מהרש"ם חלק ד קט

ולכאורה י"ל דכיון דשכר לימוד אסור ליקח במי שיש לו במה להתפרנס כגון זה שיש לו מעות להלות בריבית ורק שכר בטילה דמוכח שמבטל א"ע מעסקיו ומו"מ אם כן שוב ליכא בזה ריבית דמה שמרויח כאן מפסיד במק"א אבל יש לפקפק בזה ומה גם דשכר תורה שבכתב מותר וגם בד"מ סימן רמ"ו בשם הגמי"י מבואר דכמו דמותר ליקח שכר שימור כן מותר ליקח שכר לימוד בעד תלמוד שהוא קשה ההבנה ע"ש

ואמנם לענ"ד הדבר פשוט דגם למ"ד טה"נ ממון דה"ל ר"ק לשיטת הפוסקים היינו רק כפי שווי הטה"נ שיש בזה אבל שאר שכר מלאכה בודאי מותר ליקח ואין בזה חשש ריבית כלל וכ"ה ברשב"א קידושין נ"ח ריש ע"ב אבל ברא"ש בפי' לנדרים פ"ד מוכח להיפך וכן מבואר בתוס' ב"מ ו' ע"ב במה שהקשו אמאי ת"כ א"מ הלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר כו'. ותי' בתי' ב' א"י לתבעו רק טה"נ שיש לו למ"ד טה"נ ממון כו' יעו"ש וכ"ה בר"ן נדרים פ"ד סוע"ב ופ"ה ריש ע"א ועיין הגהת רע"א ב"מ ו' שהוכיח כן מרש"י ב"ק ס"ז ועיין פר"ח יו"ד סימן ס"א מה שכתב בביאור ד' התוס' שם וע' עט"ח קידושין נ"ח שהוכיח כן מהשאלתות ורמב"ם אבל מהריטב"א שם מוכח להיפוך ותמהני מדוע לא הביא דברי התוס' הנ"ל ואם כן ה"נ כפי שומת טה"נ שיש בשכר לימוד דהיינו כפי שנוהגין ליתן שכר סרסור מעסק כזה א' או ב' פריצענט למאה וכדומה כן צריך לנכות מן השכר לימוד והמותר מותר ליקח גם לכתחלה. ועבור דבר מועט אין כדאי לחפש צדדי היתרים חלושים כנלע"ד פשוט

וגם אם יבא לחוש לשיטת ריטב"א ורא"ש לנדרים הנ"ל דלמ"ד דטה"נ ממון הוי הכל ממון הרי עכ"פ י"ל דהוי ס"ס בדאורייתא דהא לשיטת כמ"פ טה"נ אינו ממון ועיין בש"ך ח"מ סימן ש"נ ובפר"ח יו"ד סימן ס"א הנ"ל ושמא הוי רק לפי שוי כטה"נ ולענין חשש אבק ריבית סגי בספק א' וכמ"ש כה"ג הש"ך בסימן ס"ו וסימן פ"ג וכמה דוכתי ועוד יש לדון לשיטת הרמב"ן ורי"ן מג"ש שהובא בסוף סימן ל"ט דסבירא להו דאחר שכתב השטר אין ביד מלוה לחזור ומחויב להלות אם כן כיון דתנאי שכר לימוד הי' אחר שנכתבו הטראטע ובה"ע שוב ליכא ריק דהוי כהתנה אחר הלואה גם י"ל דמ"מ הוי שעת הלואה אף דמחויב להלות והוי שפיר ר"ק וי"ל עפ"ד ה"מ שם דדוקא אם היה ג"כ קנין אבל בלא קנין גם הרמב"ן מודה וגם י"ל דעל כל פנים כיון דמספק יוכל מלוה לחזור די"ל קים לי כהרשב"א שוב הוי כהתנה בשעת הלואה ומהגם דהב"י ורמ"א וגם כפי הכרעת הש"ך שם אח"כ העיקר כהרשב"א ולכן נלע"ד העיקר כמ"ש לדינא

