מהרש"ם חלק ג קצה

לו ציצית בדרך בשבת אם הוא ברה"ר מקום שיש בו ס' ריבוא בנ"א אסור לטלטלם עד שתצא שבת ואי כרמלית מותר וכו' עכ"ל ובנח"א שבזה נתקררה דעתו במה שסומכין להקל אחרי שהגאונים שדבריהם דברי קבלה פסקו כן (וגם מה שהאריך הב"א שם בדעת ר"ת לפי שבתוס' דף ו' הביאו דקשה לר"ת והביא מכמ"ק בזה הנה מצאתי גם בתניא רבתא סי' י"ט וז"ל אמנם ר"ת ז"ל פירש דכל אלו התכשיטין מותרין לדידן שאין לנו רה"ר גמורה וכו' עכ"ל וכ"ה בפסקי רקנטו שי' צ"א] ומצאתי בספר האשכול שם הל' עירובין סי' ס"ד וז"ל רה"ר הוא מקום שרבים בקעי ורחבי ט"ז אמה ומפולש כולו או מפולש לפחות משער לשער ואינו מקורה והגאון כתב שצריכין ס"ר מצויינים שם אולי צ"ל מצויין שם] דומיא דדגלי מדבר וכו' עכ"ל וז"ל סה"ת סי' רי"ד והכרמלית רחבה במקום שרבין רגילין אלא אינה רחבה ט"ז אמה או אין שולטין בה ס"ר דומיא דדגלי מדבר וכו' עכ"ל ובסי' רל"ט ולדידן רה"ר שלנו הוא כרמלית ושרי כמו חצר שהרי אין מפולש משער לשער ברוחב ט"ז אמה וגם לא שלטו בהו ס"ר והביא כן בשם ר"ת וסיים דבזה"ז כרמלית דינה כחצר והן הן הדברים שהובאו בתוס' שבת ס"ד בשם רבינו ברוך והוא בעל סה"ת

