מהרש"ם חלק ד קכח

ובדבר אשר שאל בסופר א' שכתב תפלין ומנהגו בעת שכותב השם אומר שכותב לשם קדושת השם ולשם קדושת תפלין ועתה טעה בשם א' שאמר לשם קדה"ש ולשם קדושת מזוזה ואחר שכ' היו"ד של השם נזכר תיכף וגמר השם לשם קדושת תפלין והביא משו"ת ב"ש שנדפס מחדש מהגאבד"ק סקאלי חאו"ח סי' ה' שנשאל בזה והשיב דכיון שאמר בתחלת הכתיבה לשם קדושת תפלין א"כ בסתמא ע"ד הראשונה. הוא עושה ואף שטעה ואמר לשם מזוזה ל"ל בה כיון דאין פיו ולבו שוים וכמ"ש הרא"ש פ"ג דשבועות בשם רמב"ן וריטב"א קידושין נ' ותוס' ערכין ה' דהיכי דהוציא מפיו בטעות בכה"ג דברי' שבלב הוי דברי' ואפי' אם טעה הסופר וסבור שהוא מזוזה ואח"כ נזכר דליכא הך טעמא מ"מ כיון דבתחלת כתיבה אמר לשם תפלין דמי לקדשי' דסתמן לשמן ועקירה בטעות ל"ה עקירה כמ"ש הרמב"ם פט"ו מפהמ"ק הט"ז ופ"ב דשגגות הי"א ואף דבא"ז ה' פסחים סי' רכ"ג פסק דהוי עקירה מ"מ הרי מוכח במנחות מ"ט דבמעשיו מוכיחין לכ"ע ל"ה עקירה וה"נ כיון דתפלין נכתב באופן אחר ממזוזה מעשיו מוכיחין ולכ"ע ל"ש עקירה עכת"ד שם ובנ"ד דימה הסופר בשעת מעשה שכותב מזוזה ושייך רק טעם ב' ורו"מ פקפק דשא"ה במחבת לשם מרחשת או להיפך דהמעשה מעכב גם בדיעבד דלא עלתה לבעליו לשם חובה לכן איכא מעשיו מוכיחין אבל בנ"ד נהי דלכתחלה אין לכתוב מזוזה בב' דפין מ"מ דיעבד כשר כמ"ש ביו"ד סי' רפ"ח ודלא כרש"י א"כ ליכא מעשיו מוכיחין ואולי כיון דהעיקר כהרמב"ם דעקירה בטעות לש"ע נהי דיש לחוש לד' הא"ז יש לצרף ג"כ ד' רש"י דסובר דבב' דפין פסול ואיכא מעשיו מוכיחין גם י"ל דההוכחה ליכא עד שכ' פ' והא"ש א"כ בשעה שכ' פ' שמע ליכא הוכחה כלל וא"כ אם אירע ד"ז בפ' שמע פסול עכ"ד רו"מ. והנה מ"ש רו"מ דהיכי דכשר דיעבד י"ל דל"ה מעשיו מוכיחין כדבריו מבואר בש"ס דמנחות ג' ריש ע"א ותוס' שם ד"ה מיצה דכיון דמיצוי לא מעכב ליכא מעשיו מוכיחין גבי עולת העוף שמיצה דמה למעלה לשם חטאת העוף ויעו"ש עוד בגמ' גבי קד"ק ששחטן בצפון לשם קק"ל כו' ומיעבר הוא דעבר וע"ש בתוס' ד"ה מיעבר אך די"ל דבנ"ד דיעבד פסול כיון דכבר כ' מקודם לשם תפלין ואין מורידין מקד"ח לקק"ל אך לפמ"ש הנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קע"ד י"ל דהוי רק הזמנה וע' מש"ז סוסי' קנ"ג וע' מג"א ופמ"ג סי' ל"ב סק"י גם מ"ש דבפ' ראשונה ליכא אכתי הוכחה מבואר כן בתוס' שם ב' ע"ב ד"ה זריקה במ"ש דבשעה שנתן הראשונה של"ש עדיין אין מעשיהן מוכיחין כו' יעו"ש ותבין. אבל גם בגוף הדבר שכ' הג' הנ"ל דבדאיכא מעשיו מוכיחין לכ"ע לש"ע והביא ראיה ממנחות מ"ט המעיין שם ימצא דהיינו לר"ש דסובר כל המנחות שנקמצו של"ש כשרות ועלו לבעלי' לשם חובה אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דל"ע לבעלי' לש"ח מוכח דגם בדאיכא מעשיו מוכיחי' שמה עקירה דהא להס"ד דהש"ס שם מיירי בטעה ואפ"ה לעל"ב לש"ח לרבנן ומוכח כמ"ש וא"כ אין מרפא בדבריו כלל וגם עיקר הדבר שכ' דהמעשה עד"ר הוא עושה לפי המבואר במנחות ט"ז ע"א בפלוגתא דרו"ש בדין נתן הקומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ופריך מהא דפיגל בין בראשונה בין בשני' ובין בשלישית ומוקי לה רבא בפיגל בראשונה ושתק בשני' ופיגל בשלישית דאי ס"ד דעד"ר הוא עושה מיהדר פיגולי בשלישית למ"ל כו' ולרב אשי מוקי לה בפיגול בראשונה ושני' ושתק בשלישית דאי ס"ד דכל העושה עד"ר הוא עושה מיהדר פיגולי בשני' למ"ל ע"ש וא"כ בכותב תפלין ואומר בתחלה לשם תפלין ובהגיע אצל שם חוזר ואומר כן שוב ל"ש אח"כ טעמא דכל העושה עד"ר עושה דא"כ מיהדר בשם למ"ל ואף דצריך לומר לשם קדושת השם מ"מ למ"ל לומר לשם קדושת תפלין ובפרט זה שנוהג תמיד לומר כן בכל השמות שוב ל"ש כאן סברת כל העושה עד"ר הוא עושה כמבואר בש"ס הנ"ל ואולי י"ל דדוקא התם במלתא דאיסורא שמפגל קדשי' ל"א בכה"ג דעעד"ר דמוקמי' לי' בחז"כ בכל מה דאפשר משא"כ הכא דעושה מצוה וכה"ג מצינו בחולין ל"ט ע"ב לענין הוכיח סע"ת דבישראל דהוי בחז"כ ל"א הוסע"ת גבי מחשבת ע"א וגבי קדשים ס"ל להש"ס בזבחים ב' ע"ב בפשי' דאמרינן הוסע"ת ובע"כ כמ"ש ותדע דהא במנחות ט"ז שם פליגו רב ושמואל אי אמרי' כל העושה עד"ר הוא עושה ובזבחים ב' גבי קדשים מבואר בפשיטות דעדרה"ע ובעכצ"ל דהתם בפיגול דהוי מלתא דאיסורא שאני וה"נ י"ל בנ"ד אבל צ"ע משבת צ"א ע"א דאמרינן בפשי' גם במלתא דאיסורא דעד"ר עושה ולא פליגי כלל וי"ל דשא"ה דהמחשבה אינה בגוף האיסור והבן] ותלינן דמה שאומר בהשמות ג"כ הוא לתוס' זהירות אבל בודאי לא מתבטל בזה סברת כל העושה כו' ותדע דהא בסי' ל"ב בא"א ס"ק ל"ב הביא בשם לבוש וא"ר דדיעבד סגי בחישב בשם משום דאמר תחלה ואם א"י הרי באער מקודם בפי' באיזו שם שוב מתבטל דעת הראשונה ובע"כ כמ"ש

ואמנם בגוף הדין לכאורה עלה בלבי לפי המבואר בספר ברנ"י יו"ד סי' רע"ו והובא בפ"ת שם וגם בשם ת' רמ"ע מפאנו סי' ל' דאם לא קידש השם אלא לבסוף כשר דקידושו וגימורו באים כאחד א"כ ה"נ כיון דבסוף השם כ' לשם תפילין מהני גם למפרע אבל הרי מבואר שם דאם בתחלה הוציא כוונתו לד"א ל"מ בכה"ג ועוד דשא"ה דלענין קדה"ש כל זמן שלא נגמר השם לא נגמר קדושתו ולכן גימורו וקידושו באים כאחת אבל בנ"ד אפי' אות א' שכ' לשם מזוזה הרי התפלין פסולין

