מהרש"ם חלק ד כז

הנ"ל הוי להיפך דעי"ז יקנה לה הכל וכל הנ"ל לא דמי להא דחו"מ סוסי' ר"ג וסי' ר"ט בהקנה דבר שאב"מ עם דבר שיב"מ דהתם הוי שני דיבורים אבל כאן הוי דיבור א' ושוב נזכרתי די"ל ג"כ דתליא בהא דאהע"ז סימן מ"א ס"ג באמר כולכן מקודשות שביאר הב"ש סק"ה שנחלקו בסברא הנ"ל דכיון דכללן בדיבור א' שאני ע"ש ומבואר שם דלדיעה א' נכריות לבד מקודשות ולהי"א כולן אינן מקודשות אבל י"ל משום דהתם א"א לקיים על הכל משא"כ בנ"ד אבל נ"ל להביא ראיה מהש"ס דגם דיבור א' מתחלק לחצאין ולפרש לגבי כל א' לפי ענינו והוא מש"ס דתמורה כ"ז ע"א בהא דתחת לישנא דאתפוסי גבי קדשי מזבח ולישני דאחולי גבי קדשי בה"ב ובהקדש בע"מ גם בקד"מ לישנא דאחולי הוא ובעי אביי הי' לפניו ב' בהמות של קודש בע"מ וב' בהמות חולין תמימים וכו' וע"ש ברש"י בשם לשון ירושלמי דמוכח דאף דכללן בלשון א' ואמר הרי אלו תחת אלו מצינן לפרש בהאי לאתפוסי ובהאי לאחולי ע"ש ותבין. ויותר ראיה מירושלמי פ"ב דתרומות ה"ב בהא דתורם את הבור ה"ז תרומה ע"מ שתעלה בשלום מן השבר ושפיכה אבל לא מן הטומאה רש"א אף מן הטומאה ואר"י בד"א בתרומה גדולה שצריכה להיות מן המוקף אבל בת"מ אפי' שאר כל הדברים שלום הן היה תורם ת"ג ות"מ כאחת אינה שלום יהודה בר"א לא עלתה ע"ד לעבור על ד"ת וע"ש בפ"מ ומרה"פ ומבואר דלולא הטעם דעובר על ד"ת אף שתרם שניהם בדיבור א' מתפרש לגבי כל א' לפי ענינו וא"כ ה"נ בנ"ד. ויש לדין מתשו' הרמב"ן שהובא ברמ"א חו"מ סי' רי"ב ס"ג אבל הש"ך חולק שם ע"ז ע"ש ותבין כי קצרתי

וגם בגוף הדבר שנחלקו הג"ש ונו"ב אי הכונה גם לתכשיטין שיקנה לה אח"כ יש לדין דתליא במה שנחלקו הר"י ורבינו יצחק בתוס' ב"ב ס"ג ע"א ד"ה ואמאי יעו"ש בסוה"ד אי מ"ש לבניו רק לבניו שהן בעולם קאמר ועיין רשב"ם שם קכ"ח ע"ב ד"ה ובבנים וכו' ולשעת חלוקה איכוין וכו' ויש לחלק נידון תוס' ורשב"ם לנ"ד כמובן וקצרתי ועיין במהרי"ט בשניות חח"מ סי' כ"ג ובמל"מ פ"ה מפרה אדומה במה שדחה ראייתו מפ"ד דזבים ויש לדון גם לנ"ד מזה ועיין ברמ"א חו"מ סי' רמ"ח ס"ז ובתשו' עה"ג סימן ע"ו ויש לדון משם גם כן לנ"ד ועכ"פ לדינא אין בידינו להוציא מהיורשים שאר התכשיטין וגוף התקנה מבואר בארדב"ע שם שאינו דבר ברור ולכן ההכרח לבצע ביניהם על התכשיטין שקנה לה אחר נשואין

