מהרש"ם חלק ד קד

ע"ש וא"כ הרי מבואר ברמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח דאף דמצוה למלוח האיברי' מ"מ אם לא מלחן כשר א"כ ליכא בזה משום תיקון כלל וגם לפמ"ש בתוס' ביומא ל"ה דממעט ענבים דהוי משום מתקן הוי רק דרבנן א"כ ה"נ בזה אף דהוי תיקון הקרבן מדוע יהי' בעיבוד אבל במרדכי סוכה שם מבואר דהוי מה"ת וכ"ה ברא"ש שבת ק"ג וע' במאירי שבת כ"ט שהעלה דהיכי דמתקן הדבר בלא מעשה הוי רק מדרבנן והיכי דאית בי' מעשה הוי איסור תורה וא"כ לפ"ז א"ש אבל מ"מ ק' קו' א' ולכן העיקר כתי' א'

ומעתה לפ"ז אי נימא דא"צ להשהותם במלחם אכתי תקשה הרי ליכא איסור כלל וכמ"ש הה"מ בפ"ו מה"ש דמעבד לא הוי בפחות משיעור מיל כשיעור מליחה ולמ"ל קרא ובע"כ דהי' צריך לשהות הקדשים או דעכ"פ הי' מותר גם להשהותה ואצטריך קרא להכי ולכאורה י"ל דכיון דבלא שהי' שרי א"כ גם בשהיי' י"ל הואיל ואישתרי אישתרי ואכתי למ"ל קרא אבל ז"א דבכה"ג דבלא שהי' ליכא איסור כלל. ל"ש לומר הואיל ואישתרי כדמוכח מתוס' זבחים ל"ג וע' או"ח סימן ע"ב שנחלקו בזה גדולי הדור ולפענ"ד כונת תוס' שם כמ"ש והארכתי בזה במק"א וכאשר חפשתי מצאתי בשעה"מ פ"ג מהל' יו"ט דפשי' לי' שא"צ להשהות קדשי' במלחם וכמ"ש הרשב"א פג"ה בשם הראב"ד והקשה באמת מהש"ס הנ"ל וכ' דאפי' אי נימא דמותר להשהות אכתי למ"ל להתיר כלל כיון דסגי גוף המצוה בלא שהי' במלח ותי' בשם ס' ר"י דאיצטריך קרא דתמלח משום דמבעיר המלח באש ע"ג מזבח וסד"א דאסור יע"ש ובזה נראה ליישב היטב מה שהקשה שם השעה"מ בהא דפריך הש"ס ביבמות ל"ג זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה א. קבלה כו' אי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצאת כו' והקשה דהא י"ל דמיירי במליחת קרבנות דחייב משום מעבד ולפמ"ש ניחא דהא גם במליחה אינו חייב רק משום דמבעיר המלח וכיון דקאי התם למ"ד הבערה ללאו יצאת א"כ שוב גם במליחה לא משכח"ל ותמהני על השעה"מ שלא דיבר מזה (וגם במחכ"ה נעלם ממנו ג"כ דברי ירושלמי נדרים הנ"ל] אך די"ל דאכתי משכח"ל במליחה ושהה שיעור מיל דחייב משום מעבד גמור אבל י"ל לפי המבואר בש"ס מנחות נ"ו ע"ב בהא דהניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאלי' דחייב עלי' כמעשה שבת ופריך ומעשה שבת כה"ג מי מיחייב והאר"י הניח בשר ע"ג גחלים היפך בו חייב לא היפך פטור ומסיק דה"נ כמעשה צלי של שבת ובתוס' שם הקשו מהא דהדביק פת בתנור דחייב