מהרש"ם חלק ד כב

לברורי לא מבררינן כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' פ"ג סקי"א וה"נ בזה ולכן היכי דליכא משום שכונת קברות אין חילוק בין אם יש שם אוהל או לא. וגם מ"ש דבנ"ד איכא ב' לאוי דהנכנס באוהל המת עובר ג"כ בלא יבא משא"כ בדורך על הקבר כדמוכח בנזיר מ"ב סוע"ב וחמיר טפי וגם בדליכא משום ש"ק טמא מספק הוא דבר תמוה ובפרט דעכ"פ להסוברים דבמידי דאתי מעלמא כגון בתולעים ל"ה חזקה בג' הרי בתולעים ושרצים עובר בכמה לאוין ואפ"ה לא מחזקינן טפי באיסורא ולדבריו כהן ונזיר יאסר לו לילך במקום שנמצאו סמוך לשם ג' מתים גם היכי דליכא דין ש"ק. ובעיקר ד' הר"ש הנ"ל שכ' דר"ע ל"ל דין ס"ט ברה"ר צ"ע בפסחים יט ב' ושם נזכר ר"ע במשנה ע"ש ותבין. ומצאתי בפ"י פסחים י"ט סוע"ב שם שהעיר בזה ותי' שם וצ"ע דאדם וכלים שוים דשניהם יש להם טהרה והעירני בזה ח"א

ט) ומ"ש בדין אי עכו"ם מטמא במגע ומשא והביא ד' ס' יראים ונימוק"י שהובאו בהפוסקים ובמל"מ פ"ג מאבל והקשה מהא דגזרו על מדורות עכו"ם בפי"ח דאהלות ובזה ל"ש תי' המל"מ שתי' בהא דגזרו על ארץ העמים משום דישראלים נהרגו שם דבמדורות גזרו רק משום נפליהם של העכו"ם וכבר קדמו בקו' זו בספר האשכול הל' טומאת כהנים סי' נ"ב עמוד ק"פ ולענ"ד לק"מ דלפמ"ש הר"ש פי"ח דאהלות מ"ט דהא דגזרו על מדורות עכו"ם בא"י דוקא משום דכהנים רגילי בתרומות וקדשים א"כ הרי במל"מ שם הביא דברי היראים דלגבי טומאת מקדש וקדשיו מודה דעכו"ם מטמא במגע רק דכהנים אינם מוזהרים בזה וכ"ה בנימוק"י ב"מ ובס' האשכול שם א"כ י"ל דמה"ט גזרו במדורות עכו"ם דיטמאו במגע ויכנסו למקדש או יאכלו תו"מ וז"פ. שוב עיינתי בס' יראים מ' שי"א שהביא בעצמו מיבמות דממגע ומשא לא מיעטינהו אבל מהת"כ שהובא בנזיר על נפש לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה כו' רש"א א"צ כו' בנפשות המטמאות בביאה וכו' א"כ כיון דעכו"ם אינו מטמא באוהל לא איירי קרא בעכו"ם וגם לרבנן הרי בגוים ל"ש נזירות וא"כ קרא דלאביו ואמו לא מיירי והא דברפ"ק דנזיר דשמשון איטמי בפלשתים לר"י הוא סבירא ליה כרבנן דפליגי אר"ש בדין עכו"ם ומטמא באוהל ג"כ וא"כ כיון דנזיר מותר במתי עכו"ם ה"נ כהן דהא ילפינן בפ' כ"ג בגז"ש דאמו אמו כהן מנזיר וגם תניא כל שאין הנזיר מגלח אין כהן מוזהר ושמעתי אוסרים לכהן במגע ומשא מת עכו"ם ואני כתבתי הנ"ל והמחמיר תע"ב והמיקל לא הפסיד עכ"ד ומוכח דדוקא לענין טומאת כהן הקיל. גם יש לומר דלפמ"ש התוס' דגזרו בארץ העמים משום מיעוטא דהרוגי ישראל א"כ הרי ביבמות ט"ז דנכרי שקידש בזה"ז הא דל"ח שמא מעשרת השבטים משום דכל דפריש מרובא פריש