מהרש"ם חלק ד קלה

בסמ"ע שם העתיק ד' מהרי"ו דגם אי קנין אתן מהני אפ"ה אין יורדין לנכסיו רק דמחרימין אותו ואם מת לא זכתה בו האשה כל זמן שלא נתן ע"ש אך די"ל דדוקא התם שעשה רק ק"ס לעשות לה כתובה גדולה וכל זמן שלא עשה לא זכתה עוד האשה משא"כ בזה י"ל שזכה החתן בחיובו שנתחייב שכנגדו. ובאמת שהב"ש סי' נ"א סק"י כ' להדיא דאם הקנין הי' כדין או למ"ד דקנין אתן מהני גם בנותן קנס לא נפטר בשידוכים וכ' שם בד' מהרי"ו ב' פירושים פי' א' הוא כפי דברינו הנ"ל דדוקא היכי דעשה ק"ס לעשות כתובה אזי כל זמן שלא עשה פטור משא"כ בקנה ליתן אבל לפי פי' ב' בכל גווני פטור וכבר הוכיח הב"מ שם מלשון מהרי"ו כפי' א' וא"כ לפ"ז היכי דנכתב בחיוב י"ל דלכ"ע לא נפטר בקנס ומזה מבואר דשידוכין לא דמי לנידון מהראנ"ח ונט"ש שהביא רו"מ דהכא דמי לכתב בקנין וקנס. ומ"ש רו"מ דמ"ש בסוף השטר וקנינא כו' קאי רק על הקנס הנה אף שמצינו כן בתשו' הריב"ש סי' שפ"ז דאף דהעדים כתבו כל הנ"ל נעשה בפנינו בת"כ י"ל מלבד שאין העדים מדקדקים כ"כ ולא דרשי כל אלא שאפי' קצת הכרח יש כו' וע' בנו"ב מ"ק חו"מ סי' ל"א שנשתמש ג"כ בזה וגם בד' הפוסקים מצינו בש"ך חו"מ סי' כ"ג סע"ח דאף דנקט וכל זה כו' לא קאי על כל הדברים הנ"ל וגם בא"ח סי' קס"ב ס"ד בסופו ומג"א שם סקי"א מוכח כן וגם מצינו בתוס' יבמות מ"ב ב' ד"ה ר"י ותוס' כתובות מ"ח ב' שכ' דכל לאו דוקא וע' תוס' מנחות ס"ב ד"ה ויודעי' כו' דכולה סנהדרי' לאו דוקא אבל מצינו בתוס' יבמות ט' ע"ב ושם י' ד"ה לעולם דבכולן משמע דקאי אכולהו ומצאתי בתשו' מהרי"ק שורש י' שכ' דדוקא היכי שיש הוכחה והכרח אמרי' דכל לאו דוקא אבל היכי דליכא הכרח יש לנו לפרש דכל דוקא הוא יעו"ש א"ה בראב"ע פרשת בא על הפסוק ומת כל בכור] וכבר כ' התוס' בתמורה י"ז דיש לדקדק בל' השטר יותר מבל' המשנה ע"ש וגם הריב"ש נראה דעיקר טעמו ע"פ ההכרח שהביא שם דיש קצת הכרח לזה ועי' תשו' ב"ח סי' י"ד שהאריך לדחות ד' הב"י בתשו' הנ"ל והעלה דאם אין חלק הבת בירושה עולה כפי הנדן היורשים פטורים ואפי' השליש האב שט"ח יחזיר להם השליש ודוקא בנתן שט"ח ליד המשודך חייבים ולא בנתן ליד שליש ע"ש באורך

ואולם בגוף הדין מצאתי בכנה"ג לא"ע סי' נ"א הגה"ט אות א' שהאריך בזה והביא בשם רשד"ם ח"מ סי' של"ג דבכל גווני אם מת פטור אפי' בקנו מידו והמעיין ברשד"ם ימצא משום שיש להסתפק אם הי' החיוב כדין ע"ש וע"ש בכנה"ג בשם תשו' ר"ש חיון סי' ט"ז שכ' להדיא דאם נעשה בל' חיוב זכתה הבת אף שצידד שם דמיירי דוקא בקנו על החיוב ובכנה"ג הקשה כיון דהקנין חל בחיוב רק על גופו א"כ במת יופטר אף שהקשה ע"ז מהתוס' ורא"ש