מהרש"ם חלק ד קכד

לכנוס לשם רק דרך משעול צר ונמשך כן רבע שנה וש' משלם לר' מקודם בעד כל רבע שנה כי כן המדובר ועתה בהגיע זמן תשלומין מעכב ש' עבור רבע שנה הראשון שבא עי"ז להיזק ומניעת פדיון וגם טען כי גם בטרם השכיר לו ר' החנות כבר יצאה הפקודה ע"ז והוא לא ידע והו"ל מום במקח וא"כ עכ"פ א"צ לשלם בעד רבע שנה א' הנ"ל עכת"ד השאלה ורו"מ מדמה לה להלואת חנות המבואר במהרמ"פ וש"ע ח"מ סי' שכ"א אבל י"ל דשא"ה דגוף העסק שבתוך החנות נתקלקל אבל כאן הרשות בידו למכור בהחנות ורק הדרך שלפני החנות שהוא של רה"ר נתקלקל ונתמעעו עי"ז הנכנסים ויוצאים אבל י"ל לפמ"ש בתשו' ראנ"ח סי' ל"ח והובא בתשו' ח"ס חח"מ סי' קס"א בעובדא שהשכירו חנות ושוב הטיל המלך קצבה על הסחורה באופן של"ה מרויחים כלל וכ' דמ"מ הא החנות לפניהם ואם א"א למכור בו סחורה יעשו בו מלאכה ול"ד להלואה דהתם זהו עיקר השכירות שמכרו החירות של הלואה משא"כ הכא דשכרו חנות ויעשו בו מלאכה והא דביבש המעין מנכה מחכירו התם הנהר צורך השדה וממנו הוא משקה וכשחוכר שדה הו"ל כחוכר שדה ומעין אבל הכא הוא דבר הבא מבחוץ ע"ש א"כ י"ל דבנ"ד הדרך שלפני החנות הוא צורך החנות אבל י"ל דהדרך הא הוא רה"ר ול"ש לומר שהשכירו לו א"כ שוב דמי לנדון הראנ"ח אבל צ"ע בזה כי יש לחלק

