מהרש"ם חלק ד נד

דהוי ממון הדיוט. וע"ע בס' ר"ל לב"ק שם שהביא ראי' מש"ס דגיטין נ"ד גבי אזכרות של ס"ת דמפסיד כל אגרי' אף דמצי להעביר בקולמוס משום דמצי אמר אנא מצוה מהמובחר בעינא ע"ש וה"נ בזה והרי ס"ת א"י למכור רק בשעה"ד ומכ"ש בתפלין ואתרוג ועי' בשו"ת גא"י חא"ח סי' ל"ד ובס' נחי"ע להג' מליסא בחי' לסוכם מ"א והג"ה שם בזה. ועכ"פ לדינא דבר פשוט דמחויב לשלם כפי שיווי למכירה. ומה שהקשה בתוס' ב"מ ד' ד"ה הצד השוה מחולין קט"ו כבר קדמו בשו"ת פמ"א ח"ב סי' קס"ע וע' תשו' נוב"י מ"ת חא"ח סי' פ"ט מ"ש בזה באורך

סי' מח ב"ה. ד' במדבר הרמ"ג ברעזאן. להרב הגדול מ' דוב בעריש ווינטער ני' אבד"ק האראסטקוב

מה ששאל בדין א' שקנה כלי זכוכית ואחר איזה ימים נסתפק אם כבר טבלם ורו"מ הביא מדברי הט"ז ונה"ך סי' ס"ט אך די"ל דהוי דשיל"מ והביא ד' צל"ח דבטלטול ל"ש דשיל"מ ואם כן ה"ה בשימוש כלי ובזה תי' קושי' הסדש"ש בהא דמבואר בש"ע סימן ק"ך די"א דאם אין המתיר עתיד בודאי כו' דהא מוכח כן מיבמות קי"ט דקטן וקטנה לרבנן אזלינן בת"ר והא דשיל"מ להמתין עד שתגדיל ואמאי הביאו בשם י"א ולהנ"ל אתי שפיר דדמי גם כן לנידון הצל"ח וכמ"ש בנוב"י מ"ת חא"ע סימן ל"ח עכ"ד. והנה גוף ד' הצל"ח אם כי גם הפ"י ביצה כ"ד כתב כן אולם מתוס' עירובין מ"ה ע"ב בד"ה אבא וכו' מוכח להיפך וכבר הודה הנוב"י בעצמו בחא"ח סי' ע"ד שדברי תוס' הם לנגדו והנה גם מדברי הפוסקים ביו"ד סי' ק"ב בדין כלי שנתערב ברוב מוכח גם כן להיפך וכמ"ש בשו"ת ספר יושיע בפו"כ סי' ת"ט ועי' פ"ת יו"ד שם ולא עוד אלא שהנוב"י בעצמו במהד"ק חיו"ד סימן נ"ג כ' להיפך ע"ש לענין ספק חפפה וכ' דהוי דשיל"מ דתוכל לטבול שנית ע"ש וגם בלא"ה הרי לשיטת הטור בא"ח סי' תל"ח וכפי שפי' דבריו המל"מ פ"ב מחו"מ גם בדרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי ועיין בשעה"מ ה' מקוואות מ"ש ע"ד הט"ז סימן ס"ט הנ"ל בזה ולשי' כמ"פ כל היכי דאיתחזיק איסורא ל"א סד"ר להקל ולכן לענ"ד ודאי צריך לטבול שנית בלא ברכה. אך בעיקר קושי' הסדש"ש הנ"ל לק"מ דהא מבואר בתוס' פסחים י"א ומנחות ס"ח דהפסד מצוה לא גרע מהפסד ממון ואם כן הרי קיי"ל דשיהוי מצוה לא משהינן ע' יבמות ל"ט וכמ"ד וא"כ ל"ה דשל"מ דחיישינן לביטול מצוה דשמא ימות בנתיים ולא גרע מהפסד ממון ולכן בכה"ג ל"ה דשיל"מ וז"פ. ומה שכתב רו"מ דטבילה עיקרו בדאורייתא והו"ל סד"א וכמ"ש כה"ג בתוס' ס' עירובין ל"ז לענין חזקה שע"ש. אני תמה דהא דברי הט"ז ונה"ך שהביא בעצמו הם בדם שבישלו דודאי עיקרו בדאורייתא אך דהש"ך בדיני ס"ס ואחרונים שם יש דיעות דס"ל דבדאתחזק איסורא יש לחלק בזה בין עיקרו בדאורייתא או לא ועכ"פ בנ"ד י"ל לדינא כמ"ש. ולא דמי למ"ש הפר"ח בספק דעתו לשקוע דבזכוכית דרבנן יש להקל דהתם ספק אם חייב בטבילה כלל משא"כ בנ"ד

