מהרש"ם חלק ג רפא

דתרומות ה"ב שהביא מירושלמי סוף חלה וצ"ע שלא הביא מירושלמי הנ"ל) י"ל דבתרומה דרבנן לכ"ע מהני גם ק"פ

ומזה תמהתי על הב"ח בח"מ סי' שי"ג ובתשו' סי' ח"י שהוכיח מהא דכהן ששכר פרה של ישראל דלא יאכילנה כרשיני תרומה דמדאורייתא שכירות לא קניא וע' בישויע"ק לאו"ח סי' רמ"ו מ"ש בזה ולהנ"ל כיון דכל תרומת כרשינין רק מדרבנן א"כ מהראוי שיועיל גם קנין דרבנן וכמ"ש כה"ג בתוס' חולין ע"ג ותשו' רשב"ץ שבב"י א"ע סוסי' מ"ב ואכמ"ל

ומ"ש רו"מ מדברי הט"ז סי' קכ"ז סק"ד דהא דאמרינן בס"ת מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסלו היינו רק משום שאין להס"ת חזקה ברורה להיתר לענ"ד צ"ע מהתוס' ב"ב ל"ג סוע"א ד"ה ה"ג לסוף אודי לי' וכו' שכתבו וז"ל וליכא למימר שנאמין לו שאכלה ג"ש וכו' כדאמרינן בהניזקין דנאמן אתה להפסיד שכרך וכו' דלא דמי דהתם כיון שהוא ביד לוקח כאלו יש עדים שנכתבה לשמן וכו' ע"ש ומפורש דהוי כחזקה ברורה להיתר שוב עיינתי בס' יוס"ד שהעיר שם בזה וגם העיר בקו' אביו הרב הגאון נ"י ובאמת שכבר קדמו בקושיא זו בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' ב' ושו"ר בשו"ת כתב סופר סוסי' ו' שהעיר ג"כ מתוס' ב"ב הנ"ל. סי' רע"ו להרב הגדול מו"ה יחיאל לעהרער נ"י מק' באבוב הסמוך לטרנו'

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שמכר בהמתו מבכרת לעכו"ם בשטר לבד בלא שום כסף (והשטר נעשה בלשונם) להפקיע קדושת בכור ואח"כ ילדה בכור ורו"מ האריך אי קנין דדינהם מועיל ואני לא באתי לידי מדה זו דהא ידוע שבדיניהם מה שנעשה בערמה אין בו ממש ונקרא בלשונם (שיין סערטראג) וא"כ כיון דבדינינו אין בקנין שטר לגבי מטלטלין שום חלות קנין ואפי' למש"פ לא מהני כלל כמ"ש רש"י בב"ק ע"ט רע"ב ד"ה שכירות וכו' ואף דמ"מ דברים י"ב משום מחוסרי אמנה ודברי רש"י שם שכ' להיפוך צ"ע ועמח"א הלכות קנין מעות סי' י' וע"ע ברש"י ב"מ פ"ג ע"א והגהת הב"ח שם בזה וע' אס"ז ב"מ מ"ז ושם צ"ט ואס"ז ב"ב ע"ו בשם הר"ן בזה, אבל מלבד דבלא קנין אף שי"ב משום מחוסרי אמנה אין להתיר בכור אף גם הרי מבואר בבכורות י"ג סוע"ב דלגבי עכו"ם דלא קיימי בדיבוריי' ליכא משום מחוסר אמנה כלל וא"כ בדינינו אין כאן שום צד קנין וכיון שגם בדיניהם אין מועיל קנין של ערמה א"כ ממנ"פ אין כאן קנין וכ"ה להדיא ברמ"א סי' ס"ח ס"א בסופו בשם ריב"ש דכל שטר שמכשירין משום דד"מ אם לא נכתב כהוגן לפי דיניהם אעפ"י שנכתב כהוגן לפי דינינו פסול דלא נכשיר יותר מהם ע"ש וה"נ בזה ולכן אין בזה שום צד היתר וע' חת"ס סי' שט"ז שכ' גם לענין קנין סטימתא דבעושה רק לפנים ליכא מנהג ולענ"ד אינו כן אבל לענין קנין דד"מ ודאי כן הוא. סי' רע"ז להרב מו"ה חיים יהודא ליב נ"י אבד"ק ליפקאן במדינת בעסראביע

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בדבר אשר שמעון ולוי המתיקו סוד עם האדון אליפז ופעלו בהשתדלות אצל שרי הממשלה להסגיר בית המטבחיים של הקהל שבעירו והי' ההכנסה לביקור חולים ובנה אליפז ביהמ"ט לעצמו הרחק מן העיר עפ"י רשיון הממשלה ואולם לא הזכירו בהרשיון על ענין מכס וחכרו שו"ל מאליפז הביהמ"ט על י' שנים והציגו בעצמם שער המכס כמה יתן הזובח מכל בהמה והזובחים הבריחו מהם הרבה ושחטו בהסתר ויתחכמו באיומים על ב' השו"ב לאשר לא הי"ל זכות ישיבה והגזימו עליהם וחתמו להם באו"ש לבל ישחטו במק"א וגם על ראובן שו"ב המובהק שבעיר לאשר ב' השו"ב השיגו מאז גבולו ונתקשרו הזובחים עליו לבל ישחטו אצלו ולא רצו לעמוד עמו למשפט והבטיח לו א' מהמוכסים שיכריח את ב' השו"ב לעמוד עמו לד"ת ובלבד שיחתום ג"כ באו"ש ואז נתן להם הכתב בנוסח זה

כאשר נבנתה בעיר ליפקאן מאדון העיר ביהמ"ט לא רחוק מנהר פריט ונתקיימה בהגובערניא והשכירה לשמעון ולוי על עשרה שנים ונודע דהגוזל ממוכס ישראל במכס שי"ל קצבה הוי כגוזל דדינא דמלכותא דינא וקיי"ל דנשבעין לקיים את המצוה

לכן הריני נשבע בשבוה"ת בביטוי שפתים בפ"מ שבכל משך זמן העשרה שנים הנ"ל חלילה לי לשחוט שום בהמה גסה ודקה וכו' חוץ לביהמ"ט הנ"ל ואם אעבור ע"ז נוסף על איסור השבועה אני אוסר שחיטתי עלי ועכ"י כעולה וכקרבן הנידר ונידב ואני נשבע בשבוה"ת בביטוי שפתים שלא עשיתי ע"ז שום מסירת מודעה ושלא אחפש לעצמי שום היתר בעולם לכ"ז וכו' נאום ראובן שו"ב וגם קרא כל הנ"ל בפה מלא ומעת שהשיגו הכתבים מהשו"ב הוסיפו עוד על המכס והזובחים מעונים מאוד וצועקים חמס על ראובן כי הוא גרם כל הטרחא והיזקות ע"י שחתם באו"ש ועי"ז מוכרחים לנחור בהמות לצורך מכירת בשר לערלים כי לא יוכלו שאת עול כבד של המכס וטרחת ההולכה לביהמ"ט הנ"ל ועתה שואל ראובן ומבקש התרה והנה ראובן טוען כי יסוד שבועתו נכתב בכונה כי הוא רק על אופן לקיים מצוה ונהפוך הוא דהמכס אין לו קצבה והוא כלסטים ונאמן לפרש דבריו כי כן הי' בלבו אז שעושה להטעותם בזה ורו"מ הביא מהא דיו"ד רסי' ר"ח דנאמן לפרש דבריו ובנודרין למוכסין מהני גם מה שחושב בלבו היום ומכ"ש שהוציא בפיו מהות השבועה להיפוך מכפי שהוא האמת וגם יוכל לברר שאמר כן בפני עדים קודם השבועה ועוד דדמי להא דסי' רל"ב ס"י דהנשבע מפני שהי' סבור שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בזה איסור כ"כ לא חלה השבועה א"כ בנ"ד גם אם טעה וסבור שיש בזה מצוה הרי הוי שבועה בטעות וגם כיון שהבטיחו אז לראובן לכוף השני שו"ב שיעמדו עמו לדין ולא קיימו א"כ בטלה השבועה ורמז לתשו' לחם רב סי' רכ"ד בד"ה עוד מטעם אחר וכו' ותשו' רדב"ז ח"ג סי' תתקנ"ג בסוף ד"ה ולכאורה וכו' עד ד"ה ולענין מה שאמרנו עכת"ד.