אבל נו"מ צידד דדוקא היכי דנעשה ההיזק מעצמו שייכי דינים אלו אבל בנ"ד שהאדון המשכיר בעצמו עושה זאת אף כי אנוס הוא בפקודת המלך אשר ישיתו עליו בעונש ממון אם לא יעשוהו מ"מ כיון שהוא עושה זאת חייב לנכות שכרו ובזה תי' ד' תוס' ערכין כ"א גבי בית שנתנגע ונחלט דאם נתצו חייב להעמיד אחר והתוס' כ' דמיירי בבית זה וק' הא בבית זה גם בנפל וכדומה א"ח להעמיד אחר ובע"כ משום דהוא בעצמו נתצו והכהן שליחותו עביד וה"נ בנ"ד והנה באמת הר"ן בפ' השותפין חולק על התוס' ומוקי לה בבית סתם ועי' בש"ך יו"ד סי' רכ"א סקמ"ה הביא כן בשם כמ"פ ובנה"ך שם האריך בזה והביא מד' יש"ש שכ' כשי' תוס' וכ' דהטעם משום דבא מפשיעת משכיר שעבר עבירה ובתשו' מיימוני לס' משפטים סי' כ"ז שרמז הש"ך בסוף דבריו שבנה"כ שם כ' דמיירי בבית סתם א"נ בבית זה ומשום דהמצוה רמיא עלי' יעוש"ה והש"ך השמיע סוף ד' מיימוני בזה והנה אי נימא דהתם משום דפשע משכיר אין ראי' לנ"ד אבל לפ"ד תשו' מיימוני י"ל קצת כדברי רו"מ ועכ"פ רוב הפוסקים חולקים ע"ד תוס' ואם כי המח"א בהגהות רמב"ם ה' שכירות הביא בשם תשו' שי למורא דשי' רמב"ם כתוס' כבר כתבתי דלפי טעם דפשיעה אין ראי' כלל לנ"ד ומהגם דבספיקא דדינא י"ל דהמשכיר מוחזק עמ"ש בחיבורי בקו"א לסי' קפ"ע בדין ספק פלוגתא בשכירות וע"ע בשו"ת הרמ"א ח"א סי' א' באורך ובסי' ב' חלק עליו מהר"ח ובסי' ג' חזר המחבר וקיים דבריו ויעו"ש סי' ק"ו וע' במהרשד"ם חח"מ סי' רצ"ג רצ"ד וסותר למ"ש בעצמו בסי' ש' ואכמ"ל. אבל בנ"ד לענ"ד הדבר פשוט דאין מקום לסברת רו"מ דהא ראובן באמת אינו עושה כלום סתירה ובנין רק האדון המשכיר הראשון עושה זאת ואיך נוכל להפסיד את ראובן עי"ז ולגבי ר' הוי כגזירת המלך בעלמא ואפי' אם יבא האדון ויגזול את החנות ראובן פטור דאף דסתם אחריות ט"ס מ"מ באחריות שלא בא מחמתו הוא פטור כמ"ש בח"מ סי' רכ"ה (וגם בבא עכו"ם ולקח בדד"מ פטור ועמ"ש בחיבורי מדברי הכ"מ אבל בזה י"ל דבנ"ד הוי כדין כיון דעומד ליפול וי"ב סכנה] וא"כ מה לו כי יזעק אחרי ר' וע' בנימוק"י ב"מ ר"פ המקבל בסוגי' דיבש המעין דמנכה לו מחכירו שכ' דטעמא משום דדמי לאחריות דחייב מוכר לשלם יעו"ש וא"כ בנ"ד שאינו בא מחמתו ופטור מאחריות א"י לנכות לו כלום ותדע דהא הנימוק"י שם ביאר דדוקא בחכירות מנכה לו אבל במכר בודאי אין המוכר חייב כלום כיון דבשעת מכר לא הי' כן וליכא מקח טעות אף שיבש אח"כ המעין ההיזק על לוקח אבל בחכירה כיון דהבעלי' נוטלין חלק בפירות הרי לא נסתלק מהקרקע ושייך בו יעו"ש והמהרמ"פ וסמ"ע ביארו דגם במשכיר ושוכר כיון דגוף הקרקע של משכיר לא דמי למכר יעו"ש אבל בנ"ד דא דאין החנות של ר' וכל זכותו מסר לש' ונסתלק מהחנות לגמרי ובכה"ג לכ"ע השכירות כמכר כיון דגם הוא רק שוכר בעלמא [וע' במק"ח סי' תמ"ח] א"כ שוב ההיזק רק על השוכר דהמשכיר יש לו רק חוב דמים בעלמא על השוכר ואין לו שום זכות בגוף הקרקע ודמי למוכר שנ"ח הלוקח דמי המקח למוכר דמ"מ אינו מנכה כלום ואי משום מחמת שהאדון המשכיר מזיקו בודאי אין האחריות על המשכיר הישראל וכמש"ל וגדולה מזו מבואר בתשו' הרא"ש וטור וסמ"ע סי' ס סו ס"ק פ"ג דגם בהזיק מוכר עצמו אח"כ המקח אינו בכלל אחריו' כלל יעו"ש וע' גיטין מ"א ותמצא ראי' לזה ועוד יש לדון דגם אם ראובן יקח איזו סך מהאדון עבור זה י"ל דפטור מליתן זאת לשמעון וכמ"ש כה"ג בתשו' הרמב"ן שהובא בחו"מ סוסי' רמ"ח בהג"ה ויש לעיין מהא דסי' ש"ז סעי' ה' וסי' של"ב בסמ"ע סק"ב ואכ"מ

