מהרש"ם חלק ד נז

שכ' וז"ל ואין עושין חילול שבת קטנים ולא נכרים ולא ע"ה כדי שלא ינהגו עצמן בחילול שבת ויקל עליהם כי לא ידעו שזה החילול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך גדול וההכרח אבל עושין אותו גדולי ישראל עכ"ל מזה מבואר דכונת רמב"ם שיעשוהו חכמי ישראל שיודעים שהחילול רק בשביל פ"נ וד"ז נעלם מכולם במחכת"ה אבל בנ"ד שיש ישראלים אחרים אין שום סמך מזה להקל וגם מהא דאמדוהו יפה דחה רו"מ דהתם ברצו כולם ביחד וכל א' סבור שהוא יקדים לחבירו או בלא ידע כלל מחבירו אבל מ"ש רו"מ דבעי' שתהי' הרפואה ידוע' הנה הפמ"ג בסי' שכ"ח שם תמה באמת דגם ספק פ"נ דוחה וביו"ד סי' קנ"ה מיירי בחשאב"ס ועיי' מג"א סי' קכ"ח סק"ע שכ' ג"כ בפשיטות דבעי' רחואה ידועה אבל באשל אברהם שבגליון ש"ע סי' שכ"ט כ' דהיכי דהספק בגוף הרפואה לא מחללי משא"כ כשהספק אם הוא אותו סם אבל בשו"ת עט"ח חאעה"ז סוסי' ל' העלה דגם בספק בסכנה וגם ספק ברפואה הוי כלל פ"נ דדוחה שבת והא דשורף העוף לנכפה משום דעכו"ם שאינו מומחה אמר זאת לא נכנס בגדר ספק כלל ועיי' בהגהותיו ליו"ד סי' קנ"ה שהביא מהכפ"ת וגו"ר שתמהו ג"כ דהא גם מספק מחללין שבת ובהגהותיו לאו"ח כ' דאיסור שבת קיל מאיסורי אכילה ע"ש ועיי' בט"ז סי' תקכ"ד סק"א בשם רש"ל בזה. כלל הדבר כי הדמיון שהביא המורה ההוא דברי בורות הם ויפה השיג רו"מ עליו

אבל בגוף הדין יש לצדד מהא דסי' ש"ו ס"ט דחולה דתקיף לי' עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו דשרי לשכור בשבת שליח שילך חוץ לתחום כדי שלא תטרוף דעתו עליו ובפמ"ג שם כ' דהוי ג"כ פ"נ ואפי' איסור תורה שרי ע"ש וא"כ ה"נ כיון שמבקשת שתבא אמה יש חשש שלא תטרוף דעתה והוי ספק פ"נ ובפרט דבזה"ז דליכא רה"ר גם חוץ ליב"מ תחומין דרבנן וכמ"ש בחי' רע"א לאו"ח סי' ת"ד וכן העלה בשו"ת זרע אמת ח"ג סי' ל"ד וע"י בשו"ת שו"מ להג' מלבוב מהדו"ג ח"ב סי' ק"פ שהתיר למי ששמע שאשתו נחלית בכפר א' ליסע לשם בשבת כיון שהוא במקום שאין מכירים הוי ספק פ"נ ע"ש אבל התם לא שלחה אחריו לכן הוצרך לטעמא דאין מכירים אותה משא"כ בנ"ד שבקשה החולנית שתבא אמה י"ל דשרי וע' שו"ת מגדל השן סי' ב' וכעת נדמ"ח שו"ת ה"ב ח"ב סי' קפ"ט והאריך בזה ולא הסכים הזמן לעיין בדבריו

סי' נה ב"ה ד' בחקותי ל"א למב"י תרמ"ג ברעזאן. להרב הגדול מהו' שמואל דוד הכהן נ"י בק' פאהראבאניץ וכעת מו"צ בק' חוסט בארץ הגר

