מהרש"ם חלק ג רסה

הי' לה וסת קבוע לפעמים ביום כ"ט או ל' או ל"א אבל תמיד רק ביום ופ"א מצאה דם בלילה ואח"ז מצאה פ"א בבוקר דם והי' כחצי שעה על היום ויש לחוש שמא ראתה עוד בשינה קודם אור היום והעלה דמחזקינן שעכשיו ראתה וא"כ נעקר ע"י ראי' זו הוסת שראתה פ"א בלילה ואינה חוששת עוד לפרוש בלילה ע"ש באורך וא"כ הדבר פשוט דבנ"ד א"צ כפרה כלל ובפרט שבנ"ד אחר שראתה פ"א ביום כ"ה חזרה וראתה פעם ב' ביום ל' א"כ פשיטא דאין לחוש בליל כ"ה כלל וא"כ הוי אונס גמור ופטורים. סי' רנ"ט עוד להנ"ל

ומה ששאל בדבר שנהגו בקהלתכם שהשמש מביה"ק קוצר העשבים מביה"ק ע"י עכו"ם גם מהקברים עצמן והשמש אמר שהרבנים הקודמים התירו לו יען שמקבל עניים ללינה וצריך לשטוח להם תבן ושחת והביא רו"מ דברי הח"ס סי' שכ"ז ור"מ שיק סי' שנ"ח ותמה עמ"ש דכיון שכבר נהגו כן מחלו על כבודם דמ"מ בפ"א איך התירו – ולק"מ דהתם באו רק ללמד זכות על מה שעושים אחר שכבר הנהיגו כן אבל לענ"ד כיון דבשעת קצירה ליכא בזיון מתים דאטו יש איסור מלקצור העשבים ולשורפן הא אדרבה אם יגדלו וירקבו וימאסו במקומן יש בזיון יותר אבל האיסור שלא ליהנות מהם וא"כ כיון דודאי יש יותר עשבים ממקומות פיינם שבין הקברים ובטלי ברובא שוב ליכא בזיון וכדמוכח בזבחים צ"ה סוע"א ורע"ב בהא דאין מכניסין מ"ר למקדש דאם מערבם בשאר סממנים ליכא בזיון והתם דמי לטומאת משא דלא בטיל ואפ"ה מהני הביטול משום דכל האיסור רק משום בזיון ובכה"ג ליכא בזיון וא"ל דאין מבטלין לכתחלה דז"א דבכה"ג אינו בגדר ביטול כלל כיון דליכא משום בזיון כלל בכה"ג ודמי לשרפן ומאבדן דשרי וכמ"ש בתשו' שבסוסי' אב"מ סי', ח"י דלגבי תרומה אסור לבטל מה"ת לכ"ע דהוי כמאבד התרומה ובנ"ד אדרבה מה"ט יש היתר לבטלן ומ"ש רו"מ אולי ע"י עכו"ם יש בזיון לא ידעתי מהו הבזיון ובלבד שישגיח השמש בשעת קצירה שלא יעשה איזה בזיון אחר בשעת קצירה ובגוף דברי האב"מ שהבאתי יעוין באס"ז ב"ב פ"ז ע"א בשם רשב"א ור"ן דמפורש דגם בתרומה איסור ביטול לכתחלה רק מדרבנן ודלא כהאב"מ הנ"ל. סי' ר"ס להרב המאה"ג מו"ה נפתלי הירץ טירהויז ז"ל אבד"ק וואלאטשיסק ברוסיא