פ' אע"פ דיכול אדם לשעבד ולהתחייב אע"פ שאין לו עתה נכסים כמו שנוהגים לשעבד בכתובה ואי חל רק על גופו הרי בכתובה החיוב רק לאחר שמת ופקע שיעבוד גופי' א"ו דשיעבוד גופו חל על נכסים שקנה אח"כ וכיון שקנה כבר נשתעבדו נכסיו וא"כ ה"נ בשידוכין ובכ"ז סיים דהוי סד"ד ואין להוציא מיד המוחזק ורמז לתשו' מהרי"ט ח"ב חו"מ סימן צ"ג והמעיין שם ימצא שהאריך מאד בזה וצידד די"ל דהחיוב לא נגמר עד שעת נשואין ועוד בכמה סברות ובפרט כיון דיכול ליפטר בקנס וסיים דהוי סד"ד והמוציא מחזקת היורשים עליו הראי' דנכסים בחזקת כל היורשים הם יעו"ש ומד' תשו' הרא"ש שהובא בטור א"ע סי' קנ"ד במ"ש דבשיעבוד הגוף ל"ש קדימה מוכח דס"ל דשיעבוד הגוף לא חייל אנכסי' וצ"ע. ומצאתי בשו"ת מהר"ח א"ז סי' רמ"ב שדעתו שם ג"כ דהחיוב לא נגמר בחיי האב ובשם מהר"ם הביא שדעתו דהקנין נגמר מיד יעוש"ה ודברי מהר"ם הם במרדכי פ"א דב"מ סי' רמ"ז וע' רדב"ז חלק ו' סימן שני אלפים ש"מ ונכפל בחלק ז' סי' ס"ב ואולם לפי המבואר בב"ש סי' נ' סקי"ט דהיכי דלא ירד מנכסיו משעת פסיקה יש לדון מכח אומדן דעת האב ליתן להבת יותר מעישור נכסי וכבר העלה הנו"ב מ"ק חח"מ סי' ל"ג דבכה"ג שגילה האב דעתו נגד הבת הזאת לכ"ע יש לדין אומדנא זו גם להוסיף על שיעור עישור והביא כן בשם העה"ג ומהרמ"מ ופסק כן לדינא אך שהעיר מכח דברי הר"י דבבוגרת לא תקנו ותמה שם ע"ד הט"ז וב"ש ועה"ג שכ' דבזה"ז שאנו מתי מעט לא אבדו פרנסתה גם בבוגרת והנו"ב הקשה דכיון דלא תקנו בבוגרת אף שבזה"ז ל' ש הטעם מ"מ א"א לתקן עתה תקנה חדשה ע"ש והנה אף שהנו"ב ב כ"כ רק מסברא לענ"ד ראי' לדבריו מדברי הב"י בא"ח סי' י"ג בדין הי לבוש טלית בכרמלית בשבת ונודע לו שהציצית פסולים דגדול כ"ה כו' ואף דבזה"ז ליכא גנאי בהסרה מ"מ כיון שבימיהם לא נגזר בכה"ג שוב גם בזה"ז אין לנו לגזור וע"ע כה"ג במג"א סי' ע"ט סקט"ו וסי' ש"א ס"ק נ"ח וע' במלחמות פ"א דמגלה גבי יום נקנור ויל"ע במג"א סי' תצ"ט סק"י וסי' תקי"א סק"ה דמשמע להיפוך וע' בתו"ש סי' שכ"ב סק"ז שהעיר בזה אבל בכ"ז סיים הנו"ב שם שכבר נתפשטה הלכה והמנהג כדברי הט"ז ועה"ג וכ"ה ברשד"ם חחו"מ סי' שי"ג וא"כ ה"נ בנ"ד ולכן הנכון לפשר בזה ולהעדיף כח המשודכת הנ"ל יותר מהאחרות וכ וכמ"ש מהרי"ט שם ע"ש ומיהו שבתי וראיתי דבנ"ד דליכא שום בן רק בנות הרי ל"ש כלל תקנת פרנסה כמבואר באה"ע סי' קי"ג ס"ט וא"כ בכל גווני לא זכתה הבת כלל. ומהגם דלפמ"ש האב"מ סי' קי"ג שם סק"ד היכי דל"ש תקנת פרנסה אין לדון מכח אומדנא כלל ויעו"ש עוד במ"ש לדחות דברי הב"ש סי' נ' הנ"ל וכ' דבשידוכין דנתחייב לאבי הבן בקנס ולא להבת ל"ש כלל אומדנא וא"כ בלא"ה ל"ש לומר כדברינו וע"ע רשד"ם חו"מ סי' שי"ב וכנה"ג סי' קי"ג הגה"ט אות ל' בזה: סי' קטז להרה"מ בתורה מוה' מאיר זייגיל ני' בק' קראסילב במדינת רוסיא