וע"ד הטענה הג' [הביא רו"מ מהש"ך ח"מ סי' ק"א וזל"א חא"ע אות כ' דאם מה שנתנה בעין צריך להחזיר לה בעין א"כ צריך ליתן לה מעות ושוב כתובתה ממעטת בנכסים ונעשו מיכטין בקרקעית והבנות יזונו וכמ"ש בא"ע סימן קי"ב דאין לבנים כלים] מ"ש מהש"ך סי' ק"א שהוא נגד מ"ש באה"ע סימן ק' יעוין בשע"מ חו"מ סי' ק' שם דבזה"ז שכותבין מטלטלי אג"ק לכ"ע גובה רק מעות בעין ובזה מיירי הש"ך והביא גם בשם תשו' מהריט"ץ שפסק כן אבל לפמ"ש הפ"ת בא"ע שם דאם לא כתב בין בחייו בין במותו אין חיוב על היורשים ליתן המעות וא"כ ה"נ בנ"ד וגם במ"ש הרדב"ז שם דאם כתב שהכניסה מעות בעין אפי' לא כ' שתגבה מעות כנדון למכור וליתן מעות מצאתי בשו"ת אורח לצדיק סי' ב' שחולק על הרדב"ז והביא מתשו' מהר"י ן' לב ח"ב סי', כ"ה ומהרש"ח סי' ל"ב וריב"ש סי' ק' ומהריט"ץ סי' רס"ו ופרח מט"א סי' פ"ג דס"ל להיפוך והאריך גם ביתר דברי רדב"ז הנ"ל יעו"ש באורך. אך בנ"ד אין נ"מ בזה דהא מבואר בהגה שם סי"ב דבזה"ז דכותבין מטלטלי אג"ק דין מטלטלין כדין קרקעות לענין נכסים מועטין וגם אם כותבין טראטען או פראמיס הרי אדינא דערכאות סמכי דמגבין מקודם ממטלטלי וא"כ דינם כקרקע. ומ"ש דהחוב של הנדוניא ותוס' שליש דינו ככתובה שהוא תנאי ב"ד דממעט (דאף דכ' הרא"ש והובא בב"י ובט"ז שם דדוקא כתובה שהיא תנאי ב"ד מ"מ הרי ד' הרמב"ן שבמ"מ פט"ז מה"א דנדוניא הוא בכלל כתובה וגם להרמב"ם וסיעתו לא אמרו אלא להחמיר בדבר ולא להקל ולמעט כח האשה וכאן יבא מזה קולא לענין מזון הבת שהוא מתנאי כתובה ועיקר כונת הרא"ש לפי שיש לה מת"כ והגיע זמנה לגבות תיכף ה"ז כגבוי וגם בנדוניא הוי כן ועדיף מיניה עכ"ד] לענ"ד אינו כן דהנה עיקר טעמו של הרא"ש משום דכתובה כגביא דמי והיינו דאע"ג דשטר העומד לגבות אינו כגבוי דמיא דקי"ל כב"ה היינו בשאר שטרות ומה"ט גם בחוב בשטר אינו ממעט בנ"ד ודלא כהנימוק"י אבל בכתובה דהוי תנאי ב"ד כגביא דמי ומזה מבואר כדעת הב"ח באה"ע סימן ט' ובחו"מ סי' ס"ז וע"ש בהגהת ש"ל בזה וכבר קדמו הברכ"י בחו"מ סי' י"ב דין ט"ו ע"ש ומבואר בש"ג ב"מ פ' המקבל בביאור היטב דגבי שטר כתובה דאלים כח מעשה ב"ד כמוחזקת דמיא טפי משאר שטרות ותמהני על כל המחברים שלא הביאו ראי' מפורשת מדברי הרא"ש דב"ב הנ"ל. וא"כ הרי מפורש בש"ג שם דלגבי נדוניא דינו כשאר שטרות ולא הוי כגבוי וא"כ גם בנ"ד אינו ממעט (ויש לדון עוד בזה לפמ"ש הכ"מ פ"ט משמיטה ויובל הי"א דבקנסות הכתובים בתורה הוי כגבוי אע"ג דשאר שט"ח לאו כגבוי ע"ש א"כ י"ל דאי כתובה דאורייתא לכן הוי כגבוי ותליא בפלוגתת הפוסקים אי כתובה דאורייתא וזהו הערה חדשה ובזה י"ל כמה סתירות עד"ז] ונראה להסביר הדבר עוד בטעמו דהנה בעיקר החילוק בין כתובה לשאר שטרות נראה דהנה התוס' בסוטה כ"ה כתבו דטעמא דשטר העומד לגבות לאו כגבוי משום דמי יימר דמזדקקי לי' ב"ד ע"ש ובשבת מ"ו איתא דהיכי דסגי בג' הדיוטות ל"א מי יימר דמזדקקי וע' נימוק"י