ותי' דשא"ה שדרכו בכך לאפותו כולו אבל כשאדם מניח שאור ע"ג עיסה אין דרכה להתחמץ כולה אלא אותו צד לחודי' כו' יע"ש וא"כ מבואר מזה דדוקא היכי דדרכו בכך שיאפה כולו במעשה זו הוי גמר המעשה מיד כשהדביק וא"כ לפמ"ש הח"ד הנ"ל דבקדשים אם שהה כבר אין בו משום ריח ניחוח א"כ י"ל דבקדשי' כיון דאין דרכו שישהה במלחו ל"ה גמר מלאכה מיד ופטור והי' נראה ראי' מזה להח"ד אבל יש לפקפק דכיון דהמלאכה דרכה להגמר בלא מעשה אחרת הוי כנגמר הכל אף שאין דרכו של קרבן לשהות במלח ולא דמי כלל לדברי התוס' כמובן אבל י"ל לפמ"ש המל"מ פ"ג מבימ"ק לצדד דהיכי דתחלת המעשה הי' בהיתר אף דשהה אח"כ לא הוי מעשה כיון דגוף השהי' ל"ה מעשה רק שבא ע"י מעשה והיכי דתחלת המעשה הי' בהיתר הוי לאו שאב"מ ועמ"ש בחיבורי סי' רל"ד ראי' לזה מתשו' מהרי"ל וא"כ י"ל דה"נ בנ"ד כיון דתחלת המליחה הי' בהיתר ומצותו בכך למלוח קדשי' והתורה ציותה ע"ז א"כ גם בשהה אח"כ שוב הוי לאו שאב"מ אבל יש לפקפק דמשום זרות הרי עכ"פ הוי תחלת המעשה ג"כ באיסור וגם בלא"ה יש לפקפק דא"כ בכל מליחה ושהה שיעור מיל נימא דתחלת המליחה הי' בהיתר ובע"כ דכיון דהי' דעתו לשהות חייב גם מתחלה א"כ ה"נ בזה משכח"ל כשמלח אדעתא דהכי להשהותן במלחן דחייב משום מעבד. והנה השעה"מ שם תי' דלר"י דס"ל משאצל"ג פטור א"כ ה"נ במליחה הוי משאצל"ג כיון דהוי רק משום המצוה לבד והוא א"צ לגוף המליחה אבל המעיין בש"ס דשבת ל"א ע"ב ימצא מבואר דתליא בפלוגתא דעולא ור"י אי ר"י סובר משאצל"ג חייב או לא יעו"ש ואי נימא דמקלקל פטור ובחובל ומבעיר חייב א"כ י"ל ראי' מזה לשי' ח"ד הנ"ל דאם שהה האיברי' במלחן א"ב משום ר"נ א"כ שוב י"ל דהוי מקלקל ופטור ובשלמא במבעיר ומקטיר אף דבזר פסול מ"מ חי חייב גם במקלקל דבמבעיר גם מקלקל חייב משא"כ במליחה אבל יש לפקפק בזה דהא בשעת מליחת זר ממילא נפסל הקרבן ושוב הוי מקלקל ופטור וא"כ בלא"ה לק"מ וא"כ אין מזה ראי' כלל לשי' ח"ד הנ"ל. ובעיקר דברי הח"ד נראה דתליא בפלוגתת הרמב"ן והר"ן שילהי מס' ע"ז אי יש במליחה משום בישול או רק דמפליט ומבליע ולשי' הרמב"ן דל"ש במליחה בישול אפי' כדבעי לאורחא א"כ פשי' דאית בהו משום ריח ניחוח אבל לשי' הר"ן דשייך בי' בישול א"כ י"ל שפיר כסברת חוו"ד ומעתה לפ"ז כיון דהוכחתי מכירו מהירושלמי דנדרי' דמותר להשהות האיברי' במלחן שוב מוכח כד כדעת הרמב"ן וע' בפר"ח יו"ד סי' ס"ח שהחזיק בדעת הרמב"ן וע' בתשו' נו"ב מ"ת חיו"ד סי' מ"ג

