מהרש"ם חלק ג קלה

האחריות עד שיקנהו וגם בזמנינו שנותנים על הבי דואר ליכא אחריות כלל כנודע) ולכאורה נראה דזה דוקא אם נותן לו דבר מועט ריוח כפי ערך שיווי הש"ט אבל בכי הנידון שנותן לו ריוח גדול הניכר שאין שיווי הש"ט עולה כזה א"כ אין זה היתר כלל וכדמוכח בתשו' מבי"ע ח"א סי' וא"ו וא"כ בדין ראובן שהלוה לשמעון מנה ונתן לו שמעון סחורה שיוליך לעיר אחרת וימכרנה ויקח מעותיו ונתן לו פרח וחצי בעד מה שיקבל עליו אחריות הדרך ונשאל אם יש בזה צד ריבות שהרי כפי הנראה נתן לו הפרח וחצי בשביל שהלוה לו מעות רק שתולה אותו על האחריות הדרך והשיב דאפי' היתה ההלואה על תנאי זה אין כאן שום צד ריבות כיון שלא הוסיף לו שכר על קבלת האחריות יותר מן הראוי וה"ז כאלו הלוה ע"מ שימכור לו חפץ בשויו דמותר וכדמוכח במתני' דהמלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבות ומוכח דדוקא בפחות הוי ריבית אבל בשויו אינו ריבית דלאו מידי חסרי' וה"נ בזה יעו"ש עוד בזה ומבואר מזה דאם הי' נותן לו יותר מן הראוי עבור קבלת אחריות אף שתלו אותו בעד קבלת האחריות אסור א"כ ה"נ בנ"ד כיון שנותן לו יותר משיווי ש"ט הוי ריבית (ע' מח"א ח' ריבית סי' ל"ו מ"ש ע"ד מבי"ט הנ"ל) אך דיש לי לדין דהמבי"ט לא קאמר רק בהלואה דהוי איסור תורה בזה לא יוכל ליתן יותר ולהבליעו בדמי קבלת אחריות אבל בנ"ד שהוא רק איסור אבק ריבית כיון דהוי דרך מקח וממכר שוב יוכל להבליע בתשלומי ש"ט וליתן לו כמה שירצה, ומנא אמינא לה מהש"ס דבכורות ל"א ע"ב דתנינן התם מעשר בהמה של יתומי' מוכרין אותו ומע"ב ששחטו מבליעו בעורו בחלבו ובגידו ובקרניו ופירש"י דאסור למכור בשר אלא ימכור החלב והעור והגידין ויבליע בהן דמי הבשר שימכור העור וגידין ביוקר כפי ששוה הכל בצירוף הבשר ויתן לו הבשר במתנה ע"ש ופריך מאי קאמר ומפרש אביי דמע"ב של יתומי' מוכרין אותו בהבלעה מכלל דגדול בהבלעה לא מ"ש מהא דתנן בסוכה ל"ט הלוקח לולב מחבירו בשביעית (משום דכל האילנות בתר חנטה אזלי' וחנטה בששית רק באתרוג בתר לקיטה אזלי' ולכן מותר לקנות לולב אצל ע"ה בשביעית ולא אתרוג) נותן לו אתרוג במתנה לפי שאינו רשאי ללקחו בשביעית לא רצה ליתן לו במתנה מבליע דמי אתרוג בלולב ומשני התם לא מוכחא מלתא משום דדמיו מועטין ואין ניכר שהבליע בלולב אבל הכא אפי' בהבלעה נמי מוכחא מלתא דמוכר הבשר שהדבר ידוע שאין עור נמכר בדמים יקרים כאלו ורבא פליג על אביי ומסיק דגם מע"ב של גדול מבליעו בעורו כו' ומפרש טעמו משום דמדאורייתא דוקא מחיים אינו נגאל אבל לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה ולא גזרו רק בבשר ולא בעור לפי שאינו נישום בחיים ולכן בהבלעה שרי אפי' דגדול ע"ש ברש"י והעירוני מעירובין כ"ז ע"ב ע"ש ודו"ק וע' ירו' פ"ז דשביעית ה"א החנוני שהי' מבשל כ' לא יהא מחשב כו' אבל מחשב על היין וכו' אלא על חיטיא כו' וע"ש בפ"מ דמבליע המעות ומבואר דאף דמוכחא מלתא טובא שאין דמי העור יקרים כ"כ כמו הבשר אפ"ה כיון דמבליעו בדמי