מהרש"ם חלק ג קטו

שמסייעת לבעלה לקיים המצוה מ"מ הרי חש"ו פטורים מכל המצות וגם חינוך ל"ש בחרש וכמ"ש אבל לענ"ד הדבר פשוט להתיר מטעמא דכתיבנא ויפה הורה רו"מ ובגוף ד' הרשב"א הנ"ל הקשיתי במק"א בהא דהזאה אינו דוחה שבת בחל ז' שלו בע"פ ונדחה לפ"ש דלפמ"ש תו"ס מגלה כ' ותוסי"ש יומא פ"ח דהזאה ע"י קטן מהני וע' יומא מ"ג ור"ש פי"ב דפרה א"כ הרי גם בשבת יוכלו להזות ע"י קטן דכל איסור הזאה רק מדרבנן ואף דדוקא לצורך הקטן שרי מ"מ הרי אפשר שימנו גם את הקטן עם הטמא ולפמ"ש הרמב"ם פ"ב מק"פ ה"ד דאין שוחטין על הקטן רק עם אחר וע' מל"מ שם הי"ג בסופה ולפמ"ש תו"ס פסחים ע"ג הא דמנמנין ומושכין ידיהם עד שישחט דוקא אם נשאר א' מבנ"ח אבל בנשאר בלא בעלים תו לא חזי לפסח א"כ בכה"ג יהי' לצורך הקטן שיזה על הטמא ומלשון תו"ס מגלה ויומא הנ"ל נראה דע"י קטן שרי לכתחלה שהרי ת' שם בתי' ה"ב בעבר והזה מוכח דלתי' א' גם לכתחלה שרי וביארתי עפמ"ש תו"ס רי"ד פסחים ס"ט בשם תו"ס דגזירה דשמא יעבירנו הוא על המוזה דשמא יעבירנו הט"מ לצורך עצמו ע"ש וא"כ גם ע"י הקטן אסור דהא החשש שמא יעשה הגדול המוזה ואסור אבל התם במגלה ויומא דקאי לגבי יוה"כ דס"ל לרפרם דאין עירוב והוצאה ליוה"כ תי' התו"ס שפיר ועוד פלפלתי הרבה במק"א ואכמ"ל סי' ק"ד להרב וכו' מו"ה שמואל שעכטער גי' אבד"ק קוצמאן