ובהיותי בזה אכתוב לו מאי דקשי' לי טובא בסוגי' דיבמות הנ"ל בהא דכ' התוס' שם דבהקערה כיון דללאו יצאת שוב הוי קל על חמור ולא חייל בכולל ודוקא במוסיף חל קל על חמור וזהו כונת הש"ס דמשני דס"ל הבערה ללאו יצאת מ"ש וק' לי הרי המג"א סי' תפ"ו העלה דבכל מקום דבעינן כזית היינו זית בינוני והוא גדול מגרוגרות וכ"ה בליקוטי מהרי"ל. והנה ברמב"ם פ"ט מבימ"ק ה"ד מבואר דשיעור הקטרת זר בכזית וברמב"ם פ"ט משבת מבואר דשיעור מלאכת מבעיר בשבת הוי שיעורו כגרוגרות א"כ הוי איסור שבת מוסיף לגבי איסור זר כיון דגרוגרות קטן מכזית וא"כ אכתי יחול איסור שבת על זר גם בקל על חמור כיון דהוי מוסיף ובמוסיף חל גם בקל על חמור לשי' התוס' וצ"ע לשיטת מג"א הנ"ל [וע' נו"ב מהדורא קמא חאו"ח סימן ל"ה בענין השיעורים] ולא ראיתי למי שידבר מזה והנה במ"ש למעלה לתמוה ע"ד רשב"א במנחות דס"ל דגבי קרבן גם בלא שהה הוי מעבד משום דהוי תיקון הקרבן ואני הוכחתי דהוי רק מדרבנן שוב נזכרתי מדברי הריטב"א חולין קי"ב שהביא בשם הרא"ה דגם חלק הנאכל לכהנים בעי מליחה דהוי בכלל על כל קרבנך תקריב מלח והא דשטירי הרגלים נאכלי' חיים היינו במליחה ואע"ג דמליחה אסורה משום שבות אין שבות במקדש ע"ש הרי מפורש דאף דהוי תיקון הקרבן אפ"ה הוי רק שבות וע' בר"ן פ"ק דחולין במשנה דהשוחט בשבת שהביא ג"כ ד' הרא"ה וע' בבדה"ב בית ג' ש"ג שכ' דגם חלק הבעלים צריך מליחה בקדשים ויש להביא עוד ראי' לזה מהתוס' מנחות מ"ח הנ"ל שהקשו דהוי חטא בשביל שתזכה בשבת כדי לאכלו חי וק' הא בעי מליחה לשי' רא"ה הנ"ל וא"א למלחו בשבת ובע"כ דהוי רק שבות ואשבמ"ק אבל י"ל דהתוס' לא ס"ל כהרא"ה רק כדעת הרשב"א במשה"ב בית ג' שער ג' שהוכיח מת"כ פ' ויקרא דא"צ מליחה רק מה שקרב למזבח והנה בסוגי' דכבשי עצרת יש לי ת"ל פלפול רב בישוב דברי רמב"ם ועוד כמה קושיות בסוגי' שם אבל אין חפצי למיגמר בעתיקא

ומעתה אשוב לדברי כת"ר והנה בגוף הדבר שכ' דבקיבה דליכא דם א"כ הרי גוף הבשר צונן י"ל דכיון דגם בבני מעים איכא ציר עכ"פ כמ"ש הרשב"א הובא ביו"ד סי' ע"ה א"כ הציר רותח הוא אבל בזה י"ל דהציר אין בו איסור משום דם אבל י"ל דאסור משום בב"ח וצ"ע בזה אי י"ל בשר ולא דם לגבי הציר

ומ"ש די"ל דהקיבה שמינה יעוין בב"י סי' ע"ה במ"ש דבכרס י"ל דמחזיקי' בו דם דלפעמים הוא שמן משא"כ בבני מעים דהם כחושים א"כ מוכח דקיבה ג"כ כחושה גם מ"ש די"ל דהחלב הצלול העומד בקיבה ונייד בתוך הקיבה ובכל פעם נאסר כ"ק וא"כ הכל אסור יש לדון בזה לפי דברי ח"ד סי' צ"א סק"ה שכ' דגבי דבר המתערב ל"ש בי' בשול וע' בתוס' שבת מ"א ע"ב ובפי' שם ובגליון שלי הבאתי מהתוס' פסחים מ' ע"ב ומהרש"א שם דמוכח דדוקא בששניהם דברי' המתערבי' ל"ש קליפה משא"כ בזה וגם יש לחלק בין דברי ח"ד לנד"ד כמובן אבל לא אדע מנ"ל דנייד ובסתם כשהוא בתוך הקיבה המונחת לא נייד וע' מכות דף ד' קוו וקיימו וע' בט"ז או"ח סי' תס"ד סקי"ח דמוכח כן להדי' וע' בתב"ש סי' כ"ח ס"ק כ"ד

ובהיותי מעיין קצת בזה עלה בלבי ליישב קו' מהרש"א בחולק