מהרש"ם חלק ג מג

דהוי דשא"מ בפ"ר דלא ניחא ליו ומשאצל"ג מותר ובזה תירץ דברי הש"ג שכתב דבמוחק מותר באינו מתכוין אלא לתקן ובמש"ח פ"ו מיסוה"ת תמה דהא הוי פ"ר וכן תמה בתשו' משיב כהלכה יו"ד סי' כ' ע"ד רש"י בכורות כ"ה ולפ"ד מהרמ"ל ניחא לענ"ד דדווקא במלאכת שבת דבעינן מלאכת מחשבת דומיא דמלאכת המשכן אפילו במקלקל בחבורה דחייב י"ל דבדאיכא תרתי לגריעותא לכ"ע פטור אבל באיסור מחוקה דלא תליא במלאכת מחשבת והא דבעינן דרך השחתה לא תליא במחשבתו אלא בגוף המעשה אם הוא לצורך תקון וא"כ מה ענין משאצל"ג לכאן וע' תוס' מ"ק י"ג ע"א בד"ה נטייבה וכו דגבי שביעות דלא בענין מלאכת מחשבת גם באינו מכוין לייפות כגון בארעא דחברי' חייב וכ"ה בתוס' גיטין מ"ד ע"ב – ומה שתמהת ע"ד מהרמ"ל מש"ס כתובות ה' סוע"ב ואת"ל דם מיחבר חביר וכו' במקלקל הלכה כר"י או כר"ש והא התם איכא תרתי דהוי דשא"מ ומשאצל"ג ולכ"ע פטור לק"מ דדווקא לדידן דקיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר אלא דבפ"ר אסור לזה כתב מהר"מ דבתרתי משאצל"ג ודשא"מ מותר גם בפ"ר דלא ניחא לי' אבל התם דקאי למ"ד דשא"מ אסור גם בתרתי י"ל דמקלקל בחבורה חייב וע"ש בתוס' ד"ה את"ל וכו'

ומ"ש להוכיח דר"מ סובר משאצל"ג חייב כיון דס"ל בבכורות ל"ג דדשבא"מ אסור והביא מדברי הה"מ פ"א משבת ה"ז אינו מוכרח דלשי' תוס' י"ל דר"מ ס"ל דשא"מ מותר אבל יעוין בירושלמי פ"ז דשבת ה"ב ופ"א דביצה ה"ג דמבואר דר"מ סובר משאצל"ג חייב

ומ"ש דכיון דמתחלה נעשה אדעתא לחזור ולהתיכו יש להקל למוחקם והרה"ג אבד"ק נ"י השיג עלי' דהא במגלת סוטה נכתב אדעתא למחוק ואפ"ה איכא איסור מחוקה ולא התירה תורה אלא בשביל לעשות שלום וחזר ודחה דהתם כיון דאי אמרה אינו שותה אינו נמחק א"כ לא מיקרי נעשה ע"מ למחוק והנה ד"ז מפורש בירושלמי ע"ב דסוטה ה"ד תני ר"א בן שמוע אין כותבין פ' סוטה על עור בהמה טמאה ר"ש אומר מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה איני כותב תני ראב"ש אומר רואה אני את דברי ר"א בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור טמאה ע"ש הרי כסברתו. אבל באמת גם אי נימא דבנעשה ע"מ למחוק ליכא איסור מחיקה י"ל דהתם גוף הכתיבה אדעתא למחוק חסר וכ"ה בשו"ת ב"א חיו"ד סי' ס"א משא"כ בנ"ד שמתחלה נעשה להדפיס בו למאות ולאלפים אלא שלאחר שיתטשטש ימחקוהו י"ל דשרי וי"ל ג"כ להיפוך דדווקא בנעשה רק לצריך מחוקתו ליכא איסורא משא"כ דנעשה להדפסה ומתקיים זמן רב אבל יפה הביא הרב נ"י ראיו מהא דסוכה נ"ד שנשא ק"ו בעצמו מה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שם שנכתב בקדושה ימחק על המים הכא דקפא תהומא עאכו"כ והתם כתב השם אחספא אדעתא למחקו מיד ולולא הצלת העולם אסור אך לפמש"ל בהכותב ע"ד למחקו מיד איכא בזיון מחוקה מיד בשעת כתיבתו ומשא"כ בנ"ד א"כ אין רא' משם – ומ"מ קשה להקל מטעם זה. אבל כבר נתבאר טעמים נכונים להקל ומ"מ נראה שיעשו מעשה ההתכה ע"י עכו"ם דהא מבואר בתשו' חות יאיר סי' ט"ז דמחיקת השם ע"י עכו"ם אסור רק משום שבות וכבר נודע דבאמירה לעכו"ם מותר בדשא"מ אף דהוי פ"ר וגם להחולקים על התה"ד בא"ח סי' ת"ג וסי' שי"ד מ"מ בשאר איסורים מודים להקל כמ"ש בתשו' ח"ס יו"ד סי' ק"מ ועמ"ש בהגהותי לא"ח סי' שי"ד שדחיתי ראיותיו ומ"מ הבאתי ראי' לדבריו מדברי הט"ז יו"ד סי' קמ"ב ס"ק י"ד ובפרט בשבות דאמירה לעכו"ם ובצירוף כל הצדדים שנתבארו נראה להתיר בכה"ג סי' מ' להרב הה"ג וכו' מו"ה לוי הורוויץ אבד"ק באל- חוב ז"ל

א) מכתבו הגיעני וענוותו תרבני בדבר הגט שסודר הדיין הרב ר' מנשה נ"י באחד שנקרא מערוסה אברהם מאניס וכן נקראה לתורה ובחתימה חותם מאניס וכן נקרא לרוב העולם אבל יש קצת ב"א שקורין אותו מאניק גם בפניו וסידר הגט אנא מאנוס דמתקרי אברהם מאניס המכונה מניק וכעת מערער הרב ר' אבנר על הגט מטעמים שיתבארו להלן ושם האשה כתב בגט חנציא ור"א מערער גם בזה שהי"ל לכתוב חנטשא וכת"ר כ' כי המבטא שם הוא בצד"י ולא בטי"ת שי"ן והנה אם אמנם הרב ר"א כתב לי להיפוך כי אצל רובם ככולם המבטא שם חנטשא אבל נאמנו עלי דברי כת"ר ומהגם כי בגליל בוטשאטש אשר הייתי שם כמה שנים וגם פה"ק המבטא בצד"י וכן סדרתי כמה גיטין בשמות הללו ומסתמא גם אצליכם המבטא כן ובפרט שהאשה חותמת א"ע כן בודאי יש לכתוב כן ואפס מקום לדבר בזה ואולם בכתיבת שם הבעל הנה ודאי לא הי' צריך לכתוב שם מניק כלל דהוי קיצור השם וליכא שינוי ביקודות וע' בט"ג בכללים סק"ו שציין כמה מקומות בזה ובפרט שהוא שם נערות ואולי גם של גנאי וכפי דברי ר"א אין קורין אותו בפניו כן והדיין ר"מ מכחישו בזה וכתב שנקרא לפעמים גם בפניו כן וע' בט"ז ש"א אות ו' סק"ד וסק"ה ואות פ' סק"ב ואות ק' סק"ה בכ"ז

ואולם אחר שכתביהו בגט ערער הרב ר"א שכיון ששם מאניק הוא כינוי לשם מאניס ושניהם שמות החול הם א"כ הי' ראוי לכתוב דמתקרי מאניק כמ"ש הב"ש בכלליו דין י"ג ובט"ג סקי"א רמז לתשו' מהרמ"ל ועוד כמה מקומות והביא מתשו' ח"ס סי' כ"ד שפסק לכתוב אשר המכונה אנשיל דמתקרי אנטשיל יען כי אנטשיל הוא רק כינוי לאנשי הכפר ע"י כובד לשונם לשם אנשיל והאריך בזה

ב) והנה בגוף לשון המכונה באמת מצינו בכמה מקומות גם על לשה"ק לשון זה כמ"ש רש"י מגילה כ"ה המכנה בעריות שדורש פ' עריות בכינוי ואומר לא ערוה ממש דבר הכתוב אלא כינה הכתוב בלשונו וכו' כינוי היא לשון הפוך שמהפך דיבורו לשבח או לגנאי והרבה יש בלשון חכמים וכו' ע"ש וגם היכי דהוי האמת כן שנקרא