מהרש"ם חלק ד לד

דרוצה לציית דין רק בפני ב"ד אחר אפילו זוטר מיני' או אפילו לפני ב"ד בעיר אחרת לא דיינינן לי' כדין מסרב ואסור לב"ד שבעיר ליתן רשות לילך בערכאות והן אמת שהעט"צ שם כ' דאין נוהגין כן וגם אני במק"א כתבתי דמקור דברי כנה"ג הם ממהרשד"ם והוא קאי להסוברים דמצי לטעון לב"ד הגדול אזילנא משא"כ בזה"ז דקיי"ל כהרמ"א. ועכ"פ הנה התומים והנה"מ פסקו כן ואפילו בב"ד שבעירו וק"ו בן בנו של ק"ו בב"ד שבעיר אחרת. ובפרט לדון עפ"ז דין מורדת אין זה כי אם הבל ורעות רוח. ולכן הדין ברור דאין לה דין מורדת כלל וכלל וגם אין חיוב על האשה לילך לעירו בכה"ג בנ"ד וגם אם היתה מחויבת בזה עכ"פ א"א לדונה עפ"ז בדין מורדת כלל. ומעתה אשובה אראה טעם ב' של הדיין הנ"ל והנה יפה כ' רו"מ דהא אנן לא קיי"ל כהרמב"ם וכמ"ש הפוסקים וכן המנהג פשוט ואיך יבא להקל ולהתיר חדר"ג עפי"ז וגם לשיטת כמה אחרונים היכי דידע הבעל מזה גם הרמב"ם מודה דח"נ קונה וגם לשיטת הח"צ וכמה אחרונים גם בארוסה איכא חדר"ג. ולא אכחד תחת לשוני כי נשתוממתי על המראה ותצלנה אזני כל השומע על הפרצה הזאת אשר בעוה"ר נפרץ גדרה של תורה שיהי' דיין ומורה הוראה רעה כזו ואיך מלאו לבו להתיר חדר"ג בדברים בטלים כאילו. ובאמת צדקו דברי כת"ר מאוד לדינא ולפענ"ד בנ"ד לכ"ע איכא החדר"ג דהנה המהרשד"ם חא"ע סי' ע"ח העיר שם בדין ארוסה דלכאורה מהראוי שיהי' בו ג"כ החדר"ג לפמ"ש הרשב"א דאם כ' בגט ארוסה אנת אנתתי הגט כשר דארוסה מיקרי אשתו ובתורה כתיב כי יקח איש אשה והיינו קידושין ע"ש א"כ כיון דר"ג תקן שלא ישא אשה על אשתו גם ארוסה בכלל ובאמת שד' הרשב"א הנ"ל הובאו בב"י אה"ע סי' קכ"ו ושכ"פ רי"ו ותה"ד וכ"פ בש"ע שם ועי' בקה"י למהריט"א לש"ח סי' ס"ג וסי' ס"ה בשם תשו' מהריט"א כת"י שהביא עוד כמה ראיות מהש"ס ס לזה] ות' הרשד"ם שם דבנדרים ושבועות הלך אחר נ' ב"א ובל' ב"א אין ארוסה נקראת אשתו וא"כ גם החרם שהחרים ר"ג לא קאי על ארוסה ע"ש וגם בתשו' דברי ריבות שהובא בכנה"ג אה"ע החזיק בטעם המתירים עפ"ד הש"ס דסנהדרין דנשים בקידושין וכתובה כו' הרי דבלא כתובה לא נקראת סתם אשתו ע"ש ולכאורה תיקשי בזה מקרא דכי יקח איש אשה הנ"ל אבל י"ל דאשתו לא מיקריא גם י"ל דבזמן התורה לא הי' עוד חיוב כתובה דקיי"ל כתובה דרבנן אבל השתא דתיקון כתובה שוב לא מיקריא אשתו בלא כתובה ועכ"פ מבואר דהא דל"ש חדר"ג בארוסה היינו משום דלב"א אין קורין לארוסה אשתו וא"כ התינח בקידושין לבד אבל בחופת נדה גם לשיטת רמב"ם הרי עכ"פ כיון דבל' ב"א מתקריא אשתו דהא מבואר בתוס' ב"מ ט"ו דהיכי דאיכא רק חד תנא החולק לאו כ"ע ד"ג ומכ"ש בנ"ד דהוי בעיא דלא אפשיטא