מהרש"ם חלק ד קיד

ואין לשום אדם לשכרה מבלעדי המוזגים וזה כמה שנים בחרו כל המוזגים אנשים מהמוזגים אשר הם ישכרוה ויתנו ממונם לכל הצורך ופסקו להם קדומה בעד ש"ט חלק חמישית ובכל שנה היו מחלקים הריוח ביניהם ונהגו כן ט"ו שנים וכעת הלכו רוב המוזגים בלתי ידיעת הנשארים והלכו לאיש אחד אשר איננו מוזג ונתנו לו רשות שישכור הוא האוראנדע עבורם באשר כי כן נראה להם עתה שהוא לטובתם יותר עי"ז ושכרה האיש הנ"ל על ג"ש ונתן דראן להאדון וטרם כתיבת הקאנטראקט נתחרט האדון ונתן להשוכר הנ"ל ח' מאות ר"כ אבטרעטגעלד והוא חילק הסך הנ"ל בין המוזגים אשר שלחוהו והאדון חזר והשכירה להעוסקים הראשונים על ג"ש ועתה נגשו למשפט רוב המוזגים אשר שלחו את הנ"ל טענו שהאראנדע שלהם היא ששכרוה ע"י שלוחם ומה שהשליח הסכים לחזרה וביטול המקח אינו כלום כי לא שלחוהו לזה וא"כ אין רשות להעוסקים הנ"ל לשכרה מהשר ומה שהוסיפו הוספה על המקח הקודם אין עליהם להפסיד ורוצים שיחזירו להם האראנדע בלא ההוספה והעוסקים טוענים שלא הי' רשות להעבירם מן התמנותם שהי"ל חזקה כמה שנים בזה ואת"ל הי"ל רשות להעבירם אבל עכ"פ שיהי' בהסכמת כולם או רובם מתוך כולם ומהגם כי המיעוט הנשארים הם מוזגים יותר גדולים מהרוב השולחים איש אחר אם כי לפי מנין השולחים הם רוב אבל לפי ערך המזיגה הנשארה הם הרוב ועוד כי בכתבי התקנה מבואר שאין למנות לעוסקים רק מוזגים והם עברו ע"ז ומינו איש שאינו מוזג ועוד דכיון שקבלו מהשליח מעות האבטרעטגעלד שקיבל מהאדון הרי מחלו זכותם כיון שקבלו ושתקו עכת"ד והנה מה שטענו המוזגי' כי האראנדע שלהם עדיין לכאורה הדין עמהם דאף שקבלו מהשליח מעות האבטרעטרנעלד געלד לא נתבטל עדיין הקנין וכמבואר במג"א סי' רמ"ה סק"ז דאף שהחזיר המוכר דמי קרקע צריך קנין חדש לשם קנין ובמהרש"ק שם דע"י חזרת השטר והדמים לא נתבטל הקנין וע' חו"מ סי' רמ"ה ס"ט ועוד דכיון דהמקח שלהם והאיש הנ"ל הי' רק שלוחם אין בידו לבטל המקח וגם בנכתב שטר על שמו עס"י ס' סעיף ט' וסעי' י' ואולם נראה כיון דהבא מכח עכו"ם כעכו"ם דייני' לי' לגריעותא לכ"ע א"כ כיון דבדיניהם נתבטל השכירות לא הוי שלהם

ומ"ש רי"מ דלא הי' ביד הרוב לסלק העוסקים מהתמנותם והעולם משמע והביא מא"ח סי' נ"ג הנה כבר העירותי וכנוי מש"פ לסר רל"א אות ד' דמקור הדין שם שא הרשה ולשוסתו אזיל דס"ל דסתם לעולם משמע כמ"ש בס"מ ם בז בכו"כ אבל להסוברים דסתם שעה א' משמע ה"נ יכולים לסלקה בכל עת שירצו אך די"ל דמשום חשד א"י לסלקם וכמו שנראה מ' הרשב"א שם ועסי' שס"ו ס"ג גבי בית שנותנים בו עירוב ובהש"א שם דבלא טעמא רבה א"א לשנות ומהגם דעכ"פ לכה"ג צריך שיהיה בהסכמת רובם מתוך כולם וכבר הבאתי בקת"ע שם אות ה' מכמה דוכתי להוכיח כן וכיון שעשו כן בלא ידיעת הנשארים אין במעשיהם כלום ואין בידם לסלקם מהתמנותם

