מהרש"ם חלק ד מג

ח"ס חחו"מ סי' ר"ו מ"ש בזה ועפמ"ג בא"ח סי' תס"ז בא"א ס"ק ל"ו בדין בעי' אי מפעפע דגם בדרבנן אין להקל בזה דלא פלוג

ומה שנסתפק בדין ה' אנשים שאפו לחם יחד על דעת לחלק אחר אפי' ונשפך רוטב תחת כל הפת אי נימא דכיון דלגבי כל א' הוי דבר מיעוט שרי או דנימא דכיון דבשעת אפי' הוי הרבה כבר נאסר ודמי למ"ש האחרונים לחלוק על הכר"ו בשם גדול א' לחלק להרבה בע"ב דאסור דכבר נאסר. לפענ"ד הדבר פשוט דבכה"ג לא גזרו דאפי' גבי חלה קיי"ל דאם עשה העיסה ע"מ לחלק בלישה פטור ובנ"ד דכל האיסור רק שמא יבא לאכלה בטעות והרי בשעת אכילה כבר יחלוקו ביניהם ויהי' לכל א' פת מועט וז"פ מאוד. שוב מצאתי בכתבי הד"ק ז"ל שכ' וז"ל של הרבה בע"ב בתנור א' כיון דלכל או"א רק ליום א' קיל ומסברא כל או"א כפי נפשות ביתו ליום א' משערינן עכ"ד ואולי כשניכר גם מתחלה חלק כאו"א מיירי אבל לענ"ד דבכל גווני יש להקל. ומה ששאל בצוה"פ שהקנה קצר אם מותר לחבר בראשו מן הצד חתיכת קנה וליתן החבל על ראש קנה המחובר אי נימא דכיון שהוא נותנו על הקנה הזה המחובר הוי צה"פ או נימא דכיון שקנה זו מחובר מן הצד הו"ל צוה"פ שעשאה מהצד. הנה מדברי התוס' בזבחים דף ס' ע"א באמצע הדיבור במש"ש וז"ל ועוד דשער החצר לא הוי צוה"פ שהכלונסות הוי על הווין שקבועים בעמודים מבחוץ ואמרינן התם בפ"ק ציה"פ שעשאה מן הצד לא עשה כלום עכ"ל ומבואר דאע"ג שהכלונסות הוי מונחים על גבי הווין מ"מ כיון דהווין הוי מהצד הו"ל צוה"פ שעשאה מהצד ומזה יש להוכיח לענין הטעלעגראפין דהיכי שהקנים משוכים ע"ג השפופרת הדבוק מן הצד ולא ע"ג העמודים דהו"ל צוה"פ מהצד וד"ז נעלם מכמה מחברים וא"כ ה"נ בנ"ד וע' באהעו"ז סוס"י שס"ב במש"ש בכונת המרדכי בנעץ יתידות בעיקום דיש קצת ראי' לנ"ד ומ"ש רו"מ מד' הפמ"ג סי' שס"ג במש"ז סקי"ט בדין מסמר התם מיירי בתוחב מסמר למעלה ע"ג העמוד בראשו משא"כ בנ"ד