בש"ס אי חופה משום ח"ב או לא ומהגם דכל העולם אינם נזהרים כלל לחוש לשיטת הרמב"ם כנודע א"כ כיון דעכ"פ בלב"א מיקריא אשתו שוב בוודאי איכא בזה החדר"ג לכ"ע וגם מד' מהרי"ק עצמו שכ' דאין בידינו לכופו להתחייב לה בכתובה ושכו"ע וכו' א"כ גם אי נימא דלאו דוקא נקט כפי' וכמ"ש בעה"ג סי' ל"ז ודלא כהח"צ סי' קכ"ד מ"מ עכ"פ הרי יסובו דבריו רק דכל זמן שלא נתחייב לה עדיין בכתובה ושכו"ע איננו מחויב מכח תקנת ר"ג להכניס א"ע בחיבה אבל בנ"ד שכבר כ' לה כתובה ונתחייב בכל חיובי הבעל לאשתו א"כ נהי דיש לה דין ארוסה לענין ליטמא לה ולירשה מ"מ חיובי הבעל לאשתו כבר חלו עליו ע"י השטר כתובה שנתחייב לה דהא גם למ"ד ארוסה א"ל כתובה מ"מ בכתב לה כתובה לכ"ע חייב וגדולה מזו כ' הפנ"י בגיטין ל"ה דגם למ"ד כתובה דרבנן מ"מ בכתב כתובה חייב מה"ת וכדבריו מבואר ברמב"ן עה"ת פ' תצא בפסוק וענשו אותו מאה כסף דהוא כפל נגד מוהר נ' כסף של כתובה אף שהכתובה דרבנן מ"מ דרכן הי' לכתוב עפ"י רוב ע"ש ועי' בב"י חו"מ סי' צ"ז סמ"ב בדין מזונות האשה דאע"ג דהוי רק מדרבנן מ"מ אם כתב שטר הוי מה"ת למ"ד ש"ד ע"ש ומכ"ש בזה ועי' שו"ת אבני זכרון מ"ש בזה מהתוס' ר"פ אע"פ ואכ"מ. וא"כ כיון שכבר נתחייב לה בחיובי הבעל שוב גם מהרי"ק מודה דיש בזה תקנת ר"ג

ומלבד זה הרי הח"צ סי' קכ"ד הביא מתשו' מהרי"ל סי' ק"א דמוכח דגם בארוסה איכא תקנת ר"ג ודקדק מהמהר"ש ומהר"א רבותיו ששתקו לו בזה ולא דחו ד"ז דס"ל ג"כ הכי וא"כ הלכה כותי' ומ"ש השב"י ח"ב סי' קי"ב לדחות ד"ז עפ"ד התוס' ב"ב ס"ב דאין להוכיח זאת ברב לגבי תלמיד די"ל דלא חש להשיבו ע"ש נלענ"ד להוכיח דהרמ"א גופי' לא ס"ל כן גבי פוסקים גם אי גבי תנאים ואמוראים יש לחלק בזה דהנה ביו"ד סי' ש"ה פסק הרמ"א דאין לפדות ע"י שליח והוא מתשו' ריב"ש שכ"כ השואל דרך קושיא ומדלא דחה הריב"ש דבריו ש"מ דס"ל כותי' כמ"ש הט"ז שם סק"י בביאור ד' הרמ"א בזה והרי הריב"ש היה רבו של השואל וגדול ממנו ואפ"ה מוכיח דס"ל כותי' וא"ל דהתם דייק מדהשיב לו תי' אחר ולא דחה גוף הדין דא"כ גם בנידון מהרי"ל הרי השיבו לו על שאר דברי התשובה וראיותיו ובע"כ כהח"צ ויש לפקפק בזה דהתם השיב על אותה קושי' תי' אחר אבל גם זה אינו דאדרבא בא בכה"ג יש מקום לומר שהשיב לו גם לפי דבריו דלא קשה מידי וכמ"ש כה"ג התוס' ביומא נ"ו ע"ב ד"ה ר"י מכמה סוגיות בש"ס דמצינו כה"ג ועיין בתוס' חולין צ"ו א' ד"ה מ"ט וברא"ש שם פג"ה סוסי' ל"ג ועוד בכמה דוכתי ובע"כ כמ"ש וגם מצאתי בש"ך חו"מ סי' שצ"ז סק"א שכ' להדיא דגם ברב לגבי תלמיד דייקינן מדשתיק אודי לי' וע"ש שהביא בשם כמ"פ שפסקו שם כאביי וא"כ דברי הח"צ נכונים שוב מצאתי בקו"א לתשו' רמ"א שהוכיח שם דבדיעבד גם רמב"ם מודה דח"נ קונה ע"ש א"כ לפי דבריו פשיטא דבנ"ד דינה כנשואה. כלל הדבר דבכה"ג שנכנסה כבר לחופה כ"ע מודו דאיכא בזה תקנת ר"ג גם להרמב"ם ובפרט שכבר הוקבע המנהג דלא כהרמב"ם. ולכן הדין ברור ואמת שאסור לגרשה בע"כ. והוראת הדיין הזה היא הוראה לקלקולא שלא כדת של תורה

