מהרש"ם חלק ג רלב

כח לאסרו וגם ביא"פ וברכ"י העתיקוהו בפשיטות ופוק חזו מה עמא דבר והמק"ח במחכת"ה לא ידע מזה וע' בשב"י ח"ב סי' ע' שכ' בפשיטות דהמנהג להתיר הוויינשטיין מפני שנתייבש

ויען כי התשב"ץ נדחק ליישב המנהג והודה שיש לפקפק בו נתתי אל לבי דיש ליישב המנהג עפ"י דעת הר"י שהובא במג"א סי' רט"ז סק"ג דגם חתיכת איסור שנפל לדבש כיון שמתהפך לדבש חוזר להיתר ובט"ז סי' תס"ז סק"ו הביא בשם תשו' הרא"ש בענין הקמח שנותנים להדבש דמותר מה"ט בפסח וע"ש במ"ש הטו"ז לדון עפי"ז בדין הכרכום וע"ש בח"י סקט"ז ובמק"ח ובשו"ת שבסוף ספר נחי"ע סי' ב' ובדע"ת סי' מ"א ס"ק י"ג וסי' ס' סק"ה ומ"ש הפר"ח בשו"ת מים חיים מהא דפ"ב דע"ז דאי משום אערובי מסרי סרי ור"ן שם והובא בפמ"ג בא"א לאו"ח סי' רט"ז סק"ג וע' בתשו' ח"ס או"ח סי' ל"ט ויו"ד סי' קי"ד וסי' רנ"ו ובחלק ששי סי' כ"ב ובמ"ש ע"ד המק"ח ומצאתי בתשו' בש"ר סי' ח' שהביא ג"כ ד' הר"י בדין הדבש דמהפך הדברים בעצמן ואין כאן טעם איסור כלל והשתא דבש גמור לפנינו ובהג"ה שם דמ"ש הרא"ש לענין מור דראייתו צריך ראי' היינו היכי דהרוב בשר נבילה משא"כ היכי דעיקרו דבש ובכסד"ה הביא מהמרדכי פ"ב דיו"ט ומהא דסי' פ"א ס"ג דמוכח דלא כהר"י ועכ"פ בנ"ד דכל החשש רק מסתם יינם בזה"ז שהוא מדרבנן והוא משתנה לגמרי בתארו וטעמו וריחו ומהותו עד שנעשה כאבן של מלח יש לצרף דעת הר"י ורא"ש הנ"ל וע' בתשו' ח"ס סי' קי"ז שהתיר השמן הנעשה מחרצנים של יי"נ מטעם דאשתני ע"ש היטב ולכן בנ"ד לענין הדבש מצוקער בודאי אין חשש כלל וגם לענין הסאליטארטירום אין למחות ביד המקילים אבל בע"נ יזהר שו"ר בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' נ"ז שהאריך בזה ואין פנאי כעת לעמוד על דבריו ז"ז מ"ש רו"מ די"ל דבדרבנן אין לאסור דבר המעמיד ביותר מס' ליתא ובסוסי' פ"ז הוא ג"כ בדרבנן ומ"ש בשם ס' יד"י סי' פ"ז המעיין בתשו' ח"ס סי' ע"ט ותשו' אבני צדק או"ח סי' נ"א ימצא שרוב דבריו דחוים וגם לא הביא מדברי הר"ש פ"ג דחלה מ"ח ט' במ"ש שאין זה כמפריש מחיוב על הפטור דאורייתא שאין השאור בטל בעיסה מדאורייתא וכ"ה בתשו' הרא"ש כלל כ' הרי דס"ל דמדאורייתא לא בטל דבר המעמיד ע"ש ותבין (ע"ע בב"מ יו"ד סי' שכ"ד ובא"ח סי' תמ"ב באורך)

שוב הגיעני שנית מכתב מהרב הנ"ל והנני לתשובתו מה שחזר על הראשונות ותמה עמ"ש בתשו' שם ליישב המנהג בהיתר הוויין שטיין דנתהפך להיתר ע"י שנשתנה וע"ז תמה דלא נמצא ד"ז אלא בנתערב בהיתר דההיתר מהפך את האיסור כמו נבילה וקמח בדבש משא"כ היכי דהאיסור עומד בפ"ע אלא שנשתנה לד"א וכן הוא בנד"ד והנה מה יענה לגוף דין המוסק שהוא דם ונשתנה והתירו הר"י משום דפירשא בעלמא הוא אף שלא נתערב בהיתר והרמב"ם פ"א מכהמ"ק כתב שהמור הוא איסור שנשתנה ובעכצ"ל דלא נפסל מאכילת כלב דאל"כ ל"ל להר"י לטעמא דנשתנה והרא"ש חולק עליו הרי כיון שנפסל מאכילת כלב לכ"ע שרי ובע"כ שלא נפסל מאכילת כלב וכל התירו משום דנשתנה לד"א וגם בתשו' ח"ס שרמזתי בתשובתי שהתיר השמן הנעשה מחרצנים של יי"נ מבואר שם שנעשה מזה לבד בלא תערובות אחר ואפ"ה התיר מטעם דאשתני וגם היתר דם הנעכר ונעשה חלב משום דאשתני ובשפ"ד סי' ק"ה דהיתר דם שבשלו משום דאשתני וכ"ה בר"ן חולין בכ"ה בסוגיא דבר יונה דנפל לכדא דכמכא אבל מ"ש רו"מ די"ל דל"ה שינוי כלל בטעמו דגם בהשמרים יש מעין טעם חימוץ אלא שנזדכך וגם מה שנתקשה כאבן י"ל שאין זה שינוי יש מקום לומר כן והנה בד"מ וש"ך סי' קכ"ג הביא בשם הג"א פ"ב דע"ז דיין שנקרש אין בו משום יי"נ והיינו אם נגע בו עכו"ם אחר שנקרש ואם חזר ונמחה יש בו משום יי"נ ואני מצאתי בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' שי"ז וז"ל ויין הנקרח בחורף פסק ר"ש דמותר בשתי' אם נגע' העכו"ם ואעפ"י שנימוח אח"כ כדתניא בתוספתא מים טמאים שהגלידו וא"ב משקה טופח טהורים נימוחו חזרו לטומאתם ישינה וכו' אלמא דע"י שהגליד בטל מתורת משקה ובעודו גליד פרחה ממנו טומאה שהיתה עלי' וכ"ש שאינו מקב"ט וכ"ש שאינו עושה יי"נ כדאיתא בע"ז דף ע' השתא טהרותי' טהורות יי"נ מיבעיא וכו' עכ"ל והנה מ"ש מתחלה דאעפ"י שנימוח אח"כ שרי היינו כיון שנגע בו העכו"ם בעודו קרוש והא דבטומאה חזרו לטומאה ישינה היינו אם נגע בו העכו"ם קודם שהגליד ועכ"פ כיון דיליף לה מטומאה גם בנגע עכו"ם בעודו לח פקע איסורו כשהגליד אלא כשחוזר ונמחה חוזר איסורו ובתשו' מהר"ח א"ז סי' ט' העתיק לשון ר"ש הנ"ל וסיים וז"ל ומה שהקשית על מ"ש שבעודר גלד אינו אסור משום יי"נ וכי פקע איסורו מיני' כדפריך בע"ז כ"ט גבי חומץ וכי משום דאחמיץ פקע איסורו מיני' וה"נ תיקשי וכי משום דאגליד פקע וכו' ל"ד לחומץ דלא בטל ממשקה וכו' וברוב מקומות בטהרות מדמה איסור יי"נ לטומאה וטהרה א"כ גם ביי"נ גמור שנעשה אוכל הי' מותר כמ"ש ר"ש על היין שהגליד א"כ הדבש שמתקנים אם מרסקין הענבים כדי שיתבקעו ויוכל העפר שזורין עלי' ליבלע בענבים ואין כוונתם להוציא היין מן הענבים וכו' אבל אם סוחטין הענבים כדי להוציא יינן וכו' אז נתנסך היין קודם שנתנו העפר לתוכו מ"מ אם הי' עצמו מתקשה ונעשה אוכל הי' נראה להתירו מידי דהוה איין שהגליד שהתירו ר"ש כמש"ל ומתוך כך לא ידעתי אם נתיר יי"נ שנפל לתבשיל שנעשה אוכל ולא משקה ופנ"ח באו לכאן וכו' או שמא הוי כרוטב של בשר דחשיב משקה וכו' ויין שהגליד שהתיר ר"ש אינו דומה לחרס הדרייני בע"ז ל"ב כי שם אין היין נעשה אוכל וכו' עכ"ל ומבואר מכל התשו' דגם יי"נ שקרש מותר בעודו קרוש א"כ בנ"ד שנותנים אותו לדבש כ"ז שהוא אוכל פקע מיני' איסור יי"נ וגם אם בתחלת מלאכתו הוא משקה מ"מ כשחוזר ונקרש פקע איסורו וכן אם נותנים הדבש לאוכלים ולא נשאר החשש רק אם נותנים אותו למשקה ולשי' הטו"ז סי' קי"ד בטל בכל המשקין באחד בששה מפני שפוגם בהן וגם לשי' מג"א סי' ר"ד ס"ק ט"ז מ"ב מודה ביינות שלנו אך מ"ש מהר"ח א"ז דגם בנתנו יי"נ לאוכלין יש להסתפק הוא תמוה כמ"ש בהג"ה שם והרי בהחמיץ עיסה בשמרי יי"נ אסורה העיסה אבל גוף היי"נ