ומה שהקשה ע"ד התוס' חולין ט"ו ד"ה מורי כר"מ שתירץ דבהא דשוחט בשבת לר"מ דשרי בהי"ל חולה מבע"י אף דנהנה ממלאכת שבת משום דבמלתא דל"ש ל"ג בה רבנן והרי לשיטת רש"י ור"ן בסוכה י"ד לר"מ דחייש למיעוט גם במלתא דל"ש גזרו רבנן וכמ"ש בחיבורי סימן רל"ה. הנה לכאורה עלה בלבי דהרי התם רב פליג בהא אדשמואל וס"ל דבנסרים שא"ב ד' גם ר"מ מודה ולא ס"ל הך סברא אם כן הכא הרי התוס' קאי אדרב דמורי כר"מ ולשיטתי' שפיר תי'. אך לא הונח לי דאכתי לשמואל תיקשי קו' התוס' ועוד די"ל דהתם דהוי איסור עשה גם ר"מ מודה דל"ח למיעוט כמ"ש בהגהת מל"מ פ"א מיו"ט ובזה פליגי רב ושמואל מה שאין כן הכא. אבל נראה דהמעיין בתוס' פסחים מ"ו ימצא שתי' דהא דל"א הואיל בכל מלאכת שבת דחזי למהבי"ס משום דלא שכיח כלל והנה הא דכ' דל"ש כלל היינו משום דגם הואיל וא"ב חחשיל לא שכיח כמ"ש התוס' שם בריש העמוד וכ"ה להדיא בתוס' ב"ק ס"ז ד"ה מעיקרא ע"ש בסוה"ד ואפ"ה איכא מ"ד דס"ל הך הואיל וגם למאן דלית לי' רק להחמיר ולא להקל הוא רק מדרבנן דמדאורייתא אין חילוק בין להחמיר בין להקל וכמ"ש התוס' פסחים ס"ב ד"ה כי וכו'. ואם כן הרי במיעוטא דמיעוטא גם ר"מ מודה דל"ח למיעוט ושפיר תי' התוס'. ויש לדון בזה עפ"ד המרדכי שלהי חולין מה דמחלק בענין מיעוטא דמיעוטא דל"ה רק בב' עניני וכ"ה בריטב"א סופ"ק דכתובות גבי ההוא דארוס וארוסתו אבל בתוס' ריש גיטין מוכח להיפך וע"ע ריטב"א ע"ז ל"ד ויבמות ס"ז וע' בס' ישי"ע ליבמות ק"כ בזה

