מהרש"ם חלק ד קה

בסוגי' דמעמידין בעור קיבת נבלה בהא דהקשו התוס' אהא דקאמר שמואל טעמא דגבינות עכו"ם אסורים מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה והקשו אמאי נקט קיבת נבלה תיפוק לי' דגם בכשרה אסור משום בב"ח ותי' דהו' רק ספיקא ומשום בב"ח דהוי רק איסור דרבנן דהוי רק דרך מליחה ולא בבישול א"כ הוי סד"ר ולהקל והקשה מהרש"א דא"כ בהא דקאמר הש"ס בסוף הסוגי' והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה ומיירי בגוף דין העמדה בקיבת נבילה והוי וודאי איסור א"כ הדק"ל אמאי נקט נבילה הא גם בכשרה אסור משום בב"ח עכ"פ ונראה ליישב דהא כבר נודע מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מ"א ליישב הא דנקט קיבת נבילה משום דסתם חלב י"ב ס' נגד הקיבה אלא דמשום איסור נבילה הוי דבר המעמיד ולא בטל אבל משום איסור בב"ח ל"ש דין מעמיד והובא גם בב"י וע' בבעה"מ חולין שם ולכאורה יש לתמוה על התוס' שלא תי' כן אבל לק"מ דהא מבואר בתוס' ביצה ל"ט גבי מים ומלח דכיון דצריכי' לעיסה הוי מב"מ ועי' בב"י סי' קל"ד בשם הרשב"א ומג"א סי' תמ"ב בדבר שדרכו לערבו ל"ש ביטול ופלפלתי בתשו' א' בזה ואכ"מ] וא"כ כיון דמבואר בש"ס שילהי ע"ז דשמואל סובר מב"מ לא בטיל וא"כ שפיר הקשו התוס' אליבא דשמואל דהוא מרי' דשמעתתא דגבינות עכו"ם הנ"ל דלשיטתי' ל"מ ביטול בקיבה כיון דצריכי' זל"ז בהעמדת הגבינות הוי מב"מ ולא בטיל וא"כ אמאי נקט משום קיבת נבילה דייקא ולכן הוצרכו ליישב משום דהוי סד"ר ולהקל וא"כ א"ש דאליבא דהלכתא דקיי"ל מב"מ בטל שפיר הוצרך לומר דאין מעמידין בקיבת נבילה דייקא דאלו בכשרה בטל בס' וגם תי' של הרמב"ם עולה יפה לדידן ובזה י"ל לפמ"ש הריטב"א חולין צ"ט דבדרבנן מב"מ בטל יע"ש בתוס' א"כ מה"ט ל"ק מחשש בב"ח גם אי הוי ודאי משום דכבוש רק מדרבנן ובדרבנן מב"מ בעל ומיושב קו' התוס' ודו"ק זהו מה שעלה בלבי לפום ריהטא ונהירנא שראיתי בישוע"י יו"ד פלפול בסוגי' הנ"ל ואינו ת"י כעת וכמדומה לי שלא דיבר מזה ויותר אין פנאי לעיין בזה [ועמש"ל ע"ד הכרו סוסי' פ"ג בענין שי' ר"ת דצלול אסור ב"ה פה ביטשאטש סימן צד

הנה נשאלתי בדבר הדג שנקרא טשיטשאהע וצורת הדג הוא שיש לו בלוטות של עצם על גבו שורה א' מן הראש עד סמוך לזנב והבליטות דבוקים היטב בבשרו והבליטות הם רחבים מלמטה ומתקצרים למעלה עד שהם כמעט קצת חדים למעלה והבליטות שעל גבו הם גדולים ויש לו עוד ב' שורות מבליטות קטנות כאלו א' בצד ימין וא' בצד שמאל ופיו איננו בקצה הראש כמו בשאר דגים רק תחת גרונו יש חלל שהוא הפה ויוצא משם כעין קנה עגול של בשר כשרוצה לבלוע