מהרש"ם חלק ד טו

לשי' החולקים על הש"ך סי' ק"ט וא"כ גם פליטתו אח"כ הוי טעם של היתר דהוי כיבש ביבש שנתבטל ובשלוהו אח"כ וא"כ על הטעם הזה א"צ לדון מכח ביטול כלל ומדאורייתא הוי היתר גמור גם בניכרה החתיכה והוציאוה ולא דמי לנידון הח"צ שהביא כמש"ז בסי' ק"ט שם וגם כשהוא עתה רק חד בחד הטעם מותר מדאורייתא ומ"ש הט"ז דבמינו לא שייך טעמא נדחק להוציא ד' הט"ז מפשטן בדברים זרים. והנה מ"ש דלר"י גם בטעם מב"מ ל"ב הנה הרשב"א בחולין צ"ח הביא בשם י"א להיפוך והוא דחה וע' נו"ב מ"ת יו"ד סי' ל"ה ושו"ת שו"מ מ"ג ח"ב סי' ק"מ באורך מכמה דוכתי ואני הבאתי ג"כ ראי' מרש"י חולין קט"ז ע"ב דאין חילוק. וגם מ"ש מהא דטמאין דבלא רוב ודאי הוי כבעין הדבר מבואר ברשב"א חולין צ"ע וע' ישוי"ע רסי' צ"ח באורך. וגם מ"ש דנתבטל ברגע שקודם הפליטה לענ"ד כיון שעומד לכך להפליט מיד בלא הפסק כלל ל"ש ביטול כלל וכמ"ש התוס' בב"ק ק' ע"ב וכמה דוכתי בהא דשמא ירבו הנוטפים על הזוחלים וגבי רבו גידוליו על עיקרו דכיון שגדל ורבה בלא הפסק ל"ש קמא קמא בטל ע"ש וה"נ בזה ל"מ הביטול כלל ועוד דכיון דמ"מ היתר טעם הנפלט הוא רק ע"י שנתבטלה החתיכה יבש ביבש קודם פליטתו א"כ אכתי אמאי לא יהי' שייך בזה דין דשיל"מ כיון דמ"מ ההיתר רק ע"י ביטול ברוב. ולכן לענ"ד הגם שיפה העיר רו"מ בסברא נכונה אבל בכ"ז איננה בנוי' על קו האמת ונראית ונדחית. ובגוף ד' הט"ז יעוין בס' עה"ק לזבחים ע"ט שהוכיח גם מהרשב"א דס"ל כהט"ז. אבל מ"ש דנאמנת לברר החתיכה ודאי דעא"נ בכה"ג כמבואר בתשו' רדב"ז ח"א סוסי' רס"ז וגם אשה נאמנת ודלא כהל"ש כמ"ש בתשו' מכבר ואכ"מ. ועתה נחזור לגוף הדין והנה גוף דינו של הרמ"א כבר כ' הגאון מלבוב ז"ל בהגהותיו ובוויכוח מים חיים מדברי ר"ת בסהי"ש דמפורש כדעת הרמ"א ועיקר החילוק בין טעם ע"י שנימוח דבר שבעין ובין טעם של פליטה מדבר שאינו בעין וע' בס' י"ש ליו"ד רסי' רצ"ג שהוכיח כן מדברי מהר"ם ומרדכי והגש"ד וגם בתשו' פ"י שהובא בתשו' ב"א חיו"ד סי' ס"ה פסק בפשיטות כדעת הרמ"א. והנה רו"מ צידד דבנ"ד אי נימא כדעת הרמ"א א"כ אם נתבשל חתיכת עוף הנ"ל בהקדרה שיש בו ס' מותר ורק דיש ספק אולי נתבשל בקדרה הקטנה ונאסרה גם חתיכה השני' שהי' וד בחד עמה דחנ"נ וא"כ הגם שהוכרה החתיכה הראשונה והוציאוה מ"מ הרי נשאר החתיכה השני' בעין בתערובת ואיכא איסור דדשיל"מ אך דמ"מ לפמ"ש השפ"ד סי' ק"ג סק"ג דאם סילק החתיכה ודאי נשאר רק מועט נגד החתיכה האחרת א"כ יש רוב נגד הטעם של האיסור ומב"מ בטל מה"ת והוי רק איסור דרבנן ושוב י"ל דתלינן דנתבשלה בתוך הקדירה הגדולה כדאי' בסי' קי"א עכת"ד, והנה גוף הדבר אי באיסור דשיל"מ אמרי' חנ"נ נסתפק בו הפמ"ג במש"ז