מהרש"ם חלק ד קח

דהא דחכם שאסר כו' איכא ב' טעמים משום דשאחד"א ומשום כבודו והנה טעמא דשאחד"א שייך רק באותו דבר שבא בשאלה ובמק"א כתב דאם שאל אדם אחר שאין החפץ שלו בלא דעת בעה"ב דמטעם שאחד"א מותר והבאתי סמוכין מדברי מל"מ פי"ט מהלכות אבות הטומאה הל' ב' וכן מצאתי בתומים סימן כ"ה סקי"ג שכ' להדיא דהחכם לא שוי' חד"א דא"א אוסר דשא"ש רק דהבעה"ב ששאל קיבל ע"ע הוראת החכם ע"ש וא"כ ל"ש זה רק באותו דבר פרטיי ששאלו אותו אבל אם אסר עד"מ מין דג שבעילם יוכל חכם אחר להתיר הדגי' שלא נשאר עליו האיסור מטעמא דשוי' חד"א רק די"ל משום כבודו של החכם האוסר. ואמנם הרמ"א סימן רמ"ב סל"א הביא בשם מהרי"ק דבמעשה אחר ל"ש דין חכם שאסר אבל י"ל דזה דוקא אם החכם הראשון לא אסר כל אותו המין אבל אם אסר כל המין א"כ הכל בכלל אותו מעשה אבל מצאתי בתשו' מבי"ט ח"א סימן קנ"ו בדין בהמה שאכלה חלתית שפסק בפשי' דל"ש שאחד"א וכבודו ש"ח רק באותה הבהמה שנשאל עליו אבל לא נתחייב לאסור מפני כבודו כל המין ע"ש וזהו ג"כ טעמו של הב"ח והש"ך הנ"ל (וע' בב"י יו"ד רסי' רכ"ח במ"ש דמפני כבידו די לאסור לכתחלה אבל אינו ענין לחכם שאסר כיון דמבואר בכל הפוסקים דכאן אפי' בדיעבד אינו מותר אבל המעיין בר"ן פ"ק דע"ז מוכח דהא דאם התירו אינו מותר היינו רק לטעמא דשאחד"א אבל משום כבודו אין לאסור דיעבד] ועוד דכבר האריך בתשובת מהרשד"ם חאעה"ז סימן י"ז בענין קידושי הסבלונות שאסר חכם אחד וכתב שם ג"כ מדברי מהרי"ק דדוקא באותו דבר עצמו שבא בשאלה לפניו אבל לא בדבר שני אף שהוא אותו נידון עצמו והעלה עוד דאם הראשון אסר מפני חשש קידושין ואחר כך נתברר לפני הב' על פי סדים שלא היה חשש קידושין ובא רעהו וחקרו כי היא פנוי' בודאי לא שייך בזה חשש חכם שאסר כי הראשון אסר א"א והב' התיר פנוי' ואם נתברר דבר מחודש בהשאלה הרי הראשון לא אסרו כלל יעו"ש באורך וע' כה"ג בהג"א ריש כתובות ובשו"ת שער אפרים סימן ס"ג בדין אין ב"ד יכול לבטל כו' יעו"ש וכן אני אומר דבנ"ד אשר לדעתי נראה שהוא הדג אשר התירו אותו פרושים הרמב"ן ור"ת ואוה"מ נכון לבי ובטוח כי אין זה כבודו של הגאון הקדוש זצוק"ל וגלוי לכל גודל חסידותו וענותנותו שלא הי' מפקפק ע"ד ר"ת ורמב"ן כלל גם להחמיר ובזה נראה דגם הש"ג פ"ק דע"ז דנראה דעתו היפוך דברי ב"ח וש"ך הנ"ל מ"מ מודה בנ"ד וגם י"ל דהש"ג אינו חולק על הב"ח וש"ך ומיירי בדליכא מורה אחר ע"ש ותבין. ועוד דאי