מכתבו הגיעני ובדבר מה ששאל בדין חלב ושומן ובשר שיש ספק אם נמלח החלב עמהם וכ' דשומן וחלב הוי מב"מ וסד"ר להקל כמ"ש הצ"צ סי' מ"ג והובא גם בפמ"ג סימן ס"ט בשפ"ד ס"ק מ"ג וסי' צ"ח סק"ח אך שתמה ע"ז דא"כ יאסר לבשל השומן בקדירה של בשר דא"כ שוב יהי' עם הבשר מבשא"מ וגם אי נימא דכוונת הצ"צ לבשל בקדירה חדשה אכתי ניחוש שמא יבשל בקדרת בשר וכדקיי"ל ברסי' צ"ז גבי פת ובט"ז שם לענין מדוכה עכ"ד. והנה באמת נעלם מכת"ר דברי הפמ"ג סימן צ"ח במש"ז דאם נתבשל תחלה במינו ונתבטל ברוב מה"ת שוב גם בנתערב אח"כ בא"מ לכ"ע שרי דכיון דהותר כבר הטעם שנתבטל ברוב שוב א"ח ונאסר כלל גם בלא טעם דסלק ולא נחלקו רק בנתערבו ביחד וא"כ אזדא לי' כל החשש של רו"מ וגם בלא"ה י"ל דבספק איסור אין לגזור עוד שמא יבשל עם שא"מ וכה"ג כ' התוס' בפסחים נ"ו בשם ירו' לענין שמא יעלה ויתלוש דבספק ניצודו ביו"ט לא גזרי' ע"ש ואף דלאו כללא הוא מ"מ אין להוסיף גזירות כדאי' בירו' פ"ד דשביעית הל' ד' אבל בנ"ד אין צורך לזה וכמ"ש

ומה ששאל בדין ב' קדירות המבואר בסי' קי"א דאם נפל איסור דרבנן ויש קדירה א' של איסור וא' של היתר דתלינן דלתוך איסור נפל ואם שניהם היתר שניהם אסורים איך הדין אם איסור א' אסור רק לבעליו ולאחרים מותר וכגון בנתבטל במזיד המבואר בסי' צ"ט וכדומה אי ניזול בתר בעלי' ותלינן דלתוך איסור נפל או דנימא דכיון דלאחרים שרי הרי מוסיף קלקול ומ"ש דנתלה דנפל לתוך זה דלמא נפל לאידך דהיתר הרי בשניהם מוסיף קלקול. והנה לענ"ד כיון דמוסיף קלקול לאחרים שניהם אסורים וכיוצא בזה מצינו בש"ס דפסחים ע"ג בהא דהשוחט חטאת בשבת לע"ז בחוץ דחייב ג' חטאות ופריך והא מקלקל הוא ומשני דתקנו להוציא מידי אמ"ה ופירש"י דתיקנו לב"נ והיינו משום דלגבי ישראל לא תקנו כלל דבלא"ה אסור משום ש"ח ובמק"א פלפלתי הרבה בזה בכמה אנפין בביאור ד' רש"י ורמב"ם בענין זה ואכ"מ. ועכ"פ מבואר דאף דלגבי בעלים לא הוסיף שום תיקון אפ"ה חייב משום דתיקנו לאחרים וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דמוסיף קלקול לאחרים הו"ל כשניהם היתר ולא תלינן מידי ואף דהפמ"ג סי' ט"ו כ' דהתם משום דעומד לב"נ כיון דמתחלה שחט לע"ז אבל מדברי מהרי"ט שהביאו האחרונים שהקשה בהא דשוחט בשבת דשחיטתו כשרה והקשה דנימא אעל"מ ותי' דלא יתוקן האיסור אי נימא דאסור וק' הא יהי' מקלקל וצ"ל דמ"מ תיקן מידי אמ"ה לב"נ א"כ מוכח דגם בשחט כשרה אפ"ה הוי