מהרש"ם חלק ד קב

לשי' הרמ"ה כמ"ש הטור סי' פ"ד וא"כ יכולה האשה לומר קים לי עכת"ד שם. והנה מ"ש דלגבי אשה לא עדיף ממציאה דשייך לבעל הוא תמוה דאי נימא דמלאכה שאין דרכה בכך הרי הריוח לעצמה דמיא להעדפה ע"י הדחק המבואר באה"ע סי' פ' ומבואר דתליא בפלוגתת הפוסקים ופסקו הב"ח וב"ש דאין להוציא מיד האשה וגם בניזונה מיד הבעל אפ"ה הוי לעצמה ולא דמי כלל למציאה שתקנו חז"ל שיהי' שייך לבעל משום איבה וכדומה דהתם דרכה בכך ותקנת חכמים הי' ע"ז משא"כ בהעדפת ריוח של מע"י והנה הב"י באה"ע סי' צ"ה הביא בשם תשו' הרשב"א שאין האשה מחויבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולטעת ולא להתעסק בריבית אלא לעשות בצמר ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי וסיים דאין האשה צריכה לשלם אפילו שכר בטילתה שנתבטלה ממע"י בשעות שעסקה במלאכות אלו ע"ש וא"כ הי' נראה דדמיא להעדפה שע"י הדחק והן אמת דהרשב"א סובר דעדיף מהעדפה דהא הרשב"א סובר דהעדפה לבעל וכבר העיר בזה הד"מ סי' פ' וסי' צ"ה שם ועכ"פ נראה דלא גרע מהעדפה אבל באמת יש לפקפק בזה חדא דהרשב"א שם כ"כ רק שדעתו כן אבל מ"מ לא מלאו לבו לחלוק על הר"ח וש"פ דלא ס"ל כן וגם דוקא באמרה ראו כו' ואיכא הוכחה דעשתה לעצמה וגם הרי חולק שם דלא דמיא לפועל שיוכל לשנותה ולפיכך מציאתו לבעה"ב משח"כ באשה אינה אצלו כפועל ומן הדין מציאתה לעצמה אלא שתיקנו שיהא לבעל משום איבה ולכן אם נזונת משל יתומים למה נדון ריוח זה כמע"י דליתומים עכ"ד שם א"כ י"ל דדוקא ביתומים דאין מציאתה שייך להם בזה סובר דהשבח זה שלה אבל גבי בעל י"ל דלא גרע ממציאה דשייך עכ"פ לבעלה משום איבה וה"נ בזה והרי גם במציאה אינה מחויבת לטרוח כיון דאין לו שיעבוד עלי' רק בצמר ואפ"ה תיקנו דשייך לבעל משום איבה וה"נ בזה ולא דמי להעדפה ע"י הדחק דשא"ה שעסקה בכל כחה במלאכתה של בעל והעדיפה עוד יותר לכן ס"ל לכמה פוסקים דשייך לעצמה משא"כ בכה"ג שלא עסקה במלאכת הבעל המשועבד לה בשעה שעסקה בזה וגם איננו טורח גדול כ"כ וכעין מ"ש בש"ס דב"מ ס"ד זוזי דאינשי עבדי לי' ספסירא ועי' בה"י לש"ח סי' שע"ב בשם רדב"ז סי' ק"כ שפסק להדי' דגם ריבית בכלל מע"י והם של הבעל ע"ש וגם בגוף הדבר שכתב הרשב"א דריוח של רבית אינו בכלל מע"י צע"ג לדינא דהא מבואר בב"י אה"ע סי' ק"ס בשם תשו' הרא"ש כלל נ' שכ' וז"ל באותן ג"ח שהיא נזונת מע"י ליבם בכל מה שתרויח בין במלאכה ובסרסורית ובכל דבר וא"י לקנות חפצים ומלבושים במע"י בלא רשות היבם וכו' ע"ש ומבואר דלאו דוקא מע"י של טוית צמר שייך לבעל רק גם ריוח סרסורית וא"כ ה"ה ריוח של ריבית וכן