סי' מט ב"ה. ג' במדבר תרמ"ג ברעזן להרב מ' ברוך רייטלר נ"י מבוזאנאב

בדבר שאלתו בדין הקצב שסירב מלירד לדין והרב פקד על השו"ב לבל ישחטו לו ונסע לאיזו כפר ושחט שם בהמה והביאה לעיר ומכר הבשר וכשנודע להרב הכריז על הבשר שהוא טרפה והקצב אכל גם אחר כך הבשר וגם קצת בע"ב לא שמעו להכרזת הרב ואכלו הבשר. ועתה נסתפקו בדין הקצב אם נאמן עוד למכור בשר כשר דהא היה חשוד ומומר לאכול בשר טרפה אך צידד עפמ"ש הרמ"א סימן קי"ט ס"ז דבדבר דלא משמע לאינשי איסור ל"ה חשוד וה"נ בזה דהוי קיל לאינשי שהרי גם אנשים אחרים אכלו משום שהי' רק דרך קנס והוכיח מחולין ה' ע"ב דפריך מאי בינייהו דגם במומר שעבר כמ"פ בכה"ג ל"ה מומר דאל"כ הול"ל דאיכא בינייהו בכה"ג [כדאיתא בחי"מ סימן ל"ד סכ"ד] ובע"כ דבכה"ג ל"ה מומר והנה אף דיש לפקפק בראייתו דמצינו כמ"פ דמצי למימר עוד א"ב ולא קאמר וכמ"ש התוס' בב"ב ה' ע"ב ד"ה ואפי'. ועוד דכיון דדוקא בשבועה נאמן על אותו דבר וכמ"ש הש"ך שם בשם תשו' רמ"א אם כן לא הוי גם כן שב מידיעתו. אבל באמת הדבר פשוט דאין חילוק וכדמוכח בסנהדרין כ"ו גבי הני קבוראי דאע"ג דשמתינהו ועבדי זימנא אחריתא כיון דסברי דמצוה קעבדי כשרים לעדות הרי דאע"ג דעברי ב"פ אפ"ה כשרים ועיין חו"מ סי' ל"ד ס"ד אך דמ"מ יש לעיין לפמ"ש בתשו' מהרי"ט ח"א סוסי' נ"ז דגם באומר מותר היכי דאתרו בי' הו"ל מזיד אפי' אי איהו מחזיק בסברתו והביא מש"ס פראד"מ כגון דאתי ביהש"מ וא"ל לא מספקא ואמר איהו מספקינא דענוש כרת ולדבריו צ"ל דהא דסנהדרין שאני שסברו דהשמתא אחר כך הוי לכפרה כדאיתא בש"ס שם אבל בדהתרו בהם שלא לעשות יותר י"ל דבכל גווני דינם כמזיד ואם כן ה"נ בנ"ד שהי' אחר הכרזת הרב אבל בכ"ז י"ל דכיון דגם שאר בע"ב עשו כן ולא שמעו לקול הרב כיון שהי' רק דרך קנס לכן אין דינו כמזיד ולכן הדבר תלוי כפי ראות עיני ב"ד להכשירו מכאן ולהלאה ע"פ קבד"ח ובשבועה להבא. ומ"ש רו"מ דלא נודע רק ע"פ דברי עצמו ואאמע"ר הנה הרי קיי"ל בח"מ סימן ל"ד סכ"ה דעל כל פנים אין עושין אותו עד לכתחלה ואיך נמסור לו לכתחלה הנאמנות להלאה ועיין תשו' השיב משה סי' כ"ב בזה ועוד דהא בדרבנן לשי' כמ"פ אדם מע"ר והכא כל האיסור שהיה רק דרך תקנות קהל הוי רק מדרבנן כמ"ש בתה"ד הובא בט"ז סי' רי"ח אבל בכ"ז לדינא נראה כמ"ש

סימן נ ב"ה ב' במדבר תרמ"ג ברעזאן להרב וכו' מוה' יעקב יוסף האממער נ"י ראב"ד ומו"צ דק"ק סניאטין

בדבר שאלתו בדין שם בלימא ושם ליבא ושם זידא אם חחימתו זיידי ובב"ש אי' שם בלומא בוא"ו אחר הלמ"ד וליבא ביו"ד אחר הלמ"ד ורו"מ תמה דכפי המבטא במדינתינו נראה להיפך דבלימא דוחקין החיר"ק אחר הלמ"ד וליבא הוי המבטא בלא דחיקת חיר"ק רק כמו במלאפו"ם וגם הביא בשם שו"ת ד"ח בשם בינא כתב גם כן בונא בוא"ו והיא גם כן תמוה (והביא מח"ס א"ע סימן כ"ה דכל שם שנדפס בספרים שוב