בדבר מה ששאל בדין חתיכת עור של בהמה שנפל לתבשיל והביא דברי הל"ש בחי' דינים שהחמיר בזה ובי"א סי' ע"ז מיקל וס"ל דל"ה דם איסור ובשו"ת ב"ש חיו"ד קי"ט חולק על הי"א והביא מסי' ס"ח סעיף י' אין מולגים וכו' ואם עירה די בקליפת העור ורו"מ כ' דאמאי לא פריש בש"ס למעוטי דם העור ואין לנו לחדש דרשות עכ"ד ואמנם הנה גוף היסוד שבנו עליו האחרונים להוכיח מש"ס יומא מ"ת דדריש מדם הפר ולא מדם העור דאיכא דם בעור ומזה דחו דעת הט"ז סי' כ"ג הנה בשו"ת ספר יהושע סי' נ' דמה דהתם הכונה מדם הפר היינו דם הנפש יקבל מהפר עצמו דהיינו מן הצואר ולא מהדם שנפל על העור ועיין רמב"ם פ"א מפהמ"ק ופ"ד ממעה"ק ע"ש אבל גם לשיטת המנ"י הרי במנחות כ"א ורש"י מבואר דלדידן דקיי"ל דם שבשלו א"ע עליו היינו משום דבעי' דם הראוי להקרבה למזבח ועיין בהשמטות הנה"ך לסי' פ"ז שהעלה דדם שיוצא ע"י מליחה שלא הי' בעין מקודם כ"ע מודו דשרי ודוקא דם שהי' בעין מקודם רק שמלחו ובשלו ס"ל לקצת פוסקים דאסור מה"ת ובתשו' א' ביארתי דטעמם משום דס"ל דאזלינן בתר מעיקרא ולא ילפינן מחלב דחידוש הוא עיין מג"א סי' רט"ז אבל בלא הי' מעיקרא דם בעין לכ"ע רק דרבנן וא"כ כיון דהש"ס ממעט דם העור דפסול לזריקה מדכתיב מדם הפר ולא מדם העור א"כ שוב ליכא בי' איסור תורה ודם האיברי ודם התמצית יליף להו בכריתות ד' ע"ב מקראי דחמשה לאוין האמורים בדם אחת לדם וכו' ע"ש אבל לדם העור דליכא שום קרא פשיטא דאין בו איסור כיון דאינו ראוי למזבח ואף דדם שבשלו עכ"פ מדרבנן אסור היינו משום דבאותו דם משכח"ל לפעמים איסור כשלא א בשלו לכן גזרו בו משא"כ בדם העור דלא משכח"ל איסור כלל (וע' כה"ג בתוס' יבמות כ"ז סוע"ב ד"ה ולימא וכו' דגזרי' דלמא אתי למיעבד איפכא באותן היבמות עצמן אבל אם כבר חלף וכו' כיון דבאלו היבמות ליכא שום חששא וכו' ע"ש אבל אינו דומה כ"כ דבנ"ד אחר שבישלו שוב לא משכח"ל בדם זה חשש של תורה) וגם בלא"ה כיון דלא מצינו שגזרו חז"ל ע"ז אין לנו להוסיף גזירה מעצמינו וכמ"ש כה"ג הה"מ פ"ה מחו"מ ה"כ וכ"ה בירושלמי פ"ב דשבועות ה"ד אין מחדשים על הגזירה ועוד בכמ"ד. ולכן לענ"ד צדקו דברי הי"א לדינא. אבל נראה פשוט דזהו רק במקום שאין העור נחשב כבשר אבל היכי דעורותיהן כבשרן כדאיתא בחולין קכ"ב ורמב"ם פ"ד ממ"א הכ"א יש לו דין בשר גמור גם לענין דם וז"פ ובעיקר הדבר אי יש דם בעור יש להביא ראיה מהא דמולחין הראש ע"ג העור ואי א"ב דם דמי למעים המבואר ר בסימן ע"ה וע"ש מש"ז סק"ד בשם הגש"ד ותבין