ומ"ש מהא דמיעוט הנשארים הם מוזגים יותר הנה זה תלוי אי אזלי' בתר רוב מנין או רוב בנין ועמ"ש בקת"ע שם אות כ' כ"א מכמה מקומות בזה וימצא כמה חילוקים ודיעות שונים בענין זה. כלל הדבר כי העוסקים כדין עשו ולכן גם כמה שנתנו הוספה אין עליהם טענה דמלבד דיש בזה עיקולי ופשורי אמ"ש בקת"ע לסי' רל"ז אות ל' בזה אבל בנ"ד שהמוזגים עברו על התקנה והם עשו להציל א"ע בודאי אין לחייבם ועמ"ש בקת"ל שם אות י"ג וע' במהרי"ט ח"א סי' צ"ה ואף דלפמ"ש בסוף התשו' שם בשותפין גרע טפי אבל בנ"ד הרי בידם לסלקם מהשותפות כיון שפרצו הגדר תחלה ולכן לפענ"ד הדין עם המיעוט הנשארים והעוסקים

וע"ד הדו"ד שבא לפניו בא' שמת והניח בית דירה וחנות בבית א' ונתן בצוואתו הבית לבן הכושל שבבניו יען כי יש שם בית מזיגה לפרנסתו והחנות נתן להגדול ושישלם הקטן לאחיו מה ששוה יותר הבית מהחנות וכן עשה וכעת רוצה בן הקטן לפתוח לו חנות בביתו והב' מוחה וכתב רו"מ די"ל דאף דאחין שחלקו לקוחות הן ואין להם זע"ז כמ"ש בסי' קע"ג ס"ג מ"מ י"ל דהיכי דהחלוקה עפ"ד אביהם י"ל אומדנא בכונת המוריש שלא יהי' לזה בית מזיגה וחנות ולזה רק חנות והביא מד' הסמ"ע סי' קע"ב סק"ד ומקורו מהרא"ש פ"ק דב"ב סימן ל"ח אבל ממ"ש הרא"ש שם סי' ל"ט בשם הר' יונה נראה דבנ"ד הרשות לעשות בשלו מה שירצה והניח בצ"ע והנה לענ"ד הדין פשוט דאין ביד הב' למחות ויוכל בעל בית הדירה לעשות בשלו מה שירצה חדא דכבר הבאתי בחיבורי רסי' ר"ז בשם תשו' הרא"מ וח"צ דאין לדון בזה"ז ע"פ אומדנא מה שאינו מבואר בש"ס רק בשאין מקום לתלות ולומר בענין, אחר ובנ"ד הרי י"ל דרצה רק בתקנת בן הכושל ותדע דאל"כ הו' ל להתנות ע"ז שלא יעשה זה לעולם חנות בביתו וכעין מ"ש הרשב"א בגיטין ע"ה גבי תנאי שאינו כב"ג וב"ר ועמ"ש בחיבורי סי' קע"ו סי"ד מכמה דוכתי כה"ג [ועוד דגם בשותפי' שחלקו והתנו ביניהם חילוק מחיות ל"מ כלל וכמ"ש בשו"ת עט"ח חח"מ סי' כ"א ועמ"ש בחיבורי סי' ר"ט ס"ד אי מהני התחייבות בזה ועיין בשו"ת ב"א ח"מ סי' כ"ד בדין קיבל קנין שלא להשכיר דל"מ אך בזה י"ל דהוי כהתנה בח"כ ושאר משה"ת דאם עבר ע"ז החלוקה בטילה] וגם בכנה"ג סי' ט"ו הביא בשם כמה שו"ת דאין לדון בזה"ז ע"פ אומדנא רק להחזיק ולא להוציא מיד המוחזק וה"נ בנ"ד כל אדם העושה בשלו הוי מוחזק וקיי"ל דעושה אדם חנות בצד חנותו ש"ח ועוד דהא מבואר בתשו' הרא"ש שהובא בטח"מ סוס"י רפ"א וסמ"ע שם דאומדנא ל"מ רק שיהי' כאלו לא נעשה וע' שו"ת מעיל צדקה סימן נ"ג שהאריך לחזק הדברים במסמורות וה"נ אפי' אי נימא דהוי כלא ציוה אביהן כלום הרי חלקו ביניהם ושילם זל"ז יתרון השיווי כפי שומא ומה לו כי יזעק אחריו. וגם מדברי הר"י והרא"ש סי' ל"ט שהביא רו"מ מוכח דבנ"ד יוכל לבנות בשלו ולכן הדין עם בעל הדירה

