מהרש"ם חלק ג רמט

כשר ואף דהש"ך ס"ק ק"ה הביא בשם הגהה פרישה דבנפסק קילוח המושך בסילון פסול הרי הש"ך חולק ובד"ח ח על מקואות סמ"ט כתב דהפרישה כוונתו רק שלא יופסקו מהמעיין עד שירדו המים להמקוה אבל אח"כ גם בנפסק שרי עכת"ד והנה דבנ"ד בין להרשב"א בין להרא"ש כשר גם לפי דבריו הרי י"ל דבדין מחובר לקרקע קיי"ל כהרא"ש דבעי' שיהי' נעשה לכך מתחלה ובדין ההמשכה קיי"ל כהרשב"א ודוקא בדרבנן סמכי' להקל בכה"ג דלדעת כל א' מהמחמירים שרי כמ"ש הב"י ביו"ד סי' צ"ב בשם האגור משא"כ באיסור תורה כהא דבעי' הוייתו ע"י טהרה דנלמד מקרא דיהי' טהור יש לחוש לכל א' מהפוסקים כמ"ש הש"ך סוסי' רמ"ב בדיני כללי או"ה ועמ"ש בדע"ת סי' נ"ד סקי"ד מכמ"ק בזה ועוד דהכא גם ברשב"א אין מבואר היפוך מדעת הרא"ש דאפשר דמתני' דמביא סילון וכו' מיירי באמת שעשאו לשם כך ואף דמסתימת לשונו ל"נ כן הרי מבואר בב"י א"ח סי' ק"ס בשם תה"ד דאפי' בנט"י דספיקו להקל היכי דנמצא בפוסק א' מפורש לאיסור ובפוסק שני אין מפורש להיתר אלא דדייקינן מיני' אין לסתור דבר המפורש לאיסור ע"ש ומכ"ש באיסור תורה ואף שהב"י סי' קנ"ט חולק וס"ל דדבר המוכרח בדעת הפוסק הוי כמפורש מ"מ הכא אינו מוכרח כ"כ דעת הרשב"א ועמ"ש בדע"ת סי' י"ז סק"ט בזה ועוד דמלשון תשו' הרשב"א שסיים מכל אלו שמענו דכלי מתכות העשוי לקרקע וכו' משמע נמי כן ועוד דגם הב"י אינו חולק בפירוש ע"ד תה"ד אלא שכ' שאינו יודע וכו' וכבר הוכחתי בדע"ת סי' ל"א דלשון כזה אינו כחולק אלא כמהמוה ואין דעתו לחלוק ע"ש ועוד שהרי גם בתוס' רי"ד לשבת ט"ז ע"ב מפורש כדעת הנו"ב ועמ"ש בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' לא וסי' קל"ד הנכפל להוכיח מהש"ס סוף חגיגה כן ושגם בנעשה לשם כך בעינן שיהי' צורתו מוכחת שנעשה לשם כך ושגם בב"מ ליו"ד העלה להחמיר גם בנעשה לשם כך ואיך נסמוך לכתחלה לעשות מקוה כזו ועוד דכיון שנפסק ההשקה א"א להקל כדעת הפרישה ומ"ש רו"מ בשם הד"ח מלשון הפרישה ל"נ כן וע' בתשו' ב"ש יו"ד סי' מ"ו שהוכיח דהעיקר כדעת הפרישה והביא ראי' דהא כל דין פסולא בממשיך ע"י דבר המקב"ט נלמד מהא דנתן ידו או רגלו כדי שיעברו המים וכו' ושם מבואר בסופ"ו דפרה דבעינן שיהי' מחוברים בלא הפסק והנך פוסקים לא ס"ל לחלק דגבי מים חיים חמיר טפי ועפי"ז חידש דבתחלה בענין חיבור גמור כשפ"ה ואח"כ סגי בחיבור כ"ש וע"ש סי' מ"ז עוד בזה ושם סי' פ"ד הביא מדברי הרא"ש בפי' המשניות פ"ו מ"ח דבתחלה בעי' כשפ"ה ואח"ז ישאר עכ"פ חיבור כשערה ולא מצא חבר לפירושו ונדחק שם להוכיח מדעת כמה ראשונים כן ואני מצאתי בס' האשכול ה' מקואות סי' נ"ד דמפורש ג"כ כן ומפרש דמתני' בכולו שאוב בפסול מה"ת וממילא דפסול גם משום הוייתו ע"י דבר המקב"ט מה"ת וע"ש בנח"א בזה ועכ"פ מפורש מדבריהם דבעי' שלא יופסק החיבור גם אח"כ אלא דסגי בחיבור כ"ש אבל בנפסק לגמרי כהא דנ"ד שיופסק החיבור לגמרי פסול ועוד דגם לדעת הש"ך היינו להמקילין בשאובין בכה"ג אבל להמחמירים שם מכ"ש דיש להחמיר כאן בחשש הוייתו ע"י דבר המקב"ט והרי גם בשאובין כתבו הפוסקים להחמיר לכתחלה ובתשו' ב"א יו"ד סי' נ"ג ביאר דד"ז תלוי בפלוגתא אם מעין נפסל בשאובין וחוכך להחמיר אפי' בדיעבד ובגליון הבאתי מהר"ש פ"ו דמקואות מ"ח דמוכח כהאוסרים וגם בר"ש פ"ח מ"א מוכח כן ומצאתי בד"ח שהעיר מהא דפ"ח ותמהני שלא הביא מהא דפ"ו הנ"ל ואף דהח"ס סי' רי"ב כתב דלית מאן דחש לה וע' תשו' כ"ס סי' צ"ט במה שפקפק על דבריו אבל שניהם לא ידעו מדברי הר"ש הנ"ל וע' תשו' ב"ש ח"ב יו"ד סי' ס"ג שהחמיר ג"כ כדעת הב"א וגם בתשו' ד"ח ח"ב סוסי' צ"א כ' שמנהג להחמיר בזה ובפרט לענין הווייתו בטהרה איכא איסור תורה בודאי אין להקל בזה והש"ך החולק על הפרישה הוא רק במ"ש דגם להמקילין בשאובין אסור בזה אבל להאוסרים בודאי דאסור בזה גם בעיקר הדבר שהביא רו"מ בשם אחרונים לחלק בין מחובר לקרקע עצמו ובין אם מחובר לדבר המחובר לקרקע ודחו בזה ראיית הנו"ב מהא דשבת פ"א דהחיבור לבד ל"מ יעוין תשו' מהרש"ם סי' ב' שהבאתי כמה ראיות דליתא ואין חילוק ביניהם

אבל מ"ש רו"מ דבקבעו ובנה עליו לכ"ע מהני יפה כ' וכבר האריך הסד"ט סי' קצ"ט ס"ק ס"ג להוכיח כן והביא מהא דפ"כ דכלים מה כיפה שקבעו בנדבך וכו' קבעו ובנה עלי' טהור אך דמ"ש שם דהמים שעליו מיחשב כבנין נראה דהיינו במקוה שהמים נחים עליו אבל בסילון שהמים נמשכים עליו אין זה בגדר בנין כיון שאין המים קבועים שם כדרך בנין וגם מהש"ס דב"ב ס"ו בסוגיא דצינור שקבעו וכו' מוכח כן דמה"ט ל"מ שם הקביעות בקרקע בשל תורה דאי נימא דהמים שעוברים עליו חשיבי כבנין תיקשי אמאי לא מהני גם בשל תורה הרי הוי כקבעו ובנה עליו ובע"כ כמ"ש וגם מה שמונח בתוך העפר לא מיחשב כבנין כדמוכח בתשו' הרא"ה וב"י דאין חילוק בין טמונים בקרקע או שמונחים ע"ג קרקע ומחוברים לקרקע ולכן דוקא אם יבנו בנין אבנים ע"ג הסילונות יועיל הקביעות בקרקע בסילונות הישנים ולא ביאר רו"מ אם עשו כן ובעיקר הפלוגתא של הרא"ש והרשב"א בנמשכין המים ממקוה כשרה דרך דבר המקב"ט הגם שהמחבר הביא דעת הרא"ש בסתם ודעת הרשב"א בשם י"א ובשו"ת שבסו"ס מנ"י סי' ד' כתב דהעיקר כדיעה א' אבל הנה בב"ח פסק להחמיר בזה וגם בשו"ת ב"ש ח"ב סי' פ"ד פסק כן מפני שגם דעת המרדכי הוא כהרשב"א ועוד שהרי קיי"ל שאין הנזחלין מערבין ובנ"ד החיבור דרך זחילה וע' בדגמ' מ"ש ע"ד הש"ך סוסק"פ ואף דהש"ך ס"ק קכ"ט כ' בפשיטות דבמעין גם הנזחלין מערבין ובנ"ד המים נמשכין מן באר מים חיים אבל מלבד שמצאתי בא"ז הל' מקואות סוסי' שלום אחר שהעלה שם דהמעיין מטהר גם באדם בפחות ממ"ס בגוף קטן שמתכסה בו כ' וז"ל וההוא דתנן בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו וכו' לעולם הוא בפיסולו וכו' לא כמש"ל (סי' של"ה) דמיירי שלא הי' מי האמה מ"ס קודם נשיקתו לבור דכיון דליכא מ"ס לא מכשרי בהשקתו לשאובין לטבילת אדם אעפ"י שהמעיין מטהר בכ"ש וכו' לא