ומעתה נשוב לדינא דנ"ד גם לפ"ד העדים שגרשה השליח בע"כ אם בדיעבד הגט גט. והנה כבר הביא הנוב"י מ"ת סי' קכ"ט בשם כנה"ג שהעתיק תקנות שהובאו בתשו' ר"מ מינץ דמבואר דאין הגט כלום וכ' הכנה"ג דשמא ס"ל כרבא דכ"מ דארל"ת אעל"מ והנוב"י דחה דהא באיסור שבדה מלבו דעת תוס' וש"פ דמהני גם לרבא. ולזה כ' דכוונת התקנה רק לענין חיובי הבעל לאשתו שלא הועיל הגט כלום לפוטרו דבזה שייך תקנת ב"ד דהפבד"ה ע"ש וכן העלה הב"מ סימן קמ"ד ס"א ובתשו' א' להרב אבד"ק קיט"ב דנתי בזה דלפמ"ש הרשב"א בגיטין ע"ה דהא דמהני מד"ת גט בע"כ אף דבעינן ונתן לידה ונתינה בע"כ לא שמה נתינה היינו משום דהבעל בא לפטור א"ע מחיוביו ושפיר מצי ליפטור גם בנתינה בע"כ דאין הבעל קנוי לה ע"ש ומעתה לפ"ז בנ"ד דתקן ר"ג דאין הגט כלום ליפטר מחיובו א"כ שוב גם גוף הגט לא יועיל דהא הוי נתינה בע"כ אך דמ"מ לדינא דעת האחרונים להכשיר הגט דיעבד ועיין בשו"ת בש"ר סי' שפ"א דמבואר כן ועיין בכס"ד סימן קס"ח באורך בזה שהכריע דלא נתקבלה התקנה על דיעבד ועיין שו"ת רע"א סי' ק"א באמצע התשו' שכ' ג"כ בפשיטות דהגט כשר בדיעבד. והן אמת דהנוב"י מ"ק חידש דע"י שליח אשלד"ע והגט בטל אבל רבים מהאחרונים חלקו עליו. ויל"ע בזה מד' תשו' הרשב"א שהובא בב"י אה"ע סי' ע"ה בדין מי שעבר בגדר מהגדרים שגירש ע"י שליח בע"כ במלכות שאין להם הגדר אם יש רשות להחרימו והשיב דכיון דנשאה סתם ע"ד המנהג נשאה ואם גרשה חייב במה שנהגו לחייב את העובר ע"ש והנה הרשב"א הוא מהסוברים דגם באין השליח בר חיובא אשלד"ע כמ"ש הש"ך בחו"מ רסי' קפ"ב בשמו ומוכח מהרשב"א דגם ע"י שליח הגט כשר בדיעבד רק דחייבין להחרימו ואם כי יש לפקפק קצת מ"מ פשטות הדברים נוטין כמ"ש ומהגם דבנ"ד דנעשה כן ע"פ הוראת הדיין אם כי הי' בטעות מ"מ השליח היה שוגג ובשוגג לשיטת כמ"פ ישלד"ע. ואולם נראה דבנ"ד לכ"ע הגט בטל דהנה התוס' בב"מ קט"ו ותמורה ו' האריכו בהא דאמר אביי דחייב להחזיר העבוט דהא אביי גופי' ס"ל דא"ע מהני ותי' דהתם דהי' בשוגג הוי זכי' בטעות דאילו ידע שיש איסור בדבר לא הי' זוכה בו ולכ"ע א"ע ל"מ ע"ש ומעתה לפ"ז בנ"ד דוודאי אחזיקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכמ"ש הרא"ש בב"מ פא"נ בהא דרב עיליש ומסתמא לא עשה המשלח בשאט נפש ובפרט שהרי עשה