ומה ששאל בדין שותפין שחלקו זמ"ז ושותף א' היה מוחזק במעות חבירו ממו"מ אחר ובהגיע זמ"פ תבעו המעות והשיב שרוצה להשביעו שבוהש"ת ואף שכבר חלקו מ"מ מה שלא תבעו כשחלקו משום שהי' מוחזק במעותיו ורו"מ הביא מסימן פ"ח סי"ב וש"ך סקכ"ג דמוכח דבתפס ומוחזק יוכל לומר שלא מחל בשעה שתבעו רק חטים ולא שעורים וה"נ בזה והנה באמת מצינו כה"ג במל"מ פט"ו ממכירה ובית מאיר אהע"ז סימן צ"ג סי"ד והביאו ג"כ מהא דסי' פ"ח הנ"ל וע' שע"מ ר"ס רנ"ב שהביא מהש"ס דבכורות י"ג ותוס' כתובות נ"ח כה"ג אבל מדברי רמב"ם וטוש"ע סי' צ"ג שם מבואר דגם בנשאר לא' מהם ביד חבירו דבר קצוב הו"ל כחלקו ובטור סיים בזה"ל ואין משביעים זא"ז ומוכח דגם ביש בידו משל חבירו אפ"ה א"י להשביעו אך דבאמת הרי הט"ז סו"ס צ"ג רמז למ"ש בט"ז א"ע סי' צ"ז דמי שיש לו שט"ח על חבירו שהי' שותפו וחלקו מכבר דמ"מ יוכל הלוה להשביעו שלא תפס משלו בשותפותו ע"ש ולכאורה הוא נגד הש"ע הנ"ל ובע"כ דדוקא היכי דבאו לחשבון כשחלקו וישאר לא' דבר קצוב אצל חבירו בחשבון שביניהם א"י להשביעו עוד דאם אי' שהי' לו עליו טענה לא הי' גומר החשבון בעת חלוקה להודות שמגיע ממנו עוד סך הקצוב אבל בנידון הט"ז שהחוב הוא דבר בפ"ע ולא דברו ממנו בשעת חלוקה יוכל הלוה לומר שמא תפסת על חובך וא"כ בנ"ד שהחוב הוא ממו"מ אחר שפיר יוכל להשביעו אך בס' עמ"צ סקי"ז הניח דברי הט"ז בצ"ע ודעתו נוטה דגם בבא להוציא א"י להשביעו ותמהני מדוע לא העיר מד' רמב"ם וטוש"ע הנ"ל ובכ"ז המוחזק י"ל קים לי ועי' בש"ך וקצה"ח רסי' פ"ז ובב"ש א"ע סי' צ"ו סק"ח ועי' בש"ש שמעתא ד' פכ"ו בזה

ובדין אם תובע טוען שנולד לו עתה הוכחה לחושדו אחר שחלקו הדבר פשוט דאם מברר איזו רגל"ד שנולד לו עתה שלא הי' ידוע לו מקודם יוכל להשביעו ואי לא לא וכמ"ש בשע"מ סו"ס צ"ג שהביאו רו"מ ועי' תשו' השיב משה סימן ק"ג וימצא כעין זה: ומה ששאל בדין מי שחייב היסת והתובע תפס שנסתפק הרקאנטי וש"ך סי' פ"ז אי דוקא כשקיבל תובע ר' כנהוג ועי' בתשו' רדב"ז ח"א סי' רי"ז שפסק בפשיטות דלא מפקינן מתובע ואפ"ה אם נתבע רוצה שישבע תובע התופס מחויב לישבע ואם לא ירצה לישבע מפקינן מיני' ע"ש ומכ"ש שמחויב לקב"ח. ובדין קבלו קנין לעשות שטר בעש"ג אם מחויב לכתוב אחריות לפי שבדא"ה ישתנה הדין מבדינינו אם יכתוב אחריות יעיין בתשו' רמב"ם שהביא בשע"מ סי' נ"ג. ובדין הבלעזליך של מים עיין בתשו' עט"ח חיו"ד סימן ג' וימצא מבוקשו ומה שהקשה בהא דאין אוה"ע קרוים אדם והא כתיב במצרים מבכור אדם עד בכור בהמה ונראה עפ"י הש"ס כריתות ו' ע"ב הסך בשמן המשחה לעכו"ם פטור משום דאין אוה"ע קרוים אדם והכתיב ונפש אדם ששה עשר אלף ומשני ההוא לאפוקי בהמה וכו' וכן בהא דננוה משני כן ע"ש וברש"י ד"ה לאפוקי בהמה משום דכתיב בהמה בההיא ענינא דלא סגי דלא קרי לי' אדם עכ"ל וא"כ לק"מ דה"נ כיון דנקט עד בכור בהמה נקט מבכור אדם גם על עכו"ם. ויותר אין פנאי לעיין ביתר ספיקותיו ואתו