ואף דעשאום כעכו"ם גמורים כבר כ' המקנה בקו"א לסי' מ"ד דלהקל לא סמכינן ע"ז וה"נ י"ל דמשום הך מיעוטא גזרו על מדורות בא"י ומשום דרגילי בתו"מ ולכן לא גזרו בח"ל. ומ"ש להוכיח מתוס' פסחים ט' ע"א ד"ה כ"מ דמגע מת עכו"ם מטמא רק מדרבנן מדכ' דכהנים מותרים לכנוס למדור העכו"ם בח"ל ובד"ה ואם הקשו דהא מדורות עכו"ם רה"י ואפי' ספק ספיקא טמא ומוכח דמדור עכו"ם מדינא אסור א"כ אמאי מותר בח"ל א"ו דכל טומאת מגע בעכו"ם רק מדרבנן ולכן ל"ג בח"ל ע"ז אני אומר ולטעמיך הרי מבואר בכ"מ פכ"ד מטו"מ ה"ד דבטומאת מעזיבה דרבנן גם ס"ט ברה"י טהור וכדבריו מבואר בפסחים טז א' ורש"י דאי טומאת משקין דרבנן גם ס"ט ברה"י טהור וכ"ה בנדה ד' ע"ב ואב"א הבא בטומאה דרבנן וכו' ע"ש ודברי הרע"ב פ"ו דמקואות מ"ז תמוהים וצע"ג בזה ואף דבפ"ד דטהרות מי"א דגבי אה"ט גם בדרבנן ס"ט ברה"י טמא אך דא"כ מה תי' הרע"ב דאלו הוי שיעורי דרבנן מטהרין וא"כ אי כל טומאת מגע עכו"ם דרבנן מה הקשו התוס' מהא דספק ספיקא ברה"י טמא ובע"כ דהוי מדאורייתא אלא דכל החשש ע"פ רוב אין לחוש לכך רק דרבנן גזרו לחוש לזה בא"י דוקא וכיון דגזרו ועשאוהו כספק שוב מהראוי לאסור גם בספק ספיקא והקשו התוס' שפיר ותי' דדמי לס' ביאה או דהוי ס' הרגיל. וז"פ שוב העירני הרב הנ"ל דהא דוקא לכהן הוי רק מדרבנן אבל עכ"פ טמא כנבילה מה"ת והקשו תוס' שפיר ועיין בכ"מ פי"א ממעשר דהיכי דחששו למיעוטא ל"מ ס"ס ועתוס' ב"ב נ"ה ד"ה ר"א ג"כ כה"ג ולכן הקשו תוס' שפיר

י') עוד האריך הרב ני' בפרט ג' אם מותר לדרוך במקום שהשליכו העפר שחפרו והנה מכח חשש עצם כשעורה כ' דדמי לדין בית הפרס דקי"ל דאינו נוהג בח"ל כמ"ש הר"ש בפי"ח דאהלות מ"ט אבל לפמ"ש הכ"מ פי"א מטו"מ ובסד"ט פח"י דאהלות נדחה טעם זה וגם יש לומר דדמי לחורש בשדה שאבד בה קבר דאינו עושה ביה"פ כדאיתא פי"ז מ"ג דהא י"ל דלא נשאר שם עצם כשעורה כלל דנרקב הכל ועיין סד"ט דפי"ז מהתוס' הבונה טהור אף שהזיז עפר כמנהג הבונים דלא גזרו משום בה"פ אלא בחורש וה"נ בנ"ד ואני מוסיף דהא יש עוד ספק שמא יהי' מכוסה בתוך העפר ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל רק במשא ובצירוף ספק שמא נכרים הם הוי ס"ס ברה"ר דודאי ל"ג בח"ל. אך דיש לחוש שמא היה שם רקב של המתים וע"ז הביא דברי רש"י ותוס' נדה כ"ז שנחלקו בדין תרווד ועוד שנתערב בו מעט עפר ובר"ש פ"ב דאהלות מ"ב סבירא ליה כהתוס' אבל מד' רמב"ם פ"ג מטו"מ ה"ח משמע כרש"י. ובשי"ק פ"ז דנזיר ה"ב הוכיח מירושלמי שם כרש"י ורמב"ם. והנה גם אני זה כמה שנים רשמתי בגליון תוס' נדה הנ"ל מהירושלמי ושי"ק הנ"ל אבל מצאתי בחי' הרמב"ן לנדה שם ובחי' הר"ן שם ובתוס' נזיר נ"א א' ד"ה נקבר בכסותו שפסקו כולם דאפי' כמה תרוודין שיש בהם בודאי מלא תרווד מגוף המת אפ"ה טהור. ונלע"ד דהם סבירא להו דהלכה כר"י בירושלמי שם דאמר נקבר עמו אפי' גולגלין קטן אין זה רקב ופי' הפ"מ דהא דתרווד ועוד עפר קברות טמא היינו בנקבר ערום ואח"כ נתערב עמו עפר ובזה א"ש הא דהביא הרמב"ן ראי' מהא דאר"י ב' מתים שקברן זה בצד זה יעשו גולגלין זל"ז וכונתו דבסוגיא דנזיר נ"א מתיב ר"נ מרקב הבא מב' מתים טמא ומשני רבא דהתם בקברו זה בפ"ע וזה בפ"ע ועמדו על מלא תרווד ומוכח דמלתי' דר"י אפי' בדאיכא ב' תרוודין נעשו גולגלין ובירו' שם איתא ג"כ מימרא דר"י ופריך הגע עצמך שהביא חצי תרווד מזה וחצי מזה וערבן דטמא ומשני תמן (כשנקברו שניהם יחד) אין כל א' ראוי למלא תרווד רקב (שבתחלה נעשו תערובות זל"ז) ברם הכא כל א' ראוי למלא תרווד רקב ע"ש ומוכח דגם בדאיכא בכל א' מלא תרווד אפ"ה נעשו גולגלין זל"ז והיינו משום דר"י לשיטתי' אזיל וכיון דהש"ס דילן מייתי דברי ר"י בדין ב' מתים שנקברו יחד מוכח דהילכתא כר"י גם בהא דתרווד ועוד ולכן פסקו רוב הראשונים כן. ובנ"ד יפה כ' הרב דהרקב בטל ברוב עפר אחרת וכדבריו מבואר בשו"ת רע"א סימן מ"ם ומ"ש הרב מהא דלמשא ל"א ביטול והביא ד' תוס' בכורות כ"ג דהוא רק חומרא דרבנן א"כ שוב יש לסמוך בדרבנן להקל כדעת תוס' נדה הנ"ל ושמא אין כאן רקב כלל הנה אם אמנם דעת תוס' כן הוא אבל יעוין בשי"ק על הירושלמי פ"ו דנזיר ה"א שהוכיח דלא כהתוס' ושכן נראה ד' רמב"ם דהוי מה"ת ע"ש והיה נ"ל לדון לשיטת הסוברים דקמח בקמח הוי לח בלח א"כ י"ל דה"ה עפר בעפר ולפמ"ש הכ"מ סופ"א מאה"ט בשם מהרי"ק דבלח בלח גם למשא מהני ביטול א"כ ה"נ בנ"ד אך דהמעיין במל"מ פ"א ממטמאי מו"מ ימצא דאי נימא דבלח בלח גם למשא מהני ביטול בעכצ"ל דאפר באפר הוי יבש ביבש ע"ש ותבין [א"ה עיין במג"א סי' ש"י סק"ח דאפר באפר הוי לח בלח כקמח ועיין במחה"ש שם] אבל לא אדע מה ענין טומאת משא לכאן ודוקא אם נושא כל התערובות יחד דא"א לו שלא ישא גם הטומאה אזי ל"מ ביטול ברוב אבל כאן גם אם מסיט ברגליו מעט עפר הרי בכל פעם י"ל דמסיט רק עפר היתר ואפי' אם יסיט מלא תרווד בב"א ליכא חששא בזה וכן לענין מאהיל י"ל כן ובחנם הוצרך הרב לומר דלא יסיט שיעור רקב בב"א דגם בכה"ג עכ"פ ל"ש חומרא דמשא עכ"פ ומ"ש הרב מדברי הגהת רוו"ב ע"ד תוס' מ"ק ה' יעוין גם בנח"א שבאשכול הל' טו"כ סי' נ"ב שדיבר ג"כ בזה. ועיין תשו' שו"מ מ"ג ח' סי' קי"ג וסי' קי"ז שהחמיר הרבה ליפות העפר שלא ישאר בו עצם כשעורה. והנלע"ד כתבתי

יא) ומה שהאריך הרב בדין עפר תבוסה אי מטמא דמלשון