איזו דבר והוא פיו ובמשמוש היד על גופו מרגישים שהיד מסכסכת מלמעלה למטה ולא להיפוך אבל בראות העין לא נראה קשקשים אבל סנפיר יש לו ואחר חיפוש מצאתי קצת קשקשים קטנים והוצאתי אותם בקישוי מהעור ע"י אחיזה בצפרנים ושריתי אותו במים רותחין והוצאתי בנקל יותר ע"י אחיזה בצפרנים קשקשים קטנים והם קצת עגולי' כחצי לבנה ובצד העיגול יש בליטות קטנות כעין שינים שקורין זעגליך והוא ממש כעין שאר קשקשים בצורתם והזנב מתפצל לשנים אבל אין הפיצולים שוים רק א' גדול פונה לצדו קצת והב' קצר פונה לצד ב' בעיקום קצת יותר מן האחד והוגד לי שלא נהגו פה לאכלו מאז היה פה לרב הגאון הקדוש מוהרא"ד זצ"ל אבד"ק ביטשאפש אבל בכמה מקומות נהגו לאכלו ונתברר לי כי בק' טיסמניץ וטאלמיטש וכדומה אוכלים אותו והנה עפ"י הדין נראה פשוט דעפ"י סימני הקשקשים מותר נאכלו דהא מבואר בש"ע יו"ד סי' פ"ג דאפי' אם נקלפים ע"י כלי מהני ואפי' הם קשקשים דקים מאד וכבר כ' הנו"ב מ"ת יו"ד סי' כ"ח להתיר הדג שקורין שטירל ע"י בדיקה של שרי' בכ"ש במים ואפר כמו ג' שעות וגם בנו מילא אחריו בסימן כ"ט וסי' ל' באורך וכ' שם דגבי דגים לא תלוי במסורת וכ"נ להדיא בטוש"ע שלא הזכירו מסורת רק בעופות ע"ש והנה הרמ"א שם כ' בשם הרמב"ן דבעינן שיהיו נקלפים מהעור (וכן מצאתי בשו"ת ז"י מהר"י בן הרא"ש סי' ל"ב גבי דג לינסראה שאין קשקשים נראים בו רק אחר שרי' וא"ב מסורת וכ' כיון דתורה נתנה בדג סימן א"צ מסורת ודוקא עוף נאכל במסירת יעו"ש] וז"ל הרמב"ן סנפיר וקשקשת סנפיר אלו ששט בהם קשקשת אלו הקבועים בו לשון רש"י וכ"ה בגמ' דחולין אבל לא תבין מלשונם שהן קבועין בגופן ממש ודבוקין בעור הדג אבל קראם קבועים שאינם נדים ממנו ולא מזדעזעים בו כסנפיר והם הקליפים העגולים שגלדה דומה לצפורן שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין אבל כל שהוא קבוע ודבוק לעור הדג ואינו נעדר מן העור כלל אינו קשקשת ואסור ולכן אמרו בגמ' דקשקשת לבושא הוא עכ"ל

וראיתי בשו"ת הר המור סי' י"ב שרצה לאסור עפי"ז את הדג שטירל מדברי הרמב"ן דגם אותם הקבועין גם להם יש עיר תחת הקליפות שהרי כ' שהם קבועים בעור הדג רק דכיון שאינם נקלפין מן העור אסר אותם וא"כ בדגים קטנים שגלדן דק וקליפתן קל ויוכלו לקלוף גם מהעיר עצמו מה סימן יש לו במה שיכולים לקלוף הקשקשת דזהו מפני רכותם ואף שהעור נשאר תחתי' רק שנשתנה משחור ללבן באותו מקום שקולפין הקשקשת ז"א דהא הרמב"ן כ' שכל הקליפות יש להם עור ולכן הרוצה לסמוך על סי' קשקשת צריך לנסות בדג גדול שכבר נתקשה העור וגלדו עב דאפשר להבחין אם נשאר מן העור תחת הקליפה