מהרש"ם חלק ג שס

בסתמא אך דמ"מ י"ל דגבי מומר חיישי' טפי ולכן חשש הרד"ך שלא לסמוך על דבריו לולא שאר סניפים שכתב ואף דגם במומר סמכי' להקל במקום עיגון בשליח להולכה לבד גם בלא נשבע שלא לבטלו כמ"ש בתשו' פמ"א ח"ב סי' ס"ח וע' פת"ש סי' קמ"א ס"ק נ"ו אבל עכ"פ יש מקום לומר שאין הסופר מכוין לשמה שאינה עומדת לגירושין דשמא יחזור בו או שנתכוין להתל בה ולהכשילה משא"כ בעלמא וע"פ דברינו הנ"ל יש לדין ג"כ בעיקר החשש של האוסרים בכתב לגרש והוא פקח דלפמ"ש בספר בני יעקב דף קנ"ד ע"ב בשם הרמ"ה ותלמיד הרשב"א והובא בשו"ת ב"א חא"ע סי' פ' דטעמא דל"מ בכתב דכיון דיכול לדבר שמא משטה הוא בה או שנטרפה דעתו ובשו"ת פ"י להמג"ש ח"ב סי' פ"ד כתב דשמא אינו מתרצה בלבו דבכתב לא מיחזי כשיקרא כ"כ ע"ש וכל זה ל"ש בנ"ד דכמו שכ' הרמב"ם דגם היכי דכופין אותו שיאמר רוצה אני מהני היכי שהוא מחויב לגרשה ע"פ הדין משום דהרצון האמתי הוא לעשות כדת של תורה א"כ מכ"ש הכא שהוא ברצונו ומעצמו בלא הפצרת שום אדם כתב לגרשה מדוע נימא שאינו מתרצה בלבו כיון שמחויב לגרשה וגם אם ניחוש שמא היא פשעה לנגדו בעניני אישות ולכן עזב אותה הרי מ"מ כיון שהוא שונאה ועזב אותה מכבר ועתה כותב שלא ישוב לעולם א"כ בודאי מרצונו מגרשה וגם אין לחוש שמא משטה הוא או שנטרפה דעתו כיון שמאליו כתב כל המכתב לאביו ומדוע ישטה אותו ובחו"מ סי' פ"א בהודה ולא תבעו אי"ל משטה הייתי ובפרט נגד אביו בודאי ל"ש לומר כן והרי כתב לאביו וגם עשאו שליח לגרשה כשירצה וגם כתב שמותרת להנשא לכל איש וכיון שעשה כדת של תורה וגם הרחיק נדוד ונתאמת הדבר זה כמה שנים. כפי שכתב מאז א"כ איגל"מ שכתב בדעת שלימה ועשה כראוי כפי המוטל עליו ע"פ דעת תורה ודעת נוטה א"כ י"ל דגם המחמירים מודים להקל בכה"ג

(ח) ובעיקר הדין במה שהביאו הפוסקים ראי' מהתוספתא פ"ב דאיתא ולא עוד אלא אפי' כתב בכת"י לסופר כתוב ולעדים חתומו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לה פסול עד שישמעו את קולו שיאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתומו הנה מצינו בתוס' חולין כ"ז ע"א ד"ה השוחט וכו' דהא דאמר בתוספתא דר"י פוסל בעוף עד שישחוט את הושט ואת הורידין לאו דוקא פוסל בדיעבד אלא כלומר אסור עכ"ל ושם בתוספתא אי' בזה"ל השוחט ב' חצאין בעוף שחיטתו פסולה אצ"ל ב' חצאין בבהמה ר"י פוסל לעולם עד שישחוט את הושט ושתי הורידין עכ"ל הרי דאע"ג דברישא פסול גם בדיעבד מ"מ מה דנקט בתר הכא גבי דין ורידין פסול רק לכתחלה א"כ ה"נ אף דבתוספתא פ"ב דגיטין איתא ברישא בזה"ל כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוה לה פסול עד שיאמר לסופר כתבו ולעדים חתומו ולא עוד אלא אפי' כתב בכת"י לסופר וכו' פסול עד שישמעו קולו וכו' י"ל דבסיפא גבי כתב בכת"י אסור לכתחלה ולא בדיעבד ואף דלפמ"ש הרא"ש שם דר"י קאי אדיוקא דמתני' אין ראי' משם לכאן אבל בתוס' שם לא נזכר כלל דינא דמתני' כלל, וא"כ מוכח כמ"ש וע' בנימוק"י פי"ב דיבמות בדין קטנה שחלצה הביא מהתוספתא דס"ל דקטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חלוצתה פסולה וחכ"א חליצתה כשירה ומיהו מדקיי"ל דאינה חולצת עד שתביא ב"ש אפשר דבדיעבד נמי פסול כר"א ובשם הריטב"א שלא נתברר הדבר ואזלי' לחומרא וי"ל דשא"ה דבאותו דין עצמו פוסל ר"א ולכן כיון דהש"ס מסיק הלכתא עד שתביא ב"ש קאי אדלעיל משא"כ בנ"ד דמעיקרא נקט דין כתב סופר מעצמו דפסול והדר נקט דין כתב בכת"י לסופר שיכתוב וסיים עד שישמעו קולו י"ל דכשר בדיעבד וע' בר"ן פע"פ בדין יין לבן שהביא בשם הרמב"ן דאפי' בדיעבד לא יצא דמלישנא דעד שיהא בהן מראה יין משמע דאפי' בדיעבד לא יצא אבל לא קיי"ל כן כמ"ש הב"י בא"ח סי' רע"ב ובזה י"ל דהרמב"ן שפוסל בעשה שליח שלא בפניו מדנקט עד שישמעו קולו לשיטתי' אזיל משא"כ לדידן אבל יש לפקפק בזה וקצרתי