ומה ששאל בראובן שנתחייב ליתן לאדון איזי סך כל שנה כל ימי חייו עבור איזו קנס ויען כי הוא לא הי' בטוח לזאת נתן ר' לש' סך ששה מאות ר"כ באופן שיתחייב הוא ליתן להאדון כל ימי חיי ר' סך הנ"ל וכן עשה וכבר שילם כן קצת שנים ועתה מחל האדון הקנס לר' ועתה תובע ר' את ש' שיחזור לו מותר המעות ורו"מ הביא מסי' של"ד ס"ב וסי' קע"ח ח ס"א וסי' קפ"ג ס"ט והעלה דש' זכה בהמתנה בתורת הפקר והביא מסי' רנ"ו וגם בנ"ד כבר הפקירו ר' ולענ"ד הדין פשוט דזכה ש' בזה דכיון דכבר נכנס ש' בחיוב זה להאדון א"כ מה שמחל האדון גר' אכתי אין שום זכי' לר' בזה כיון שהמעות המשועבד לאדון הוא ביד ש' והאדון כבר נסתלק מזה א"כ זכה ש' במה שבידו וה"ז דומה להא דמבואר בסי' קצ"ד ס"ב בהגה עכו"ם שהי"ל משכון או פקדון ביד ר' ונתנו לש' בשטר דזכה ר' במה שבידו דמיד שנתן העכו"ם לשמעון נסתלק העכו"ם ושמעון לא קנה עד דמשך והוי כהפקר וזכה בו ר' כזוכה מן ההפקר וע"ש בסמ"ע סקט"ו ועי' תומים סי' קכ"ו סוס"ק כ"ז וא"כ ה"נ בנ"ד אף דהאדון וויתר החוב רק עבור ר' מ"מ זכה בו שמעון במה שבידו ועי' בב"מ ליו"ד סוס"י קע"ז אי איכא בזה חשש ריבית וסיים שם דכיון שנעשה דרך מקח וקרוב להפסד אם יחי' הרבה ולריוח אם ימות בקרוב שרי ע"ש ועי' ביו"ד סי' קס"ו ס"ג בהגה וס' קע"ז סי"ג ודו"ק ועכ"פ כיון דהוי דרך מקח והחיוב חל רק על ש' נגד העכו"ם א"כ אטו עדיף המחילה מנתן לו זאת במתנה גמורה דכ"ז שלא נעשה קנין המועיל זכה בו ש' ומכ"ש בנ"ד שהי' רק דרך מחילה ואף דמחילה א"צ קנין היינו דכיון שהמעות המשועבד הוא בידו זכה בהם משא"כ בנ"ד שהמעות המשועבד הוא ביד שמעון. ולכן הדין פשוט כמ"ש רו"מ

סי' לא להרה"ג בתורה מ' מאיר זינגל ני' בק' קאראסילוב במדינת רוסיא גובערני וואלינסקיע

ע"ד שאלתו בבשר ורוטב שעמדו בצונן כמה שעות ואח"כ נזחל חלב צונן לתוך הרוטב והי' חלב הרבה וכפי זמן ששרה הבשר בתוך הרוטב כבר עבר מעל"ע אבל משעה שנפל החלב לרוטב ליכא עדיין מעל"ע ונסתפק בזה אי נימא דכיון שכבר נשרה הבשר ברוטב מעל"ע ונרתח בשיעור כבישה ונבלע הרוטב לתוכו א"כ כיון שנתערב החלב בתוך הרוטב ממילא נבלע גם החלב עם הרוטב ונאסר הבשר או דנימא דהרוטב לבדה נבלע ולא החלב שנתערב בו ורו"מ כ' דתליא בזה שנחלקו האחרונים בדין כבוש אי פולט ובולע לאט לאט במשך המעל"ע או דברגע האחרונה פולט ובולע הכל והביא מד' הפמ"ג באו"ח סי' תמ"ז בא"א סקי"ח דאוסר בספק כבוש בע"פ אף דמקודם הי' היתר וגם תמה איך נימא דפולט מעט מעט א"כ גם בפחות מעל"ע יאסר כ"נ וכ"ק עכ"פ והאריך קצת בזה וסיים ששאל לכמה לומדי מדינתו ואין פותר לפשוט ספיקו הנ"ל. ולכאורה הי' נראה שד"ז הוא ש"ע מפורש ביו"ד סי' ס"ט סט"ו בדין בשר שלא נמלח ונשרה במים מעל"ע דאם אין ס' במים נגד כל הבשר נאסר הבשר ומבואר בט"ז וש"ך שם בשם הגש"ד וב"י דגם באינו מלוכלך בדמים נאסר הבשר ובב"י שם ובש"ך ס"ק ס"א הביאו בשם השע"ד הטעם משום שהדם הנפלט מהבשר חוזר ונבלע בבשר ונאסר (ובעכצ"ל כן דאל"כ אמאי יאסר הבשר אף דהוי כמבושל הרי הדם שלא פירש מותר ומה שפירש הרי אינו חוזר ונבלע ע"ש סי"א ובט"ז ס"ק כ"ז ובע"כ דהדם תוזר ונבלע) ומבואר מזה דאף שהדם לא יצא מן הבשר עד גמר המעל"ע ולא שהה עוד הבשר עם הדם היוצא לחוץ שיעור מעל"ע אפ"ה כיון שהמים נבלעים בבשר גם הדם הנבלע במים עכשיו חוזר ונבלע יחד עם המים וגם מבואר ברמ"א שם סעיף א' דבשר ששהה מעל"ע גם הכלי נאסר והתם לא מיירי מדין דם שע"ג הבשר ועי' בבאה"ט שם סק"ו בשם ע"י דהרמ"א מיירי ביש ס' נגד דם שע"ג הבשר רק דכיון שנפלט הדם שבתוך הבשר לכן נאסר גם הכלי ומה"ט אם שהו רק מי ההדחה לבד כשר גם בלא ה"מ ע"ש ותבין וע' בד"מ שם אות ל' בשם או"ה בדין בשר ששהה מעל"ע דס"ל לאו"ה דסגי שיהי' ס' נגד דם שעליו והד"מ תמה דכיון דשהה מעל"ע כבוש כמבושל מוציא כל הדם שבחתיכה ובעי' ס' נגד כל הבשר ע"ש וכפי הנראה נחלקו בסברא זו דאו"ה סובר דאף דכבוש מעל"ע ויצא הדם מ"מ אין הדם חוזר ונבלע כיון שלא שהה בו מעל"ע רק בהמים והמים לבדם נבלעים ולכן א"צ ס' רק נגד דם שעליו ששהה בו ג"כ מעל"ע והד"מ חולק וס"ל דנבלע הכל ביחד והביא שכן הוא בהגש"ד בשם מהר"י טרושין וכיון שפסק כן הרמ"א וכל האחרונים נמשכו אחריו. וא"כ מבואר ספיקו של רו"מ דאי נימא דמה שנבלע במים אינו נבלע מחדש הי' מצריכים שיהו ב' מעל"ע א"ו כמ"ש

ואולם יש לפקפק ולומר דדוקא התם שכבר נרתח הדם היוצא מן הבשר ע"י הכבישה לכן הוא חוזר ונבלע עם המים משא"כ בבליעה חדשה צוננת י"ל דאינו נבלע עם המים הנכבשים ואה"נ אם הי' נשפך דם להמים ל"ה נבלע בבשר עד שישהה מעל"ע משעה שנפל הדם ולכן אין מזה ראי' מוכרחת

ובכ"ז נלענ"ד להוכיח דבלח בלח אם נתערב הוי הכל כגוש א' וא"א לחלק זה מזה וכשנבלע האחד בע"כ נבלע עמו גם מה שנתערב ונבלע בו אף דהבליעה מעצמה לא היתה נבלעת בו וראי' מהתוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה שנפל וכו' שכ' שם באמצע הדיבור דהא דמבלע בלע מפליט לא פליט היינו לא פליט מה שבלע עכשיו וכו' ואין להתיר מטעם זה להגעיל כלי שהוא ב"י כשאין במים ס' לבטל האיסור ולהניחו בפנים כשהם רותחים משום דהמים מבלע בלעי ולא פלטי דבמים שהן צלולים ל"ש לומר בליעה דלא בלעי אלא שמתערב בהם האיסור וכו' ע"ש וביותר מבואר ברא"ש סופ"ה דע"ז וז"ל ויש שרוצים להתיר להגעיל אפי' כלי שהיא ב"י אע"פ שאין ס' במים ובלבד שישים הכלי למים בשעה שהן רותחין וכו' משום דמבלעי בלעי מפליט לא פלטי לתוך הכלי מה שבלעו מן הכלי ולאו כלום הוא דל"ש לומר כן בשמנונית המתערב עם המים דודאי בכל מקום שהמים נבלעים השמנינות נבלע עמהם דדבר לח המתערב אינו נפרד זה מזה וכו' עכ"ל ומבואר דבלח בלח הכל גוש א' ואינו יכול להפרד זמ"ז. וכן מוכח מדברי הט"ז סי' צ"ב ס"ק ט"ז בדין ב' משהו דבלח בלח ל"ש זה וביארו הפמ"ג ובפרט הח"ד שם ס"ק י"ב באמצע דבריו עפ"י דברי