וכ' עוד די"ל דכונת הרמב"ן דאותם הדבוקים בעור הדג ר"ל בעור שסביב הקליפה דסתם קשקשים י"ל ריוח בצד א' ולפנים אינו דבוק ומצדו ולאחוריו היא דבוק שתקוע בעור הדג ועי"ז אפשר להפשיטן אבל קליפים הדבוקים הם דבוקים בכל צד מסביב ואין להם ריוח בשום צד וא"א לקלוף רק אם קורע העור מסביב ומה שבדק הרמב"ן ע"י מים רותחין התם מיירי שנשתיירו הקשקשים במים מעצמן אבל לא שיועיל הקליפה אח"כ בידים או בסכין כי אינו בדיקה כלל כי ע"י הרותחין נתרכך העור ועי"ז נקלף עכת"ד שם והנה כבר העיר הנו"ב שם ע"ד רמב"ן שהביא ראי' מדנקרא לבוש שהרי גם העור עצמו נקרא לבוש וזה י"ל אבל הקשה מהש"ס דף ל"ט מהא דאייתי נונא קמי דר"א נקטי' להדי יומא וחזי בי' צימחי ושריי' ופרש"י קשקשים דקים ולדברי הרמב"ן מה בכך שי"ב תקשים אכתי הי"ל לבדוק אם נקלפים מן העור א"ו דליכא קפידא בזה והניח בקושיא וסיים דאנו צריכים ם לקבל באימה דברי רמב"ן. והנה לפמ"ש בשו"ת הר המור הנ"ל בפי' ב' דכונת רמב"ן היא אם דבוקים מסביב א"כ אין ראיה משם די"ל דחזי בי' צימחי היינו שראה שהם בצד א' נפרדים מהעור ויש להם ריוח. ולכן נקט צימחי שהי' כמו דבר הצומח לחוץ מן העור אבל מדברי רש"י שכ' סתם קשקשים דקים ל"מ כן. וגם לשון צמחי מצינו דהכונה שהוא בועי וטנרי וכדאי' בחולין מ"ח העליה צמחים ובסנהדרין ק' נפקו לי' צמחי באפי' וע' בערוך אות צ' הרי אף שהם דבוקים מסביב אפ"ה קרוים צמחי. ואמנם נלע"ד להביא ראיה דלא כפי' הגאון הנ"ל דהנה הה"מ הביא ג"כ דברי רמב"ן הנ"ל וסיים ע"ז וז"ל ולהודיענו זה שינה רבינו ז"ל מל' המשנה וכ' הדבוקים בכל גופו עכ"ל פי' דבמשנה איתא הקבועים בו וי"ל שקבועים ממש בכל גופו אבל הרמב"ם כ' הדבוקים משמע דהוא דבר בפ"ע רק שדבוק בו. והנה לפמ"ש הגאון הנ"ל דהכונה שיהי' דוקא נפרד מצד א' א"כ איך נשמע זאת מדברי רבינו הרי אדרבא מדכתב הדבוקים משמע שהם דבוקים מכל צד וע' ביו"ד סי' ל"ט דמבואר כמ"פ דדבוק משמע לגמרי ובאמת מדכ' הרמב"ם הדבוקים בגופו משמע דסגי אם נפרדים בצירוף העור ג"כ ובלבד שלא יהי' דבוק בגוף אבל בזה י"ל דעורו בכלל גופו אבל עכ"פ מדכתב הדבוקים משמע דבוקים ממש וא"כ אם אי' דעיקר חילוקו של הרמב"ן כפירושו א"כ עכ"פ לא נשמע זאת משינוי לשון הרמב"ם ואיך כ' הה"מ דלהודיענו זאת שינה רבינו מלשון המשנה א"ו דאין כונת הרמב"ן כלל לחלק בין דבוק מסביב או לא רק עיקר החילוק אם אפשר לקלפו מן העור או לא וגם הב"י העתיק דברי הה"מ ומוכח ג"כ כן וזהו ראי' ברורה לענ"ד וא"כ בנ"ד שגם קודם השרי' ברותחין קלפתי קצת קשקשים בצפורן ונראה לעין שנשאר עוד מהעור תחתיו כי העיר היא