סי' צ"ב סוסק"א וגדולה מזו כ' בשו"ת תוע"ר סי' יז לחדש דבתרומה דשרי לכהן ל"א חנ"נ ולא דסיים שלא מצא לו חבר בראשונים ונעלם ממנו הראי' שהביא הפמ"ג שם מהא דהמדמע מדמע לפי חשבון שהוכיחו הפוסקים מזה דביבש ל"א חנ"נ ומוכח דגם בתרומה אמרינן חנ"נ אך דמ"מ בנדרים דאיתא בשאלה ויחזור להיתרו שפיר י"ל כסברת הפמ"ג ויש לדמות להא דסי' צ"ח ס"ה בהג"ה דלשי' מרדכי בכלי שאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה ל"א חנ"נ ומכ"ש כאן דכל האיסור אפשר להתירו למפרע ובזה יש ליישב מה שתמה בתשו' רע"א סי' רי"ז על המש"ז מדברי הר"ן סופכ"ה שהביא מחלוקת רש"י ור"ת ורמב"ן אי ע"י חנ"נ מיקרי מינו וסיים וז"ל והארכתי בדברים הללו אע"ג דאנן נקטינן דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט משום דנ"מ בדשיל"מ שאוסר בכ"ש במינו עכ"ל ומבואר דגם בדשיל"מ אמרינן חנ"נ ולפמ"ש י"ל דהר"ן לשי' דאינו מחלק בין דשי"ל תקנה להפריד האיסור או לא כמבואר בת"ח וט"ז שם אבל לדידן דקיי"ל בהפ"מ כהמרדכי שפיר י"ל כדברי המש"ז. וע' במש"ז סי' צ"ב שם סוסקט"ז שהביא מד' נה"ך דפסק דגם בדשיל"מ אמרינן חנ"נ. ולפמ"ש יש לצדד בהפ"מ בנדרים דבידו למיתשל אבל התם בדשיל"מ למחר י"ל דמ"מ היום שם איסור עלם. ועפ"ז דנתי במקום אחר לבאר ד' הרמב"ם ורשב"א שנחלקו אי בדרבנן אמרינן חנ"נ ואמרתי דלשיטתייהו אזלו דהרמב"ם דסובר דבדרבנן מותר להוסיף ולבטל כמ"ש הב"י סי' צט וא"כ יחזור האיסור להיתרו דבידו להוסיף ולבטל ולכן ל"ש בזה חנ"נ והרשב"א לשי' דס"ל דגם בדרבנן אסור להוסיף וגם אינו מחלק כחילוק המרדכי הנ"ל ולכן ס"ל דגם בדרבנן חנ"נ ובזה נפשט אצלי מה שנסתפק בדג"מ סי' שפ"ג אי גבי חלה בזה"ז אמרינן חנ"נ ולפמ"ש כיון שהעלה הדג"מ שם דבחלה שרי להוסיף ולבטל א"כ שוב ל"ש בזה חנ"נ

ועפ"ז יש לי להביא ראיה לדחות דברי בעל מנ"א בהגהותיו על ס' הארוך מש"ך סימן צ"ה שהעלה דבתרומה דשרי לכהן דלשיטת רש"י הוי נ"ט בנ"ט דהיתרא שרי לבטל לכתחילה והביא ראיה לזה ולפמ"ש הרי לפ"ז מהראוי דבתרומה לא נימא חנ"נ וכבר הבאתי מד' הראשונים דלא ס"ל כן אבל י"ל דהם לא ס"ל כדעת המרדכי הנ"ל וע' תשו' בר"א חאו"ח סימן ל"ד שדחה דברי המנ"א מכא דזרוע בשילה חידוש וע"ש עוד בזה. וגם בגוף הדבר שכ' רו"מ אי בנ"ד ל"ב משום דשיל"מ לענ"ד כפי שכ' רו"מ שהיה בקדרה הגדולה גם בשר בהמה הרבה והוי מבשא"מ עם בשר העוף הן בשמא הן בטעמא כמ"ש הפמ"ג בשעה"ת אם כן י"ל סלק מינו כאילו אינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו ואולי היה שם ס' רק בצירוף הבשר עוף שהוא מינו ורו"מ לא ביאר הדברים והן אמת שראיתי בשו"ת אבני קודש סימן א' שצידד דבדשיל"מ ל"א סלק ותמה על המש"ז סי' צ"ח דפשיטא ליה להיפוך אבל לא הביא שום ראיה מוכרחת לדבריו ואני מצאתי בשו"ת שבא"ז הגדול ח"א סימן תשנ"ה שכ' וז"ל וכשדורכין יין בימות הבציר ופעמים מניחים גיגית מלאה ענבים דרוכים ובשבת זב מהענבים משמע שאותו יין שבגיגית כלו אסור כו' אפ"ה נראה בעיני דשרי' בשתי' בשבת דאפילו אם ת"ל דגם בדרבנן מב"מ ל"ב אפ"ה י"ל סלק מינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו דהיינו הזגין וחרצנים ומבטלו וכו' ואע"ג דק"ל דדשיל"מ אפילו באלף ל"ב ה"מ מב"מ אבל מבשא"מ בטל וכו' והוא תשו' הא"ז ובסימן תשנ"ו השיב לו הר' ישעי' דבכה"ג ל"א סלק ול"ד להא דחולין ק"ח דהתם הרוטב שא"מ מבטל טעם החתיכה האסורה בששים ואין בה כח לאסור החתיכות שהן מינה שכבר הותרה פליטת החתיכה אבל הכא נהי דבלעו הזגין וחרצנים מהיין וחסרו אותו א"א שהכל שתו ולא נשאר ממנו כלום אותו המיעוט שנשאר שלא שתו הוא אסור ואוסר. כל היין שבגיגית דמב"מ ל"ב שהחרצנים וזגין א"י לבטל כל היין אותו שלא בלעו כמו שאין הרוטב מבטל גוף החתיכה רק טעמה כו' בודאי אם היו מים מעורבים בגיגית י"ל סלק כל היין כמי שאינו כו' שכל טיפה שבו מעורבת ומובטלת במים אבל החרצנים וזגין וכו' אבל נ"ל שהענבים הדרוכות עומדות בתוך הגיגית מלאה יין אין היין מתמצה מהן מפני שהן שבטעות מן היין ואינן פולטות מיינן ודוקא היכי שהענבים עומדות בצד א' והמשקין מתמצין לצד א' אבל במשוקעין בתוך המשקין אין המשקין מחמצין מהן ואפילו אם תרצה לדחוק ולומר דא"א שלא יצא מהן אפ"ה יין שבגיגית מותר מפני שבטל בס' דקי"ל כר"י דמב"מ בטל עכת"ד. ולכאורה הוא תמוה דהא הוי דשיל"מ ואולי ס"ל כדעת המרדכי דבבא עי"ת גם בדשיל"מ בטל וצ"ע שלא ביאר הדבר ומפורש דגם בדשיל"מ אמרינן סלק וגם הר' ישעי' בסימן תשנ"ו שם שחולק עליו מטעם אחר מודה בזה. ואם כן גם בנ"ד יש להקל וכמ"ש

והנה אם היה הנדר בנ"ד שלא לאכול משחיטתו משום חשש איסור י"ל דל"ה דשיל"מ כלל דהא מבואר ביו"ד סימן רכ"ח סט"ז דאין להתיר לו הנדר וגם בדיעבד אם התירו אינו מותר לחד דעה וא"כ בנ"ד ל"ה דשיל"מ כלל וגם להסוברים דדיעבד מותר מ"מ כיון דעכ"פ לכתחילה אין להתיר י"ל דמי יימר דמזדקקו לי' במלתא דאיסורא וכמ"ש הרמב"ן במלחמות סופ"ג דביצה להדיא סברא זו לענין ראיות מומין ועיין תשו' מש"נ להגאבד"ק פלאצק סימן כ"ג שכ' בפשיטות בדין שו"ב שנשבע שלא ישחוט רק בצירוף שו"ב השני דכיון דהוי מחשש איסור ל"מ התרה ע"ש וה"נ בזה ואם כן ל"ה דשיל"מ כלל. וכה ראיתי להמג"ש פסחים כ"ו שהעלה דבהקדש דהו"ל דשיל"מ היינו רק משום דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל ומבואר דאף דלכתחלה אסור מ"מ הו"ל דשיל"מ וע' באב"מ בשו"ת שבסופו סי'