מוכח מדברי העיטור שהובא בב"י ח"מ סי' קע"ז ובד"מ סי' ע"ר שכ' וז"ל אר"א בן שהיה נראה חלוק מאביו מה שסגל לעצמו ואיכא לפרושי כגון שסגל ממונו לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שלחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסגל סגל לעצמו דאזלינן בתר אומדנא מדלא תבע ליה מחל לו ואין אחיו חולקין עמו ל"ש מצא מציאה ל"ש עשה סחורה כיון שלא תבעו אביו הכניס לעצמו ואין אחיו חולקים עמו עכ"ל מבואר מזה דאי לאו משום דמחל לו גם ריוח הסחורה לאביו וע' ברמ"א חו"מ סימן ע"ר ס"ב דמבואר להדיא דגם באשתו שמעלה לה מזונות הוי בכלל מע"י דלבעלה ונהי די"ל דלא הוי בכלל מע"י רק בכלל מציאתה אבל עכ"פ מבואר דשייך לבעל גם מה שהרויחה בסחורה וא"כ ה"ה ריוח ריבית וכל האחרונים סתמו שם ולא העירו כלל בזה ובע"כ דלא דמי להעדפה שע"י הדחק וא"כ דברי הב"מ צ"ע. ואמנם אי נימא דהוי בכלל מציאה א"כ עכ"פ בנ"ד שאינה ניזונת משל בעל י"ל דהוי לעצמה וכמ"ש המל"מ הנ"ל וע' פ"י גיטין כ' שתמה מהיכן יש מעות לאשה שיהיה תשלומי הגט משלה ותי' דמסתמא אינו נותן לה מזונות מתוך קטט אף שמן הדין חייב ליתן ולכן מע"י הם שלה יעו"ש אבל מ"מ אין מזה ראיה לנ"ד דהתם חייב ליתן ואינו נותן אבל כאן שנתחייב אבי' ליתן מזונות א"כ אין חיוב על הבעל ליתן במשך הזמן הנ"ל וכה ראיתי בפ"ת סי' פ' שהביא ד' המל"מ הנ"ל בקיצור ואח"כ הביא בשם תשו' ג"ש סימן ל"ג בראובן שהשיא לבנו בת ש' והתחייבו א"ע ליתן מזונות להזוג ובמשך הזמן עסקה אשת בנו במלאכה ופסק דמע"י לבעלה דכל היכא שמע"י שלה זכה בהן הבעל מתנאי כתובה ואין חילוק בין פוסק לכלתו או לבתו ע"ש ומסברא יש לפקפק בזה דהיכא דפוסק מזונות לכלתו הוא נותן לבנו משא"כ בפוסק לבתו מאן יימר שהוא פוסק לחתנו אבל מצאתי בקו"א בהפלאה לסי' קי"ד שכ' ג"כ דגם בפוסק לחתנו הוי פורע חובו וכדין זן אשת חבירו דמדמו הפוסקים לדין פורע חובו ולכן מע"י לבעלה יע"ש אבל באמת ראייתו תמוה מאד דבשלמא התם שהוא בא לתבוע את בעלה שישלם לו ואומר שנתן עבורו ולא נתן לאשתו בתורת מתנה לזה שפיר הוה פורע חובו אבל בנ"ד מנ"ל שמתכוין לפרוע חובו ושיהי' שייכים מע"י לחתנו דלמא נתכוין ליתן לבתו ויהיה מע"י לעצמה וגם מה שהביא ראיה מעבד עברי אין ראיה כלל לפ"ז דבנ"ד מסתמא נתכוין ע"מ שתהנה בתו וכעין מ"ש האחרונים לחלוק ע"ד הט"ז סימן קנ"ג בדין מתה בתו דא"צ ליתן מזונות לחתנו מה"ט והפמ"א כ' דהפוסק לבתו וחתנו גם הט"ז מודה דאנן סהדי שעושה בחיובו רק עבור בתו יעו"ש ח"ב סימן קמ"ד באורך בזה וה"נ י"ל בנ"ד והג"ש אזיל לשיטתו דפוסק כהב"ש וט"ז דחייב ליתן