יבמות ר"פ הא"ר בזה ומבואר בש"ס דכתובות צ"ז דאלמנה מוכרת כתובתה שלא בב"ד מומחין וסגי בג' הדיוטות ולכן מה"ט הוי האשה מוחזקת בכתובתה טפי מבשאר שטרות דבשטרות בעינן ב"ד מומחין ואמרינן מי יימר דמזדקקי משא"כ בכתובה וע' בתוס' כתובות צ"ו רע"ב שהעירו בסברא זו דנכסי בחזקת אלמנה משום דמוכרת שלא בב"ד ע"ש לפי תי' א' ועיין באב"מ סי' ק"ג סק"ה שהסיב כונת דבריהם דהוא דמוכרת שלא בב"ד משום דנכסים בחזקתה ולענ"ד כונת התוס' כמ"ש. וא"כ הרי מבואר בב"י א"ע סי' ק"ג וברמ"א ס"א שם בשם ריטב"א דנדוניא אינה מוכרת שלא בב"ד א"כ מה"ט אינה מוחזקת ואינו ממעט. והעירני א' מתלמידי דבזה מיושב מה שהקשיתי בגליון ע"ד הב"ח מתוס' כתובות פ"ז ע"ב ד"ה האי שטרא ולהנ"ל הרי התם במוכרת בב"ד. ועפ"ז יש לדון בדין מזונות אלמנה דנחלקו רמב"ם ורא"ש אי ממעט ולפמ"ש כיון דמוכרת שלא בב"ד כמ"ש בסי' צ"ג א"כ הוי כמאן דגביא ואולי לזה רמז הט"ז בא"ע שם שכ' דבכתובה משום דאפי' אם ניסת גובה משא"כ במזונות מה"ט ל"ה כמאן דגביא וכ"ה בש"ס דב"ב שם דגבי מזונות כיון דאם ניסת לית לה להכי אינה ממעטת ע"ש. אך בעיקר דין כתובה אי הוי כגבוי יעוין בשו"ת רח"כ סי' מ"ט שהוכיח בכמה ראיות דהרמב"ם ותוס' ס"ל דגם בכתובה לא הוי כגבוי וזה נראה טעם הרמב"ם שלא הזכיר החילוק בין כתובה לשאר ב"ח כמ"ש הרא"ש משום דהרמב"ם לשיטתי' דסובר דגם בכתובה לאו כגבוי דמיא. ואני מוסיף ראיה מש"ס דב"ב נ"ה א"כ בטלת ירושת בנו הבכור ובתוס' ד"ה א"כ דמכל אדם שיש עליהם חוב וכתובת אשה מיחסר גוביינא ע"ש ומוכח דגם בכתובה לא הוי כגבוי ודו"ק וכ"ה בהג"א שם ובזה נ"ל ליישב הא דפסק רמב"ם דחוב אינו ממעט ומשמע דגם חוב בשטר וק' איך פסק נגד הירושלמי ונהי דבש"ס דילן הוי בעיא הרי כתב הש"ך ביו"ד רסי' קמ"ה דהיכי דהוי פשיטות בירושלמי ובעיא בש"ס דילן קי"ל כירושלמי לשיטת רמב"ם גופי' וא"כ יסתרו דברי רמב"ם זא"ז ולפימ"ש ניחא דהנה הברכ"י בחו"מ סי' י"ב דין ט"ו העלה שם מהירושלמי פ' הכותב דס"ל דב"ש וב"ה לא נחלקו כלל בדין שטר העומד לגבות ולכן סובר הירושלמי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ודחה בזה ד' הב"ח וש"ג ע"ש באורך ולכן הירו' לשיטתי' שפיר' ס"ל דחוב בשטר כגבוי דמי (ובעדים כיון דגובה מן היורשים ס"ל ג"כ דכגבוי דמי ולא ס"ל כהש"ס דילן בגיטין ל"ז דסבר דגבי שטר שאין בו אחריות נכסים לאו כגבוי דמים) אבל לדידן דקי"ל כש"ס ס דילן דב"ש וב"ה פליגי אי שטר העומד לגבות כגבוי וקי"ל כב"ה דלא כגבוי דמיא מש"ה חוב אינו ממעט. ולכן נלע"ד לדינא דבנ"ד אין הנדוניא ממעט בנכסים. וז"ז אין פנאי להאריך: