מהרש"ם חלק ג שכא

ורמ"א סי' מ"ה דגם להחוששין בסבלונות משום קידושין מ"מ בשלח לה בשבת אין חוששין להן דמסתמא לא עבד איסורא ע"ש וה"נ בזה ואף דמצינו בר"ן נדרים ע"ז ב' בד"ה תניא וכו' דכי קתני האומר כל נדרים שתדורו עתיד במקום עבר הוא ושנדרת קאמר ואשכחן טובא דכוותי' וכו', ע"ש מ"מ הכא דחז"כ מסייע לפרש דבריו בלשון עתיד טפי אית לן לפרש גם לשון הוה דקאמר דכוונתו ללשון עתיד גם י"ל דבאותה שעה שיקדשנה אז תהי' אשתו ועל אותו שעה יתכן לשון הוה ועבר כמ"ש כה"ג ברש"י פ' שמות המופתים אשר שמתי בידך וע"ע ברש"י תהלים קמ"ט לעשות בהם משפט כתוב דהיינו הכתוב ביחזקאל ואף דבימי דוד עדיין לא נולד יחזקאל מ"מ הרי נתנבא על העתיד ובאותה שעה כבר יהי' כתוב המשפט ביחזקאל ע"ש וה"נ י"ל בנ"ד ומצאנו בלשון המקרא פ' ויקרא ונפש כי תחטא וכו' והוא עד או ראה וכו' הרי שהתחיל בלשון עתיד ומסיים בלשון הוה ועבר ובע"כ הכוונה כמ"ש ובכ"ז לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להקל באיסור א"א ובפרט דהמבי"ט גופי' סיים שם דצריך עוד סמוכין לסברא זו ומכ"ש בנ"ד שסיים אין ביסט מיין יוייב – אבל הנה לא ביאר רו"מ כל פרטי הדברים הנחוצים מה אומרים המקדש והמקודשת ואם הי' הגב"ע בפניהם ובאיזו שעה אמר הדברים אם קודם או אחר שנתן לה השכר ואם אולי מתוך דקדוק לשנות העדים ימצאו עוד איזו צדדים אז יצרף גם דברינו הנ"ל ואם לאו אפס מקום להקל וצריכה גט סי' שי"ד להרה"ג מו"ה יחיאל מאיר ברומיר הלוי נ"י ראבד"ק בוטשאטש

מכתבו הגיעני ובדבר הדו"ד שבין הרב ר"פ ובין הרב ר"א בעסק הרבנות דק' הוסיאטין מעבר רוסיא היות כי נתגרש ר"פ מפני גזירת המלכות שאסור לשום איש ממדינת קיר"ה לישב שם והי' ר"פ הולך אל הספר בכל יום להורות לבני העיר לכל הבאים אצל הספר ואחר שנתגרשו גם ב"ב פסק מלילך לשם והשתדל להתקבל בהוסיאטין שבעבר קיר"ה לסייע לאביו ועברו איזו ירחים כן והבע"ב הרעישו לפני הרה"צ שליט"א ושאלוהו מדוע אינו הולך אל הספר להורות לבה"ע והשיב שאין רצונו עוד לראות פני ארץ רוסיא וגם בבוא אנשי העיר לפני הרה"צ לבחור להם רב ורצו דוקא ברב מארץ רוסיא ואולם פקודת הרה"צ חזקה עליהם לקבל את ר"א והלך א' מהפו"מ והודיע לר"פ שילך לפני הרה"צ וימחה בדבר והשיב ר"פ שאין רצונו עוד להשאר על משמרת הרבנות הנ"ל ור"פ טען שמעולם לא נתייאש מזה ומה שאמר שאין רוצה אין זה לשון יאוש וגם כי אז חשב שיעלה בידו להשיג סיוע רבנות אביו מעבר קיר"ה ולא אסתייע מלתא ודמי לזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק דהוי בטעות ורו"מ פסק שהדין עם ר"א (דהא מבואר בחו"מ סי' קנ"ו ומג"א סי' קנ"ג דיאוש מועיל בחזקה וה"נ נראה מענינו שכבר נתייאש מזה וגם לא מיחה לפני הרה"צ וגם לשי' כמ"פ מהני לשון איני רוצה דמהני משום הפקר גם בקרקע ולשי' כמ"פ חזקה כמטלטלין וגם מה שטען שהי' בטעות הרי כל יאוש הוא בטעות וגם הרי פשע בזמן שלא הלך אל הספר להורות להם ונתקבל רב השני בהיתר ואף דבא"ח קנ"ג דפרנס שנסתלק באונס ונתמנה אחר כשיסתלק האונס חוזר הראשון למקומו כבר כתוב בא"א להגה"ק מבוטשאטש דבמרביץ תורה ל"ש דין זה וגם הרי הרב ר"א מפסיד עי"ז ממון שעקר דירתו ממקום רבנות שהי' לו וגם בני העיר מפסידין עי"ז ובכה"ג ליכא דדבמ"צ וה"נ דין חזקה זו ואף דבהא דא"ח סוסי' קנ"ג דנובע מתוס' יומא י"ג שכתבו דנ"מ לענין פרנס ג"כ מפסיד השני שהו"ל מקודם לשמש בכה"ד עכ"פ אבל התם אינו אלא כבוד ושררה משא"כ הכא גם י"ל דבשעה שנדחה ר"פ מצד גזירת המלכות מיד בטל חזקתו והי' ביד בה"ע לקבל רב אחר דאדעתא דהכי לא קבלוהו לישא עול בכל עת בשחדים ופיוסים ומה שחזרו וקבלו הרב ר"א פנ"ח באו לכאן וגם טעמם כי רבנות של ר"פ כבר נתפרסם בין השרים ויראים לכסות ולחפות עלי' משא"כ השני והביא ממהרמ"ל סי' ס"ב במי שנתגרש מאוראנדי מצד השר דאם א"י לחזור וגי"ד שנתייאש ואסח דעתי' בטל חזקתו והביא מהא דב"ק קט"ז בשיירא שעמד עליהם גייס ויכולים להציל ע"י הדחק דלעצמו הציל ולמד מזה מהרמ"ל דה"ה בלא זכה אחר וזה גי"ד שמתייאש הוי יאוש ומכ"ש חזקת רבנות דקלישא מחזקת ראנדע עכת"ד

) והנה בגוף הדבר שכתב רו"מ דבנ"ד נתייאש לכאורה יש לפקפק דהא מבואר בכתובות ג' ע"ב גזרה עבידא דבטלה אבל בתשו' ח"צ סי' ל"ח מבואר דדוקא גזירה דשמדא בטלה משא"כ גזירה אחרת הכוללת כל בני המדינה ואף דהכא כוללת רק יהודים ואפשר לומר דדמי לשמדא אבל מלבד דסמוך לספר ועל אנשים זרים ממדינה אחרת הוי כוללת גם לשאר אומות ועוד דמבואר מדברי הב"י ביו"ד סי' שמ"א דדוקא בגזירה התלוי' בשביל ממון עבידא דבטלה ולא גזירה מחמת שנאה וה"נ בנ"ד שהוא מפני שנאת היהודים וע' בב"י חו"מ סי' ר"ה סעי' י"א מ"ש מדברי הרשב"א פ' הניזקין ומ"ש עליו דבגזירת מלכות חושב שתתקיים הגזירה כל אותו הדור ולא מסיק אדעתי' למתבעי' וכו' ומוכח דהוי יאוש אך דבנ"ד י"ל דבלא"ה לא מיקרי יאוש מצד גזירת המלכות כיון שנהג זמן רב לילך אל הספר ולהורות שם וד"ז הי' בידו לנהוג כן תמיד ואם הוא מרצונו לא רצה בזה אין זה בגדר יאוש ועוד דאי נימא דהחזקות דינם כקרקע ל"מ יאוש בקרקע והא דבתשו' מהרמ"ל סי' ס"ב דן בחזקה משום יאוש היינו לפמ"ש בנה"מ סי' שע"א דבממון שא"י לתבעו בדיינים גם בקרקע מסגי יאוש ע"ש אבל הכא דמצד הגזירה ליכא יאוש כיון דמ"מ הי' יכול לילך אל הספר כמקדם א"כ גם אם שמענו דנתייאש ל"ה יאוש כיון דקרקע הוא

ומ"ש רו"מ מהא דסי' רמ"ה דאיני רוצה הוי לשון הפקר הרי ע"ז דן הרב ר"פ דהוי בטעות אלא דרו"מ דחה דכל יאוש בטעות הוא