מהרש"ם חלק ג קמו

אפי' לפרה דבעי' מים חיים כמ"ש הר"ש פ"ח דפרה מ"ט בשם תוס' (וע' בב"י רסי' ר"א שציון ד"ז לפ"ח דמקואות והוא ט"ס וצ"ל פ"ח דפרה) ומכ"ש לנדה דלא בעינן מ"ח וגם מ"ש שם דבנמשך ע"י צינורות לא עדיפי מגוף הנהר דחיישי' לנוטפין הנה בר"ש פ"ח דפרה מ"י כתב דמים הנמשכים מפרת דרך מחילות שבקרקע אין לחוש בהם לתערובות הנוטפין אף דבפרת גופי' חיישי' לזה ע"ש ואולי ס"ל להד"ח דעי' צינורות גרע ממחילות ועכ"פ בנובעין שלא ע"י צינורות מהנהר גם הד"ח מודה דלא חיישי' לנוטפין וע' ברש"י חגיגה כ"ב ע"א ד"ה דהא ארעא וכו' והמים הנובעין כאן באים מנהר גדול וכו' והרי לשי' כמ"פ אינו אלא במעין כמש"ל ובעכצ"ל דהבא מנהר דינו כמעין א"כ אין לחוש במקוה הנובעת תמיד ובפרט בנובעת בחוזק כפי שכתב רו"מ ואף דיש לחוש לכתחלה גם במעין להמחמירין מ"מ בכה"ג שכיסו בחול אלא שחוזר ונובע אין להחמיר כ"כ

ומ"ש רו"מ מדברי הב"י ורמ"א סמ"ד דבהמשיך תחלה שאובין ואח"כ רוב כשרים ל"מ כבר רמז בעצמו לדברי הט"ז ס"ק ס"ט ואני מצאתי בדברי אמת קונטרס ג' בדין שאובה שהמשיכה שהוכיח מדברי הר"ש פ"ב דמקואות מ"ז ושם נראה כמסופק בזה וגם שם הביא מהראב"ד בבעה"נ להיפוך והמעיין בראב"ד שם ימצא דמיקל רק בנפלו ביחד וא"כ גם בנידון התה"ד באין ביחד להמקוה ובכה"ג גם הב"י ורמ"א מודים דשרי

וגם מ"ש רו"מ בשם תשו' מהרי"א הלוי ח"א סי' ל"ה שכתב שדעת התה"ד דכיון שנבלעו בעפר נתבטלו לקרקע מדין זרועה לכן ס"ל דסגי בפחות מג"ט והעיר רו"מ דזה שייך רק בביטל שם העפר לעולם משא"כ אם דעתו להוציאו משם אם כי גם אני כתבתי כן בגליון אולם נתיישבתי די"ל דלא מטעם ביטול העפר לגבי קרקע קא אתינן עלה אלא דכיון דנבלעו המים בעפר נשתנה שם המים ונעשו עפר שאין פוסלין במקוה אף שבלוע בתוכן מים וכהא דפ"ו דמקואות מ"ד הספוג והדלי שהי' בהן ג"ל מים לא פסלוה כיון שהמים בלועין בהם אף שסופן לצאת ומכ"ש בעפר דדמי לטוט הנדוק שאין פוסל בשאובין כדאי' בפ"ז דמקואות וסי' ר"א סעי' ל' והרי גם בשינוי מראה אף שחוזר ונצלל מיד כשר כיון שהי' בהן שי"מ כרגע הוכשרו ונתבטל מהן דין שאובין וה"נ בזה ואף דמים שנפל בהן אדמה פליגי ת"ק ור"ע גבי מי חטאת אם ימתין עד שיצלוי כדאי' סופ"ח דפרה, וע' במש"ז א"ח רסי' ק"ס היינו אם המים בעין משא"כ בנבלעו בהעפר אין עליהן שם מים ונתבטל מהם פסול שאובין ומ"ש רו"מ מהא דחולין ע"א דדבר שסופו לצאת אין דינו כבלוע אף דאי' שם כן דף ע"ב ע"א לענין טומאה בלוע דשאני עובר דסופו לצאת ויעוין בנדה ס"ב ע"א גבי חרסון של זב שבלעו משקין התנור טמא שסוף משקה לצאת אבל לענין דם תבוסה דרבנן אינו כן וגם איסור מטומאה לא ילפי' וכבר כתבתי דלענין חשש שאובין ל"א כן וכיון שנשתנו המים ונבלעו בעפר בטלו מדין שאובין וז"ש התה"ד דכיון דמקילין בהמשכה עג"ק שראוי לבלוע דבטלו לקרתקע מכ"ש דנבלעו בהקרקע ממש דחשובא כהמשכה וא"צ בזה ג"ט וע' בא"ח סי' שנ"ז מענין שפיכת מים דבשיעור ד"א ראוים לבלוע סאתים מים א"כ לענין ג"ל סגי בג"ט אבל בנבלעו ממש סגי בכדי שהמים נבלעים בהם ואין נראים בעין וכמו במים שהגלידו וחזרו ונימוחו דבטל מהן דין שאובין אפי' בנימוחו כרגע וסופן להיות נימוחין ונותנים למקוה אדעתא שיהי' נמוחין כשר וה"נ בזה ובאמת שצ"ע לענ"ד דכיון דבסאתים מים בעי' שיבלעו במשך ד' אמות א"כ גם בשאובין אם ממשיך ב' סאה ליבעי ד"א ואם יותר יותר וכן בפחות הכל לפי ערך ואמאי לגבי שאובין בכל גווני שיעורן בג"ט ובע"כ דלא תליא בראוי להבליע ממש ועכ"פ היכא דנבלעו ממש ונשתנו להיות עפר פקע מהם דין שאובין ואף שחזרו ויצאו מהעפר שוב אין עליהם דין שאובין כמו בנגלדו וחזרו ונימוחו דפנ"ח באו לכאן וה"נ בנעשו עפר בינתים ומ"ש רו"מ דכיון דהתה"ד כתב ב' טעמים א"א להקל אלא בצירוף ב' הטטמים יחד כבר כתב הח"צ בהגהת הט"ז לחו"מ סי' י"ז דבדרבנן סמכי' להקל ע"פ טעם אחד וה"נ בחשש ג' לוגין דרבנן וגם בתחלה לשי' רוב הפוסקים הוא רק מדרבנן ובפרט שכבר כתבת דבדרבנן סמכי' אהא דארעא מחלחל ויש נקבים פחוחים מכשפ"ה ומחובר דרך הקרקע למים שבנהר וכדומה ולא מיפסל בשאובין כלל מיהו במה שהבאתי למעלה מהא דהספוג והדלי שאינן פוסלין במקוה במים הבלועין בהם נראה דאם נסחטו מהן ונכנסו המים השאובין שהי' בלועין בהן לתוך המקוה פוסלין ויש להביא סיוע מהתוספתא שבר"ש פ"ב דמקואות מ"ו בהא דהי' בראשו כו' והטביל הרגוס וכו' לפי פי' ב' שבר"ש שם ע"ש ותבין וכי מהא דפ"ז מ"י הטביל בה את התרגוס מוכח כן וא"כ ה"ה במטלניות שבנ"ד שבלעו המים ולא פקע מהם דין שאובין כשחזרו ויצאו אבל במים שנבלעו בעפר שפיר י"ל כדברונו דגם בחזרו ונפלטו מן העפר פנ"ח באו לכאן ופקע מהן דין שאובין

ומ"מ בנ"ד שיש מקוה אחרת לפנינו למה לנו להכניס א"ע בסברות וספיקות להקל בכה"ג במה שלא נמצא מפורש לכן מהראוי לנקות המקוה ולהכין חול ועפר הרבה שיהי' לכסות כל רובח המקוה בפעם א' בלא מטלניות ושיהי' ג"ט ולפלא בעינו מדוע לא שאבוה בכלים נקובים להקל החששות כאשר עושים כן בכל תפוצות ישראל וגם לסתום הנביעה בחול ועפר כראוי. סי' קל"ו להרב הגדול וכו' מו"ה ישראל פרנס ני' מו"צ דק' טראנפאל

מכתבו מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שהי"ל עם אשתו בנות ומתה האשה ונשא אחרת והוליד ממנה בת ומת האב ואשתו השני נשאת לאחר והחזיק בתה אצלה וכשגדלה בת כ"ב שנים עשה עמה שידוך עם ת"ח עשיר ועתה הבת הגדולה ממנה מעכבת מטעם לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה ורו"מ צידד דכיון שהאב מת והוא אינו הנותן אין איסור על הבנות וגם הוא שעה"ד כי הבכירה כבר בת כ"ז שנים ולא נזדמן לה שידוך ומי יודע כמה תתעכב ואם יתבטל