וע"ד שאלתו בא' שהלוה לחבירו מעות על שנה א' ובתוך השנה בראיתו כי מטה יד הלוה השתדל בדבר ונתן לו הלוה משכנות ובכל שבת הוא חוזר ומשאיל לו חפציו ועבור זה הבטיח לו הלוה איזו מתנה אם י"ב חשש ריבית וכבר האריכו בזה הקצה"ח סימן ע"ב סק"י ובנה"מ שם סקט"ו ורו"מ הביא מב"מ ק"ד אהני כתיבה לגרעון ותוס' שם וגם אני העירותי בזה מכבר אבל יפה כתב רו"מ די"ל דהתם הוא רק שלא יפסיד המלוה משא"כ בנ"ד שירויח בזה י"ל דהוי חשש ריבית. והנה מ"ש בנה"מ ראיה מהא דמשכנתא בנכייתא דאסור לחזור ולהשכירה ללוה כבר כתב במש"נ די"ל דהתם מיירי בקרקע דאין בע"ח קונה משכון כמו שכתבו התוס' בגיטין ל"ז משא"כ במטלטלין דאין נקראים על שם הלוה ע"ש וע"ע בתוס' ב"מ ס"ז ורש"י שם ועקצה"ח סימן ע"ג וסימן ק"נ סק"ב בזה ועיין בש"ך סימן רע"ח סק"ז ועיין באב"מ אה"ע סימן ק"ג סק"ה. והנה בנה"מ הקשה דהא ר"ד אסור רק מדרבנן ורו"מ כ' ליישב עפ"י דברי הט"ז יו"ד סי' קי"ז דבהיתר מפורש בתורה אין ביד חז"ל לאסור והנה בגוף סברת הט"ז הדבר מבואר בתוס' ב"מ ס"ו ב' לפי' ר"ת שם וע"ש דף ע' ע"ב ותוס' חגיגה י"ח וע' תוי"ט רפ"ב דסנהדרין מ"ב מדברי הכ"מ ע' פ"י מהלכות מלכים ה"ז מפורש ג"כ כן וכ"ה במאירי מגלה ד' וגם הפ"י בקידושין ס"ו ושם ע"ב העלה כן בפשי' וע' מל"מ פ"ג מעבדים ה"א שתמה בהא דלא אסרו חז"ל שפחה לעבד לשי' הסוברים דהוי רק גזירה דרבנן ולשי' הט"ז י"ל דכיון דהתירה תורה בפירוש לא מצו חז"ל לאסור [ובגוף דין איסור שפחה יש לתמוה שלא הביאו מירושלמי פ"א דקידושין ה"ב וישראל לא הותר מכלל איסור כו'] וע' שו"ה כלל ד' וע' צל"ח ברכות ט' וביצה כ' ע"ב ועתוס' יומא י"ד בהא דכ"ג מקריב אונן דמוכח להיפוך וע' זבחים ל"ב ליעול ולסמוך וע' יומא ס"ד בהא דע"י תערובות מחצי וע' שעה"מ פ"ה מיסוה"ת (וע' זבחים ע"ד בתוס' ד"ה רב וחי' פמ"א שם והפ"ת רמז אליו) ועתוס' פסחים ע"ד ד"ה כבולעו כו' דמוכח היפוך ד' הט"ז ודו"ק. וע' ח"ס יו"ד סימן ק"ט ועוד בכמ"ד אבל בכ"ז בנ"ד דהש"ס בעי למילף מקרא דב"ח קונה משכון איך אפשר לדייק מה"ת מהא דאסרו חז"ל ריבית דברים והא גם בלא קרא ידענו דב"ח קונה משכון ורק דבעינן לדייק מה"ת ולא נתיישב זה כלל ואולי י"ל דרי"ץ דייק רק גוף הדין דקיי"ל בחק"מ ולפ"ז יש מקום לדברי רו"מ אבל לדינא יפה כתב רו"מ דכיון דלשי' כמ"פ אם רצו ב"ד כופין על השבת העבוט ולשי' קצה"ח סי' צ"ז סק"ט לדידן דכופין על הצדקה משום דאית בה לאו ה"נ בהשבת העבוט וא"כ מחויב לעשות בחנם וכהא דהנוטל שכר להזות וכדומה ובסופ"ב דב"מ דמצוה לפרוק בחנם ואני מוסיף דלפמ"ש הט"ז ביו"ד סימן ר"מ סק"א הא דאין ב"ד כופין היינו להכות עד שתצא נפשו אבל כפי' מועטת כופין וע' באב"מ א"ע סי' ע"א שכ' דבר נכון דענין השכר בצדקה הוא רק אם לא ירע לבבו וע' מל"מ פ"ג מה' עבדים שקדמו בזה ואם צריכין לכוף אותו שוב ליכא שכר בעה"ז וע' בבעה"מ פ"ד דב"ק שכתב דהא דאין כופין היינו שאין גובים ממנו בע"כ אבל מ"מ כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וע' הגמ"יי הל' גניבה ותשו' ח"ס חו"מ סי' קע"ז מ"ש בביאור ד' ירושלמי ב"ב פ' המפונה ופ"מ שם. ואני מצאתי בא"ז הגדול ה' צדקה סי' ד' בשם הר"ש דאין נענשים אם אין כופין אבל מ"מ צריכים לכוף כפיי' מועטת אבל לא עד שתצא נפשו יעו"ש וע' בסמ"ע וש"ך רסי' ק"ז עוד בזה ובפרט לשיטת ר"י הלוי שהובא בנימוק"י פ"ק דמ"ב שהביא הקצה"ח סי' ע"ב סק"ב דבמשכנו מדעתו בלא גביית ב"ד גם שלא בש"ה דינו כמו בש"ה וא"כ ל"ק המשכון ולפמ"ש בנה"מ שם סק"ו גם להסוברים דהשכין מדעתו הוי ג"כ כמשכנו שלא בש"ה דקנה משכון היינו דוקא היכא דרשות ביד ב"ד למשכנו א"כ בנידון דידן דאין הלוה מבזבז נכסיו והוא תו"ז דמבואר בסי' ע"ג בש"ך דבכה"ג א"י לגבות תו"ז א"כ גם במדעתו הוי כמו בש"ה דלא קנה המשכון כלל ולכן לענ"ד יפה הורה רו"מ דאסור לקבל שום שכר עבור החזרת המשכון בכל שויו"ט