לכלתו גם אחר מיתת בנו ולא נחית לחלק בין בנו לבתו אבל לדידן דקיי"ל כהרמ"א י"ל כמ"ש ובפרט לפמש"ל דריוח ריבית אינו בכלל מע"י ורק משום דלא גרע ממציאה וכיון דאינה ניזונת משל בעל י"ל דגם הג"ש מודה בזה ועמ"ש בתשו' מהרי"ל והוספות לתשו' רח"כ חא"ע בסופו בענין תקנת שו"ם בכה"ג (ובמק"א הארכתי בזה) עוד יש לי לדון כיון דהוכחתי דהוי בכלל מציאה א"כ הרי מבואר בחו"מ סי' ע"ר שם דגם בנו גדול וסמוך על שלחנו מציאתו לאביו וא"כ ה"נ בנ"ד אבל לפמ"ש הט"ז דהיכא דנתחייב לו מזונות אינו בכלל זה א"כ נדחה זאת אבל אם נותן לו מזונות יותר מן החיוב בזה שפיר יש לדון כן ואף דבלא תבעו אביו מחל לו וכמש"ל מ"מ בנ"ד י"ל דהיה בדעת האב שיהי' שייך לבתו ולכן לא תבע אבל לא שיהי' של חתנו ובפרט דאנן קי"ל דמחילה בלב ל"ה מחילה רק היכא דאומדנא מוכחת לכל העולם מהני כמ"ש בתשו' מהרי"ט ח"א סי' מ"ה ובקצה"ח סי' י"ב א"כ בנ"ד די"ל דלא מחל לחתנו שוב הוי מחילה בלב ונ"מ כלל

ועוד נראה והוא העיקר דהנה בהפלאה שם הביא ראיה לזה מרמב"ם פ"ג מעבדים דאף דהאדון חייב במזונות אשת העבד ובנו מ"מ מע"י ומציאתה לבעלה דהאדון נותן להם בשביל העבד וה"נ בזה ומ"ש הג"ש לדחות אינו עולה יפה לשיטת השב"י ופמ"א החולקים על הט"ז הנ"ל כמובן א"כ הרי הכ"מ והמל"מ שם הביאו בשם הרמב"ן והריטב"א שחולקים באמת ע"ד הרמב"ם וס"ל דהיכא דהאדון נותן מזונות כפי חיובו מע"י של האדון ומבואר דס"ל דאע"ג דהוא נותן מפני שנתחייב בכך כשקנה את העבד ומלוה הכתובה בתורה עדיפא ממלוה שנשתעבד מעצמו אפ"ה מע"י ומציאתה לאדון ומזה מוכח שדינו של הט"ז סי' ע"ר הנ"ל תליא בפלוגתא הנ"ל וגם היכא דזן מפני שנתחייב אפ"ה מע"י לאב ותדע דהא גם הבעל מתחייב לאשתו במזונות ואפ"ה מע"י לבעל וה"נ בזה וא"כ ה"נ בנ"ד תליא בפלוגתא הנ"ל ואף די"ל דשא"ה דמע"י של עבד לאדון ולכן גם מה שזוכה מכח אשתו שייך לאדון משא"כ בזה אבל ז"א דגם בנ"ד אף שזכה חתנו מע"י של אשתו מ"מ שייכי' לאב לשיטת הרמב"ן הנ"ל ועוד דהרמב"ן וריטב"א שם כ' רק משום דאם האדון זן אותן במקומו הוא נכנס ושייכים מע"י להאדון שזן אותם וא"כ ה"נ בזה וא"כ בנ"ד אם האב מוחזק י"ל קים לי כהרמב"ן וריטב"א הנ"ל כנלפע"ד: סי' צג ב"ה מוש"ק אור ליום א' ויצא תרנ"ה לכבוד הרב הגדול מוה' ארי' ליב בערינפעליד ני' מו"צ דק' זאלישציק

מכתבו הגיעני ובדבר מה ששאל בדין קיבה שנמלחה בחלבה המבואר ביו"ד סי' פ"ז סעי' יו"ד ולא שהה כלל אפי' כדי שיתן על האש ויתחיל להרתיח והעמידו בו גבינות דלפמ"ש הש"ך סקכ"ז יש להתיר אך הפמ"ג שם במש"ז סק"ח ובשפ"ד סקכ"ז כתב בשם פר"ח דמ"מ נאסר כדי קליפה עוד