העור ואיננו מוכר לו הבשר בפירוש שרי כיון דהוי רק איסור דרבנן וא"כ ה"נ בנ"ד דהוי רק איסור א"ר דרבנן יוכל ליתן לו הסך הנ"ל בעד טרחתו ואף שהוא נותן הרבה יותר משיווי ש"ט ויש להטעים ביותר לפמ"ש התב"ש בבכ"ש לפסחים בעינן מכירת בהמות לפסח דדוקא בדרבנן שרי הערמה ולא בדאורייתא וכדבריו מבואר בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קל"ח בדין מי שנדר הנאה מחבירו ורוצה לקבל בהערמה מקופת הקהל שהמודר נותן לקופת והביא שם מהש"ס פ' תולין ופסק דהערמה בשל תורה אסור יעוש"ה וכן מצאתי בתשו' מיימוני' לס' קנין סי' ט"ז בענין ערמה הנעשה נגד דין מצרנות שכתב לו שטר משכנתא וכ' וז"ל ואני אומר אחרי שהוא משום ועשית הישר והטוב ה"ז קרוב למצות עשה ואין להערים בה וכו' עכ"ל ומבואר דבשל תורה אין להערים, ונהי דלפמ"ש שם אח"כ משום דאל"כ כל א' יעשה כן ומאי הועילו בתקנתן שיתבטל לגמרי הטוב והישר יש לחלק קצת מ"מ האמת יורה דרכו דבכל מצות התורה י"ל כן וא"כ ה"נ בזה בהלואה דהוי איסור תורה נכונים דברי מבי"ט דבזה א"א להבליע דהוי הערמה ניכרת אבל בדרך מו"מ בדרבנן שרי הערמה ומצאתי בירושלמי פ"ג דפסחים ה"ג תמן אמר מותר להערים כו' הכא שבות כו' אך לפמ"ש המק"ח לחלק בין הערמה להערמה י"ל גם בזה כן וע' ירו' פ"ד דיבמות הי"ב בסופה ר"ט בערים וקידש ש' נשים להאכילם תרומה בימי רעבון והן אמת כי המק"ח ושאר אחרונים תמהו על התב"ש ז"ל מהש"ס דגיטין ס"ה דפריך למ"ד קטן אינו זוכה לאחרים רק בדרבנן מהא דמערימין על מע"ש כיצד אומר לבנו ובתו הגדולים הא לכם מעות ופדו בהן מע"ש זה בלא חומש משום דדוקא בעלים מוסיפין חומש ולא אחר ומשני הב"ע בעציץ שאינו נקוב מדרבנן ומוכח דלפי הס"ד הוי ס"ל דמיירי בשל תורה ואפ"ה מהני בהערמה האמנם אנכי בתשובה לק' בוברקא (תשו' מהרש"ם ח"ב סי' נ"ג) דנתי ליישב דעת התב"ש ז"ל דהא בלא"ה יש להבין טעם החילוק בין דאורייתא לדרבנן וגם מדוע יאסר כלל הערמה היכי דהעושה המעשה גמר ומקנה בכל לבו כמו במכירת בהמות וכדומה וכלפי שמיא גליא ואטו ברשיעי עסקינן וכדפריך כה"ג ביומא ו' בהא דשמא תמצא אשתו נדה ע"ש ואולם נראה דעיקר האיסור משום מראית עין כיון דהוי הערמה דמוכח יחשדוהו שאינו עושה כן באמת וכל מקום שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור כנודע וכבר נודע מ"ש התוס' בכתובות ס' דדוקא באיסור דאורייתא אסור אפי' בחד"ח משום מ"ע אבל בדרבנן שרי וע' בט"ז או"ח סי' תמ"ד ומג"א סוס"י ש"א בזה ולכן בדרבנן שרי הערמה ולפ"ז דוקא בצנעה אבל בפרהסיא גם בדרבנן אסור וזהו טעם החילוק בין אי מוכח מלתא דהערמה או לא וכמ"ש רש"י בשבת קל"ט ע"ב וז"ל התם לאו מוכח מלתא דהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן הכא מוכחא מלתא לאסור כו' עכ"ל הרי מפורש דהאיסור הוא משום מ"ע ולכן אסור שם גם בדרבנן משום דהי' בפרהסיא וכן בהא דר"ה דשקל תומא כו' ועבר במברא כו' לא התירו רק לל"מ משום דהו' בפרהסיא אבל בדבר הנעשה בינו לבינו שרי בדרבנן ולא