והנה בעש"ל דהיכי דדיעבד כשר ל"ה בכלל מעשיו מוכיחין י"ל עוד ראי' מש"ס דפסחים ע"א ב' וע"ב דדייק ממתני' דהשוחט פסח של"ש בשבת חייב חטאת ופריך במאי עסקי' אי בטועה דכסבור שהוא קרבן אחר ש"מ עקירה בטעות הוי עקירה כו' ועתוס' שם. וק' הא התם הוי מעשיו מוכיחין דהא קרבן אחר של יחיד א"ד שבת ואסור להקריבו כלל ולכ"ע ל"ש עקירה ובע"כ דכיון דדיעבד גם קרבן יחיד כשר בשבת וכמ"ש התוס' בחולין מ' סע"א וע' פ"א דכריתות מ"ו דמפורש דל"ה בכלל מחו"ז וכדברי תוס' א"כ ל"ה בכלל ממ"ח אך לפמש"ל דלדידן אין חילוק בין מעשיו מוכיחין או לא אם כן לא קשה מידי. ואולם בגוף הפלוגתא דעקירה בטעות יעוין במרה"פ על הירו' פ"א דב"ק הל' א' שהוכיח מהירו' פ' הנזקין דל"ש עקירה יעו"ש ותבין. וע' בשי"ק על הירושלמי פ"ו דפסחים הל' ה' ג"כ בזה. אך לפמ"ש בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ק"ה דניהו דלש"ע מ"מ הפסח פסול יש לדין גם בנ"ד כן אבל ברמב"ם מפורש להיפוך. ובגוף הדין יש לדון לפמש"ל מדברי מג"א סי' ל"ב סק"י דגם בכתב הוי רק הזמנה כיון דכל הקדושה רק עפ"י דיבורו גם י"ל דעכ"פ כל זמן שלא נגמרו ל"ה רק דיבור וע' קידושין נ"ט כ"ז דלא מטי גיטא לידה דיבור ודיבור הוא וע' תוס' גיטין ל"ב ד"ה ר"ש דבכתב ס"ת לשמה א"י לבטלו והנה בסמ"ח בקו"מ מ' שנ"ז העלה דבכל הזמנה לדבר קדושה מהני בי' שאלה לחכם כמו בכל הקדש דלא עדיף מהקדש גמור א"כ בזה דאם לא אמר כלום סגי במ"ש בתחלה דכותב לשם תפלין ואי משום קדה"ש סגי באמירתו שכותב לשם קדה"ש לבד ורק מכח מה שאמר שלשם מזוזה הוא כותב קאתינן עלה א"כ מהני בזה שאלה בחרטה ופתח ויועקר למפרע כל דיבורו שאמר לשם מזוזה וממילא ישאר בקדושתו של תפלין וא"ל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' רנ"ה בשם רב"א ז"א דכבר נתבאר דלענין זה ל"ה מעשה רק הזמנה לבד ובפרט ע"פ ש"ס דקידושין הנ"ל דכ"ז שלא נגמר הדבר הוי רק כדיבור א"כ ה"נ בזה אבל כבר הבאתי מתוס' גיטין דבס"ת הוי כנגמר והוי מעשה ועוד נלע"ד דהא גוף הדין דכתיבה לשם מזוזה ל"מ לשם תפלין מקורו מדברי ב"י סי' ל"ב גבי עיבוד וס"ל דכיון דהוי רק קדושה קלה ל"מ לחמורה ומצאתי במלחמות פ"א דסוכה מפורש כד' הב"י אף דהוא הוכיח שם מזה דתפלין א"צ עיבוד ולא כתיבה לשמה כלל לשי' כמ"פ יעוש"ה והנה במס' סופרים סופי"ד מבואר דמזוזה שבלתה עושין ממנה תפלין לפי שמעלין בקודש ומבואר דלא כב"י וגם בירושלמי שילהי מגלה מבואר דתפלין שבלו עושין ממנה מזוזה דס"ל דמזוזה קדושתה חמורה וק' א"כ העיבוד והכתיבה דתפלין ל"מ לגבי מזוזה וכבר העיר בזה הג' בעל ט"ג ובשו"ת חבה"ק שבסוף ספרו תי' עפי"ד הש"ס מנחות ל"ב דלהשלים שרי לעשות מס"ת מזוזה ופירש"י דאם חסר שיטה אחת ממזוזה ישלים מס"ת וה"נ להיפך [וי"ל הטעם משום דפשטה הקדושה בכולה וכדקיי"ל באומר רגלה של זו עולה והכא לכ"ע דמי לדבר שהנשמה תלוי בו דהא אם חסר אות א'