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בראובן שהשיא בתו היחידה לעלם א' בריבוי מוהר ומת ונתן מזונות כמה שנים לזוג ואח"ז עיכב ר' שלא יעכב דירתו משם למקומו הרחוק מפני חביבות בתו ודיבר על לב חתנו שיקנה לו בית אכסניא במחיר ג' אלף ר"כ והוא לוה לו ב' אלף ר"כ כדי שלא תרחיק בתו נדוד ותה' למראה עיני' והתנה בפי' כי בעבור זה מלוהו כדי שידור בבית הנ"ל ועשה עמו שטר בערכאות שאם ימכור הבית לאחר מחויב להחזיר לו וליורשיו הסך ב' אלפים ויש לו בנים ג"כ וכן עשה וקנה חתנו הבית על שמו לבדו ויען שנתעכב כניסתו להבית ע"י השוכר הקדום שישב שם וביני ביני מתה אשתו בת ר' הנ"ל והשאירה ילדה קטנה ור' תובע הסך הנ"ל וחתנו טוען שלא ימכור הבית רק ישכירנו לאחר והוא ישא אישה וידור במק"א וכפי השטר אינו מחויב לשלם לו אלא כשימכור הבית עכתו"ד טענותיהם והנה רו"מ האריך לצדד בזכות ר' דבכל ספק הלואה או מתנה תולין שהי' רק בהלואה כמ"ש בחו"מ סי' רמ"ו וסי' רס"ד ומל"מ פ"ד וה"א ואה"ע סי' ע' ור"מ אלשיך סי' ע' והאריך בזה ואני תמה דהא השטר שעשה בדא"ה מוכיח שהוא מתנה גמורה כל זמן שלא ימכרנו שאין עליו חיוב להחזיר מעותיו רק כשימכרנו והוי מתנה על תנאי ומה איפוא יש לפלפל נגד המפורש בשטרו אך דיש לעיין בגוף התנאי לפמ"ש הב"י בחו"מ סי' ר"ז מחודש י"ט בשם מהרי"ק דבכל תנאי שהאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר הלשון של התנאי דוקא שלא נלמוד ממנו לחייב המתנה כ"א באותו תנאי הנזכר ולא בכיוצא בו אלא יתחייב המתנה אפי' הדבר שאינו יוצא מתוך לשון התנאי רק שלא יהי' דבר קשה יותר ממה שהתנה עמו והביא ראי' מב"מ ע"ז ההוא דאגר אגירא לעבידתא ושלם בפלגא דיומא דאי אית לי' עבידתי' דכוותי יהיב לי' ולא מצי שכיר למימר אנא לעדור התניתי לך ולא בעינא לנכש אלא ינכש עמו והוכיח דמיירי גם כשהשכיר המלאכה בשעת שכירות והביא עוד כמה ראיות וגם לענין שבועה דתליא בביטוי שפתיו דינא הכי ע"ש באורך ואף דהש"ך סי' ע"ג סקכ"א כ' שאין ראיותיו מוכרחים מ"מ אינו חולק אלא בדין שבועה דתליא בביטוי שפתים ע"ש ובסמ"ע שם מבואר שדינו של מהרי"ק מוסכם גם בחו"מ סי' ס"א סע"ז מבואר דבתנאי שבין אדם לחבירו אין הולכין אחר הלשון אלא אחר הכוונה ואף שהב"מ באה"ע סי' קי"ח סי"ט תמה עמ"ש הסמ"ע שכן הדין גם בנדרים שהרי מבואר ביו"ד שם דדוקא בתנאי שבינו לבין עצמו משא"כ בתנאי שבין אדם לחבירו הרי טעמא קא טעם משום שאין אדם יודע מה של חבירו אבל בדבר שניכר לכל באומדנא דמוכח וגי"ד שגם חבירו יודע ומבין כוונתו פשי' דאזלי' בתר הכוונה וכן מצאתי בשו"ת גו"ר הספרדי' תתי"מ כלל ג' סי' ה' שהעיר ג"כ בקו' הב"מ והעלה דהכל לפי ענין האומדנא ובדאיכא אומדנא גדולה אזלי' בתר הכוונה גם בין אדם לחבירו ע"ש

וראיתי בתשו' ת"צ סי' ד' בזה שטען שמעון דכיון שר' הי' העיקר בהשותפות לילך ולהסתחר במדינה ההוא לקנות האבנים טובים ומרגליות ואני איני בקי במסחר הזה ולא הלכתי מעולם למדינה זו מעולם לא נשתתפנו במסחר זה אלא ע"ד שישאר ר' שותף וכיון שנפרד ר' כל השותפות נתבטל נראה דלא זכה שהרי מבואר בריד"ש סי' קצ"ה דהא דאזלי' בתר כוונת הנודר דוקא בנודר בינו וב"ע אבל בנותן מתנה לחבירו כל שהלשון כולל אזלי' בתרי' ואין הולכין אחר אומדנא אא"כ אומדנא דמוכח ומאן יימר דבנ"ד הוי אומדנא דמוכח ע"ש ויש לתמוה שלא הזכיר כלל מדברי רי"ו בחו"מ סוס"י ס"א אך דיש לתמוה ג"כ על הב"י סי' ס"א שלא הביא מדברי הריב"ש הנ"ל ואני מצאתי בנומק"י פ"י דיבמות בהא דהורו ב"ד להינשא קלקלה שכתב ג"כ דדוקא לגבי ב"ד לא אזלי' בתר לישנא אלא בתר טעמא משא"כ גבי גט שכתוב בו למהך להתנסבא לא סגי עד שיכתוב והרי את מותרת וכו' דדלמא לא שרי לה אלא להתנסבא ולא לזכות דבתר לישנא אזלי' ולא בתר טעמא ודלמא מקפיד בכך להתירה רק להנשא ע"ת אבל י"ל ג"כ דהיינו בדליכא הוכחה על הכוונה משא"כ בדאיכא אומדנא על כוונתו וע"ע בתשו' פמ"א ת"ב סוס"י קי"ז שהביא בפשי' מהא דחו"מ סי' ס"א ויש להפליא ע"ד תשו' לח"ר סי' קי"ו בדין שותפים בכל דבר אלא שהתחסד ראובן עם ש' לתת לו רשות לעשות בגדים בביתו לפרוע חובותיו וש' קנה אח"כ ממעות הבגדים צמר ולהחזיק לעצמו והשיב דאזלי' בתר הכוונה ולא