ט) ומה שהביאו הפוסקים ראי' מהירושלמי פ"ז דגיטין ה"א דמבואר דבכתב בכת"י וכו' אינו גט מלבד שיש שם שינוי גרסאות וע"ש בשיו"ק יש לי לדין ע"ד פלפול שאין ראי' מהירושלמי לדידן דהנה בתשו' כתר כהונה ס' ע' העלה שדין שליחות בכתב אי מהני בגט תלוי בדין אם שבועה בכתב מהני ע"ש באורך והנה הרא"ש והר"ן פ"ד דשבועות הביאו בשם הירושלמי בהא דכה"ג אין דנין אותו וימנה אנטלר ומשני דלמא יתחייב שבועה ולא יוכל להיות ע"י האנטלר והקשה בתומים סי' צ"ו דאכתי יוכל הכ"ג לישבע מפי הכתב והוכיח דשב"ב לא מהני והנה הפוסקים שם הקשו ע"ד הירושלמי דהא בנתבע ל"מ הרשאה ותי' דהתם משום כבודו דכ"ג שרי ותמה התומים דהא אין חכמה ואין תבונה וגו' והש"ס דריש מקראי מפיהם ולא מפי המתורגמן והמעיין בר"ן שם ימצא שביאר דהכונה משום דבכ"ג כתיב וקדשתו שרי משום כבודו אבל אכתי לא הונח לשי' הסוברי' דכבוד הכהן הוא רק מד"ס וקרא אסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' בחולין דף פ"ב וע' מג"א סי' ר"א א"כ הדק"ל וצ"ל דהבבלי והירושלמי פליגי בדין זה אם הנתבע יכול למנות מורשה והש"ס ס דילן הוכיח כן דלא תיקשי קו' הירושלמי ולא ס"ל כתי' הירושלמי משום דס"ל דשבועה בכתב מה"ת כמ"ש הנוב"י מה"ק חו"מ סי' ל' לכן בע"כ צ"ל דהנתבע א"י למנות מורשה וא"כ כיון דהירושלמי ובבלי פליגי בזה א"כ גם דין שליחות הגט בכתב תלוי בזה ולכן הירושלמי לשיטתי' אזיל דשבועה בכתב ל"מ לכן ס"ל דאינו גט אבל לדידן שפיר מהני שליחות בכתב – וכה ראיתי בתו"ג סקכ"ד שכ' דמ"ש הד"מ בשם רד"ך להקל במקום עיגון י"ל דקאי רק אפקח שהרכין בראשו אבל חרש בכתב ודאי דפסול מדרבנן עכ"פ והמעיין ברד"ך שם ימצא שהוכיח שדעת הסמ"ג והסמ"ק והר"ן להקל באלם משום עגונה ע"י רמיזותיו ומכ"ש ע"י כתבו והא דהחמירו בשולח כתבו לב"ד ממק"א היינו משום שאפשר לו לגרש במקומו ע"י הרכנה אבל בדא"א לו במקומו י"ל דגם ר"ת לפי תי' א' מודה ומבואר דס"ל להקל גם בכתב בדא"א לו לגרש במקומו