ומ"ש ע"ד תשובתי שהשבתי לו לעיין בענין שכר לימוד אי הוי ריבית וכתבתי שם דהוי ס"ס וע"ז פקפק רו"מ דאין לעשות ס"ס לכתחלה וכאן כל כמה דלא נתן הריבית ליכא איסורא כמ"ש הט"ז סי' ק"ס סקי"א. והנה הט"ז נראה כמסתפק בדבר שהרי כ' ואת"ל שיש באמירה זו חטא כו' וכבר כ' הרדב"ז ר"א סי' רי"ח דדרך הפוסקים בדבר המסופק להם וכותבים ואת"ל וכו' דעתם נוטה כהך את"ל וכמו בבעיית הש"ס דקיי"ל כאת"ל יעי"ש אבל טפי הוי לי' להביא דברי הנה"ך סי' ק"ע ע"ד הט"ז סק"ה שכ' להדיא דבאמירה ליכא איסור רק בנתינת ריבית אבל באמת הוא תמוה מאוד דהא שומא מלתא ובתשו' א' כתבתי דגם אי נימא שדעת נה"ך דדוקא בשטר אבל בע"פ ליכא איסור הנה מתוס' ב"ק ל' ע"ב ותוס' ב"ב צ"ד ע"ב מפורש להיפוך וע' תומים סי' ל"ד סק"ג שכ' בפשיטות ולא הביא מהנ"ל וכן מבואר בתשו' הרמ"א ח"א סי' כ"א דגם בע"פ שומא מלתא וע' בבאה"ט סי' קע"ז סק"נ בשם תורת אמת וכן ראיתי באש"א להג' מוהרא"ב פא"נ סי' כ"ב אות ד' שתמה ע"ד נה"ך בזה ולא הזכיר כלל לחלק בין השטר ובין בע"פ וגם לא הביא מתוס' הנ"ל וגם רו"מ הביא מתשו' הרשב"א ח"א סימן ר"ל שהובא בב"י סי' קס"ט גבי משכון אצל ישראל בשם עכו"ם, ואח"כ אמר ששל ישראל הוא דמשעת שומא עבד איסורא א ומוכח ג"כ דאפי' בע"פ הוי כן וא"כ בנ"ד הוי כדיעבד אבל גם אי נימא דלא עביד איסורא משעת שומא