סי' צז ב"ה להרב המאה"ג מ' שמחה גינצבערג אבד"ק סטארוזיניטץ

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באיש כהן שנשא אשה בחזקת בתולה ולסוף ה' חדשים ילדה ולד בן קיימא ואחר שהרעיש עלי' אמרה כי בעל אחותה פיתה אותה וזנתה עמו והרתה לזנונים. ורו"מ הביא ד' הצ"צ סי' פ"ב שנשאל בנידון כזה והשיב לאסור ושאל דעתי אם יש צד להתירה. והנה דברי הצ"צ הובאו גם בב"ש אה"ע סי' קט"ו סקכ"ג ונראה שהסכים עמו לדינא. והנה הצ"צ שם צידד דאי לאו איסור כהונה הוי מקום להקל משום דענ"ב ובכה"ג לא מיקרי רגל"ד דאולי הערימה כל זה ומה שילדה אולי הוא מכשרים דליכא הוכחא ורגל"ד ע"י הזנות שזנתה עם פסול ע"ש ולכאורה עלה בלבי דבנידון הצ"צ ל"ש כלל הא דענ"ב עפמ"ש התוס' בכתובות ס"ג ע"ב בשם ר"ת דהיכא דיוצאת בלא כתובה לא אמרי' דענ"ב דודאי לא תרצה להפסיד כתובתה ע"ש וא"כ הרי מבואר באהע"ז סימן קט"ז דהנושא חייבי לאוין אם לא הכיר בה אין לה כתיבה וא"כ הכא דנשאה בחזקת בתולה והטעתו א"כ לפי דבריה שז שזינתה עם בעל אחותה הו"ל זונה ותפסיד כתובתה א"כ אין לנו לומר דענ"ב. אך אנן לא קיי"ל כהתוס' בזה כמ"ש בתשו' נו"ב מ"ת חא"ע סי' י"ב. גם יש לי לדון דבנ"ד אין אנו צריכים לטעמא דענ"ב דהא הר"ן בנדרים צ' הביא בשם אחרים שתי' בהא דתקנו שלא תהא אשה נאמנת משום דענ"ב והקשו הראשונים דהא שאחד"א ותי' דמדינא אינה נאמנת להפקיע שיעבוד של בעל אלא דמשום דהך מלתא דטא"ל כסיפא לה תקנו דנאמנת דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוית מזלזלה בנפשה כ"כ ולפי משנה אחרונה מחשש ענ"ב אוקמוה אדינא ע"ש והנה הצ"צ שם כתב דבנ"ד שכבר הוחזקה לזונה ע"י הולד אף דבמה שאמרה שזינתה עם גיסה חמור טפי מ"מ י"ל דלא איכפת לה בזה דעיקר קפידא משום בושת הזנות וגם במה שפוסלת הולד לא מקפדא כדאי' ביבמות צ"ד ע"ש א"כ כיון דליכא הוכחה דכסיפא שוב ממילא אינה נאמנת מדינא להפקיע שיעבוד הבעל ואף דבנ"ד כפי דברי' היתה כן עוד קודם קידושין מ"מ הרי קידושין תפסו שפיר ומפקעת א"ע עתה בדיבורה את שיעבודו ואינה נאמנת