וראיתי בשו"ת מהר"י אסאד חא"ח סי' פ"ז דאי נימא דבזה"ז ליכא רה"ר אמאי אין מתירין שופר ולולב בשבת דל"ש גזירת שמא יעבירנו ברה"ר ואין לגזור גל"ג לעקור מצוה של תורה וביותר תיקשי קושייתו לפמ"ש התוס' במגלה וסוכה דהא דלא נקט שמא יוציא מרה"י לרה"ר משום דלפעמים אין שם חיוב חטאת שלא היתה עקירה ראשונה לשם כך וכו' ע"ש וגם כתבו טעמא דמוצאי יו"כ קודם הבדלה דתוקעין דהוי רק איסור דרבנן ע"ש א"כ בזה"ז דליכא רה"ר אמאי אין תוקעין בשבת והעלה דדוקא במה דממשכן ילפינן בעינן דומיא דדגלי מדבר אבל מעביר ד"א הלכתא גמירי לה לכן לא בעינן ס"ר ואף דלשי' רז"ה ור"ן גם חיוב מעביר משום הוצאה אבל הרמב"ם אינו סובר כן כמ"ש הפמ"ג ולכן נקט הש"ס שמא יעבירנה דנ"מ גם בזה"ז ע"ש וכעין סברתו כ' הכפ"ת לסוכה מ"ג בישוב שי' רש"י דהא דהמעביר חפץ מזוית לזוית ונמלך להוציא דפטור היינו רק בהוצאה דבעינן דומיא דמשכן משא"כ במעביר ע"ש אבל לדבריו איך יפרנס מ"ש הפוסקים בדין תכשיטין דל"ג בזה"ז משום דליכא רה"ר והרי כל גזירת דלמא שלפא ומחויא הוא מחשש העברה ברה"ר ומצאתי בשו"ת בשמים ראש סי' שנ"ט וז"ל שאלתי את פי מורי בכמה איסורין הוצאה בשבת אנו סומכין על שאין לנו רה"ר עכשיו ואין לנו לגזור כ"כ מעתה למה לא יתירו ב"ד את התקיעה והלולב בשבת שכל עיקרו אינו אסור אלא שמא יוציאנו או יעבירנו והשיב לי וכי יעלה עה"ד לפי הפשוט שמשום איש א' שיטעה ראוי לעקור מצוה מכל ישראל אלא שבתחלת מ"ת ניתנו המצות לעשותן בארץ בזמן שיושבין עליו ולאחר מיכן מסרן הכתוב לחכמים יודעי העתים והם ראו לחזק ביותר את השבת כי הוא היותר עיקר וחיוב לנו לפיכך כל שאפשר שיבוא שום קלקול בזמן מה עקרו אפי' מצוה כי יש כח ביד ב"ד מזמן עזרא ואילך כי הכתוב מסרו לחכמים לאחר הגלות וכחם חזק אם לטעת אם לעקר וכשאנחנו נחזור להתיר הנטילה והתקיעה אתי לזלזולי לפיכך מניחין אותן כמנהגן עכ"ל ולכאורה דברי' נפלאו דהא שופר ולולב הם מצות הגוף ואינן תלוין בארץ כלל ואולם הדברים עתיקין למאי דמבואר בספרי ורש"י סו"פ עקב ושמתם את דברי אף לאחר שתגלו הי' מצוינים במצות הניחו תפילין דכשיחזרו לא יהיו חדשים בעיניהם וגם זה יפלא דהא הם מצות שבגוף וחובתן בח"ל כמו בא"י ובתשו' רדב"ז חלק ששי ס' שני אלפים קנ"ד נדחק בזה וע' בירושלמי רפ"ו דשביעית ה"א דדריש באמת מהך קרא דמצות שבגוף נוהגין גם בח"ל ע"ש ואולם ברמב"ן עה"ת שם כתב וז"ל וכבר כתבתי פי' הענין הזה וכו' ולא ציין מקומו ואולם רמז בזה למ"ש פ' אחרי ותטמא הארץ וכו' ע"ש שהביא דברי הספרי וביאר דעיקר שלימות קיום המצות הוא בא"י ולז"א כל הדר בח"ל כאלו אין לו אלוק ע"ש באורך ולפ"ז אפשר דגם הירושלמי והש"ס דילן לא פליגי על הספרי וכיון דבזמן המקדש בא"י היו דין רה"ר ותקנו שלא יתקעו בגבולין בשבת שוב גם בזה"ז אין לתקוע דכל חיוב המצות בח"ל משום עשיית ציונים כשיחזרו לא"י ולכן אין לתקוע בשעת שהרי כשיחזרו לא"י יהיו פטורין במקום שאין ב"ד וע' בשו"ת שו"מ מהד"ק ס"א סי' קי"א שנשאל ג"כ בקושיא הנ"ל ודיבר מהא דהוי דבר שנגזר במנין ומלבד מ"ש שם דגם בזמנם במקום שיש ב"ד הי' תוקעין אף גם לא הביא תשו' הרדב"ז ח"א סי' מ"ז ותשו' בר"א חא"ע סי' מ"א דהיכי דמתחלה הי' מצוה בדבר ל"ש כלל זה ואין לעקור מצוה בחנם וזה דעת הש"ג שהביא המג"א סי' תקל"ג ס"ק ח' וע' בשו"ת גא"י חא"ח סי' קכ"ח אבל לא ראה דברי הבש"ר הנ"ל. ומ"ש בתשו' בש"ר עוד דאם נחזור להתיר הנטילה והתקיעה אתי לזלזולי הוא כעין מה דקיי"ל דהיכי דנולד הספק בדאורייתא ונתגלגל לדרבנן אין להקל וכעין מ"ש המג"א סימן קפ"ד בשם רש"ח דאם בירך ג' ברכות צריך לברך גם הטוה"מ משום דהוי זלזול לדרבנן

ומעתה אשובה אראה מה מה שהעלה מעכת"ה דהא דכתבו הפוסקים דבעינן שיהיו ס"ר עוברין בכל יום דאין הכוונה שיעברו בכל יום אלא שיהי' נמסר להם וראוי לעבור והנה אף דמצינו לשון כזה בתוס' סוכה י"ג ע"א ד"ה אשה וכו' דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה יכולה לברור וכו' וביבמות צ"ז ע"א כנף אביו הראוי' לאביו ובב"מ ע"ד ע"א משישקענו בכבשן וכו' אימא משראוי לשקען בכבשן ובערכין י"ד ע"א בפרדיסות וכו' ראוי' לפרדיסות קאמינא ובכתובות נ' ע"ב הבו לה מתמרי דעל בודיא וכו' דחזיא לבודיא קאמינא ושם ל"ו ע"א מאי ממאנת ראוי' למאן ובמנחות ט' ע"ב משפרקה לא פרקה ממש אלא כיון שהגיע זמנה לפרוק ושם ל"ג ע"א ראוי' לשני סיפין קאמר ובב"ב קמ"א ע"א ראוי לירש וכו' ראוי ליזין וכו' ואף דבכתובות ק"י ע"א במא דבעי לפרש זה גובה ראוי לגבות פריך רבא דזוז"ג קתני י"ל דשא"ה דבחדא הוי גובה ממש אבל כנאה דבסתמא לא מפרשינן הכי אלא היכי דמפרש הש"ס להדיא דלאו דוקא קאמר ויש הכרח לדבר שהרי בכ"מ פ"ג מאיסורי מזבח הט"ו הביא בשם מג"ע לפרש מ"ש הר"מ שם אעפ"י שהן מוקדשין דהיינו ראוין להיות