ע"ד שאלתו שזה ערך ה' שנים בא איש א' מפאדוואלטשיסק שהי"ל אשה מקהלתכם והיא עמדה בשוק ואמר לה שהביא לה מכתב מאחותה ולקחה המכתב לידה ואמר לשני אנשים העומדים שם כי הוא גט ושמגרשה בו והשליכה האשה המכתב מידה ועשתה צעקה ואחד מהעדים הגביה המכתב וראה כתב אשורית אבל לא קרא אותו כלל וגם השני ראה כן ויען שהם ע"ה לא ידעו מה כתוב בו וקרעוהו לקרעים כי פחדו לבל יהי' עונש משרי הממשלה והאיש הנ"ל נסע לביתו ונשא שם אשה וזה איזו ירחים נשאת האשה מעצמה למלמד א' בימי נדתה בחופה וקידושין ובבוקר נודע הדבר לרו"מ והפרישם זמ"ז וכתב להרב מפאדוואלטשיסק שיחקור על הדבר ושלח אחר הבעל ואיים עליו וא"ל שקנה גט מהשוק וגירשה בו ולא נודע לו מי כתבו ואיך נכתב ואחר כמה ימים נסע רו"מ לשם ואמר שכתבו בעיר רימליב ולמדן א' סידר אותו וא"ל שהוא מותר לישא אחרת ומה שכפר בפני הרב דשם הי' יען שאיים עלי' בדברים קשים לכן השיב לו דברים כאלו כי איננו ירא מלפניו וגם אמר שיהי' קשה לפניו לברר מי הי' המסדר והעדים ועכ"פ רוצה שתתן לו האשה מעות ואז יברר ועתה רוצה לגרשה שנית עכת"ד המעשה

והנה בדבר חשש הראשון שאמר בתחלה שקנה הגט מהשוק הביא רו"מ מהא דסי' קמ"ב סי"ח שנחלקו רמב"ם וטור אם יוכל הבעל לומר מזויף בשלח ב' שלוחין וא"כ ה"נ בנ"ד שמסר הגט בפני ב' עדים והביא דברי הט"ז שם שהביא מתוס' והרא"ש שכתבו דאין לחוש שמא החתים במזיד עדים פסולים דאינו חשוד להכשילה וגם אם מערער אינו נאמן והביא בשם בנו סמוכין לזה מרש"י גיטין ג' ע"א ד"ה מעיקרא מידק דייק דא"נ עורר אינו נאמן. והנה בגוף הדבר לכאורה יש לתמוה מדברי רמב"ם וטור רסי' קנ"ב שפסקו בבעל שאמר גרשתי דאינו נאמן וכתבו הטעם דשמא נתכוין הבעל לקלקלה או שגירשה בגט פסול וע' בט"ז שם הרי דס"ל דהבעל חשוד לקלקלה ובתוס' גיטין כ"ז ע"ב ד"ה מעולם וכו' הוכיחו באמת דלא חיישינן שישקר הבעל במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה משום ריוח פשיטי דספרא דהא בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ולא חיישי' להכי אבל לדידן דקיי"ל דאינו נאמן והוי ספיקא הרי מפורש דחיישינן שנתכוין לקלקלה אבל י"ל לפמ"ש הב"ש סי' קל"ה ס"ק ה' בהא דלשי' הטור גם בלא קראוהו כלל ונאבד לא תצא דאף דבאמר גרשתי אינו נאמן מספק מ"מ הכא שהעדים ראו הנתינה עכ"פ והוא אמר בשעת נתינה בפני העדים שגירשה לכן לא תצא וע"ש בתו"ג מ"ש בזה וא"כ נהי דבאמירה לבד חיישינן שמתכוין לקלקלה היינו משום דדיבורא מיקרי ואמר אבל מעשה לא עביד לקלקלה וכדאי' כה"ג בגיטין ס"ז ע"א ואף דהתוס' שם כתבו דהיכי דבדיבוריו מתעביד מעשה שע"י כך ניסת לשוק הוי מעשה גמור ולא עביד מ"מ י"ל דלגבי בעל ששונאה יש לחלק גם בין דיבור שמתעביד מעשה ובין מעשה גמור וראי' מהתוס' קידושין נ"ב ע"א בד"ה ואפי' במקום שנעשית לה צרה דנהי דצרתה אינה נאמנת לומר מת בעלה דלמא מקלקלה לה ה"מ עדות בלא מעשה אבל עדות במעשה נאמנת ע"ש והרי גם בדיבורה מתעביד מעשה ובע"כ כמ"ש

אבל בראי' זו יש לפקפק לפמ"ש הט"ז בא"ע סי' י"ז ס"ק ס"ג דבעדות אשה דהא דע"א נאמן משום דאשה דייקא ומינסבא לא מתעביד מעשה בדיבוריו כיון דצריכין עוד לדיוקא דידה וגם בלא"ה דברי תוס' דקדושין צ"ע דהתם אינה תלוי בנאמנותה שהרי קיבלה הקידושין בפני עדים אבל גם בלא"ה