נימא דגם במעשה אחר וגם אחר מותו שייך כבודו הנה גם חכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור וא"כ אנן נמי נימא דהוא נגד כבודן של הר"ת ורמב"ן שהתירוהו אבל בזה י"ל דאנו חוששין שמא יש דג אחר ששמו כשמו וכל וכל תבניתו וצורתו כזה ומ"מ אינו זה שהתירוהו ר"ת ורמב"ן. אבל לענד"נ כיון שכתב הרא"ש בפ"ב דע"ז דאף דיש דגים טמאים שיש להם ג"כ ראש ושדרה מ"מ לא ניחוש להו וסמכי' אסי' ראש ושדרה להקל משום דהנך מינים לא שכיחי ע"ש א"כ ה"נ בזה שהוא דומה בכל צורתו ושמו כשמו מדוע נחוש למלתא דלא שכיחא כי האי לאסור את המותר ובפרט שהרי יש לפנינו קשקשים ואם מפני חשש שזנבו מפוצל לחלקי' שאינם שוים הרי גם הדג אשטוריאן הוא כן והתיר אותו הרמב"ן ואם מפני שאין לו שדרה מלבד די"ל דהעצמות שעל גבו באמצע הם שדרה אבל מלבד זה כבר האריך הגאון מהר"ש ז"ל להוכיח דזהו רק בסתמא אם לא נמצא בו קשקשים אבל אם יש בו קשקשים לכ"ע שרי ולדעתי הדבר מפורש בש"ס שם במקומו דלמ"ד או ראש או שדרה אפ"ה בארא ופלמודא שרי משום סימני סנפיר וקשקשת אף שראשם חד וא"כ ה"נ לדידן דקיי"ל ראש ושדרה דמדר"ה נשמע לר"נ וכיוצא בזה פ"ק דקידושין סי' כ"ה דאפי' לא קיי"ל כריב"י דאמר מעות ראשונות לאו לקידושין נתנו מ"מ בהך סברא שהיא מתקדשת בשיור פרוטה שעלי' מדעת אבי' לא אשכחן מאן דפליג עליו דרבנן פליגי עליו בגוף הדין ולא בהך סברא ומייתי ר"נ שפיר ראי' לדבריו ע"ש וביותר הדבר מבואר בש"ס דע"ז ס"ד ע"א מדר"י נשמע לר"ע דכמו דלר"י באיסור לא תחנם למעוטי תפלה שפיר דמי ה"נ לר"ע באיסור דידי' דאמר מקיים בכלאים לוקה למעוטי תפלה ש"ד ועיין פסחים מ"ד ע"ב מדרבנן נשמע לר"ע מי ל"א רבנן משרת ליתן טכ"ע ואתה דן לכל איסורים לר"ע נמי דאמר המל"א אתה דן לכל איסורי' שבתורה וע"ע כה"ג בתוס' חולין מ"א ע"א ד"ה לאו כל כמינך ועוד ככמה מקומות וגם כבר הבאתי מדברי ריטב"א בע"ז שם שכ' להדיא דגם בראש ושדרה יש דגי' טהורים שדומים לטמאים וכמ"ש ג"כ הרא"ש והר"ן והגאון מהר"ש לא הביא ד' ריטב"א שם והדבר מוכרח מהש"ס וראשונים במה שפלפלו בדין ברבוטה וכמש"ל בשם הריטב"א ע"כ נלע"ד שהדג מותר בלא פקפוק וע' שבת קמ"ה ע"ב כל הדגי' חזרו חוץ מקולייס האיספנין דלא שריר שדרי' ומיירי בע"כ בטהורים ומשמע דכל הטהורים יש להם שדרה אבל י"ל דבהנך דגים דהוו התם מיירי והי"ל שדרה ודו"ק וע' בס' עבודת עבודה מהגאון מהרש"ק ז"ל בפ"ו ז' שהעלה דאחר מותו של