ואמנם באם שהפקודה כבר יצאה קודם השכירות של ש' שפיר י"ל דהו"ל כמום במקח ואף שנשתמש אחר שנודע לו בהחנות והי' מקום לומר דמחל וכמ"ש הרמ' פ ג"כ לענין חזרה דלהבא כה"ג מ"מ בנ"ד שהי' אנוס שלא הי' יכול לפנות באמצע השנה עם הסחורה למק"א ומה"ע צריך להודיע בחנות מקודם כמ"ש בסי' שי"ב וא"כ ליכא טענת מחילה וכהא דבאונאה אם הי' אנוס גם אחר שיעור שיראה לתגר מצי לחזור וכ"כ הפ"ת לחו"מ סי' רל"ב ובזה י"ל דברי תשו' מימוני לס' קנין סי' ז' בדין רכב על הסוס ממה שתמה עליו הש"ג פ' הזהב שהביא הפ"ת שם לעיל מינה יעו"ש ותבין וגם מכח מה שגי"ד שאינו רוצה במקח אף שנשתמש אח"כ המקח בטל וכמ"ש בחיבורי בשם זל"א וכנה"ג והבאתי מהריטב"א ומח"א ג"כ כן וע' בנ"צ לבעל פ"ת לסי' רל"ב שהוכיח כן מהמלחמות ב"ב פ' הספינה דף כ"ד ואמנם אי משום מום במקח מתבטל כל המקח וכל השכירות בעל וא"י לקיים על שאר הזמן ולבטל רק מן רבע שנה וכמ"ש בחיבורי סי' רל"ב בשם הרדב"ז ועמ"ש שם סוסי' קפ"ב בשם שב"י וש"פ ג"כ בזה וע' במק"ח ח סוסי' ת"נ במ"ש ע"ד הט"ז בדין חכירות ריחים דא"י לבטל שכירות שבוע א' ולקיים השאר יעו"ש וה"נ בזה ולכן באם שנתהוה קודם השכירות של כי ולא ידע ש' יוכל לבטל כל השכירות אבל אם נתהוה אח"כ כל ההיזק על שמעון. והנלע"ד כתבתי

סי' קט להרב מ' צבי הירש שיינהארין בוויזניצא ני'

מכתבו הגיעני וע"ד הדו"ד שבא לפניו בראובן שקיבל את שמעון לשותף על נ' כור חטים רק שהתנה עמו היות שהוא לוה סך מאה ר"כ על עיסקא על חיטים הנ"ל שיתן גם ש' עיסקא והי' ריוח בהחטים אם מותר השותף ליתן חלקו בהעיסקא ורו"מ הביא דברי הט"ז סי' ק"ע שכ' להדיא דשותף שלקח מעות בעיסקא להשותפות דגם הב' מותר ליתן העיסקא דכמו שלקח בעיסקא כן הוא נותן לשותפו בעיסקא והנה. גוף הנידון של הט"ז מבואר ביותר בתשו' פ"י להמג"ש ח"א חחו"מ סי' ג' והאריך שם בכמה טעמים להוכיח שהשותף הב' מחויב ליתן חלקו בריוח העיסקא שנתן זה להמלוה ואין לו ליטול חלק בריוח עד שינוכה העיסקא ואם כי קצת טעמים שלו שייכי רק בקיבל העיסקא בשעה שהיו שניהם שותפים מ"מ בנ"ד שהתנה עמו כן בתחלה והודיע לו שקיבל סך זה בעיסקא ושיהי' גם על חלקו שייך ג"כ סברת הט"ז דכשם שלקח בעיסקא כן נותן לזה וגם בלא"ה הרי היכי דזה נותן מנה וזה מאתים ונדבר שישלים ג"ז מנה ולא השלים אינו נוטל ריוח רק כפי מעותיו שנתן וכמ"ש בחיבורי סי' קע"ו סעי' ו' וא"כ הרי כאן הי' המדובר שיתן ש' עוד נ' ר"כ דהיינו שישלים העיסקא ואז יהי' נחשב לו כאילו נתן אבל אם אינו משלם העיסקא א"כ לא נתן המעות שהי' מחויב ליתן ושוב אינו נוטל חלק בריוח רק כפי מעותיו שנתן כיון שלא נתן מעות שהי' מחויב ליתן כפי חלקו ובזה נראה דגם אי נימא דהוי מתנה על משכ"ב גם בא"ר דרבנן