החכם ל"ש מפני כבודו כלל ואינו ת"י כעת רק בזכרוני שראיתי שם אריכות דברים בזה והעלה כן לדינא] והנה מכח דברים המותרים ואחרים נהגו איסור ג"כ ל"ש בזה כיון שלא נהגו כן רק עפ"י דעת החכם האוסר הוא ניהו הגאון הקדוש זצ"ל וכדמוכח מדברי הב"ח והש"ך סי' כ"ה שהבאתי וע' ביו"ד סימן רי"ד ועיין בפר"ח יו"ד רסי' ל"ה ותב"ש שם ובנ"ד כ"ע מודו ובפרט כי כבר כתבתי שהוא הדג שהתירו הרמב"ן ור"ת ואוה"מ והנלע"ד כתבתי שוב העיד לפני איש א' זקן שהי' אז בביטשאטש בשעה שאסר הגה"ק הנ"ל הדג הנ"ל והיה מתחלה המנהג להתיר ואח"כ בא ח"א ממדינת אונגרין לשם ואמר לו שנהגו שם בו איסור ותיכף הכריז הרב לאסור הדג הנ"ל וא"ע נראה שהיה רק שחשש לדבריו ולא מטעם שנתברר טעם לאיסור ע' בתשו' רלב"ח סי' ק"ב שוב מצאתי באו"ה כלל מ"ח דין ד' שכ' דכל עיר מחויבים לנהוג כדעת הרב המנהיג הראשון שהיה באותו מקום כשאין ב"ד השני גדול ממנו בחוב"מ ע"ש וצ"ע שהוא נגד ד' הב"ח והש"ך הנ"ל ועוד כתבתי בזה במק"א

סימן צה ב"ה להרב הגדול מוה' ברוך רייטליר ז"ל אבד"ק טרנורדא

מכתבו הגיעני ובדבר שאלתו במלמד א' שהלוה מעות לבעה"ב עצה"ע ואחר שכתב הטראטע עם הה"ע בשעת נתינת המעות אמר לבעה"ב תדע כי ע"מ כן אני מלוה לך שהבנים שלך שלומדים אצל מלמד אחר מכאן והלאה ילמדו אצלי והסכים הבע"ב לזה וכן קיים מוצא שפתיו ועתה נודע הדבר וערערו כי הוא ריבית גמור ורו"מ הביא מהש"ע סוף סימן ק"ס וט"ז ונה"ך וח"ד שם ובמה. שכתב הנה"ך דבמכירת קרקע ליכא הנאה שהרי נותן לו קרקע בעד המעות אבל בשכר מלאכה אם לא ישכור לא ירויח כלום וישב בטל והוי שפיר הנאה ורו"מ הקשה מהש"ס דב"מ פ' ע"ב דפריך בהא דקאמר דאומן הוי ש"ש בההוא הנאה דשביק כ"ע ואוגר לדידיה א"ה שוכר נמי בההוא הנאה דשביק כ"ע ואומר לדידיה כו' והא י"ל דשוכר דנותן דמים בעד הכלי מה שאין כן באומן אך דמכל מקום י"ל מטעם א' של הנה"ך והח"ד שם דאסור אך דנסתפק רו"מ אם צריך להחזיר עתה השכר לימוד שקיבל כבר דהא להסוברים דמה"נ ממון הוי ר"ק ואם כן יש ספק אי הוי ר"ק ותליא במה שכתב הש"ך סוף סימן קע"ז אך די"ל דבנ"ד שלקח עצה"ע י"ל דג"ז תוספת על פשר העסקא עכת"ד והנה בדין אי הוי הנאה לפועל ע' בב"י ובש"ך יו"ד סימן רכ"ח סק"מ שכתבו דבעל הבית עושה טובה לפועל בזה שנותן לו מלאכה ובגליון הבאתי מהש"ס דב"מ פ' ה"ש וגם מהש"ס שם קי"ב ע"ב בעה"ב בע"כ אגר כו' שכיר נמי ע"כ מיתגר וע' בתשו' מהר"ם סי' ע"ב: