מהרש"ם חלק ב צב

לאחר מ"ה מ"מ עכ"פ קודם מ"ת לא נאסר בהנאה וא"כ אין ביטול בלב בכלל עשה דתשביתו שהרי הי' החמץ ברשותו וא"כ אמאי מועיל השבתה בלב לדידן כיון דאינו בכלל השבתה דקרא ובפרט לפמ"ש רש"י בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) שכשיצאו ישראל מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל עליהם א"כ גם עכשיו לא יועיל הביטול לכן כתב הרמב"ם דאיה"נ נשמע מלא יאכל בציר"י א"כ גם קודם מ"ת נאסר חמץ בהנאה והי' מועיל ביטול והוא בכלל תשביתו דמשמע השבתה בלב

ומה שהביא מדברי הרמב"ם שפסק כר"א דכל מקום שנאמר לא תאכלו איה"נ משמע ופסק דאין בגידין בנ"ט ופסק דגיה"כ מותר בהנאה והוא נגד הש"ס הנה בימי חורפי הארכתי בזה בדרך דרוש ופלפול וכעת נראה ליישב בדרך פשוט דהנה האחרונים הקשו דאף שאין בגידין בנ"ט ולא הותרה בכלל נבילה מ"מ הותרה בכלל לכלב תשליכון אותו דבשר טרפה דעכ"פ ראוי לכלב ותי' דהתם כתוב ובשר בשדה טרפה ואין גיד בכלל בשר וע' בצל"ח ותשו' ח"ס א"ח סי' פ"ו אולם הנה בחולין (ד' ס"ח ע"א) מבואר דבשר שיצא חוץ למחוצתו נאסר משום בשר בשדה טרפה ופירש"י חוץ למחיצתו דהיינו לאויר שהרחם הו"ל מחיצתו להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה ולא תאכלו וכל מי שיש לו מחיצה ויצא כגון קדשים נמי מהאי קרא נפקא לן ע"ש הרי דלשון בשר לא קאי אטרפה עצמה כלל אלא על שיצא חוץ למחיצה וקמ"ל שדינו כטרפה א"כ הדק"ל דשפיר י"ל שהותר בכלל טרפה ואולם הנה בחולין (דף קט"ז ע"א) סובר ר"ש דבב"ח מותר בהנאה ויליף מגז"ש דקדוש ואנשי קודש ובתוס' ד"ה מה להלן הקשו דהא יליף לעיל בק"ו מערלה דאסור בהנאה ותי' דבההוא קרא דבשר בשדה טרפה איירי נמי בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן דאסירי בהנאה לכן ס"ל לדידן דגלי ק"ו למילף הגז"ש מבשר שיצא חוץ למחיצתו לאסור בהנאה ור"ש ס"ל דאין מקרא יוצא מידי פשיטו ופשטי' דקרא מיירי בטרפה ממש לכן יליף בגז"ש מטרפה דמותר בהנאה וגז"ש עוקר להק"ו ע"ש א"כ ה"נ כיון דלר"ש פשטי' דקרא מיירי בטרפה וכתי' בי' בשר בשדה ליכא למילף היתרא דגיד דאין גיד בכלל בשר לכן פריך הש"ס לר"ש לשיטתו מנ"ל דגיד מותר בהנאה אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק דבב"ח אסור בהנאה והך קרא דבשר בשדה נדרש לבשר שיצא חוץ למחיצתו וגבי טרפה עצמה לא כתיב בשר כלל א"כ כשהותרה טרפה גם גידה מותר בהנאה וצדקו פסקי הרמב"ם

ועוד נראה דהא הפליתי הקשה נילוף גיד בק"ו מדם דבכרת ומותר בהנאה ומכ"ש גיה"נ ותי' דשאני דם שיש היתר לאיסורו ע"י בישול ע"ש אבל הרי דעת רמב"ם דדם שבשלו עובר עליו אבל י"ל דשאני דם שהותר בשל דגים וחגבים אך דגם גיד הותר בכללו שהותר בשליל וצ"ל דהש"ס פריך למ"ד דנוהג בשליל או דהש"ס פריך לפי הס"ד דאכתי לא ידע דדם מותר בהנאה משום דאתקש למים לכן פריך על גיה"נ אבל להרמב"ם דפסק דאינו נוהג בשליל ולמסקנא דדם אתקש למים שפיר ילפי' גיה"נ מדם בק"ו דמותר בהנאה לכן פסק הרמב"ם שפיר דגיה"נ מותר בהנאה. זו"ז ראיתי פלפולו הנחמד בסוגיא הנ"ל ויישר חילו

והנה רו"מ הביא עוד מסוגיא דביצה (דף י"ב) דתני תנא קמי' דריב"א השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה וא"ל דאמר לך מני ב"ש הוא דאמרי' לא אמרי' מתוך וכו' דאי ב"ה האמרי מתוך וכו' והקשו בתוס' דהא ליכא אפי' צורך קצת ולכ"ע לא אמרי' מתוך ותי' דמקרי צורך קצת שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן והקשה בצל"ח דהא קיי"ל דלא יזרוק וליכא שום צורך וע"ז תי' רו"מ דכיון דאיסור זריקה רק מדרבנן וארי' רביע עלי חשיב ראוי ולענ"ד ז"א דלענין צורך יהי' מאיזו טעם שיהי' כיון שאין בו צורך אסור לעשות מלאכה ביו"ט

ומה שהביא קו' התוס' אמאי לא אמר דכר"ע הוא דס"ל דלא אמרי' מתוך וגם קו' התוס' אמאי לא נקט שלמי נדבה נראה ליישב דכבר הקשה בשו"ת בש"ר סי' ס"ח לשי' ריב"א דגם בדאיכא עול"ת מ"מ הל"ת נדחה מפני העשה ונשאר רק עשה א"כ אמאי לוקה בשוחט עולת נדבה נימא עדל"ת ונראה דנודע מהש"ס דנזיר (דף מ"ח) ותוס' דלדידן דקיי"ל כר"ע אין עשה דוחה ב' ל"ת והנה בשבת (דף ע"ה) השוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה רב אמר אף משום צובע ובתשו' ח"צ סי' צ"ב ביאר טעם הרמב"ם שלא פסק כן משום דאין צביעה באוכלין ונודע מ"ש הרשב"א מנחות (דף כ"א) ומל"מ פי"א משבת ופ"א מתו"מ דאימורין שהם כליל לגבוה אינם בכלל אוכלין ויש בהם במליחה משום עיבוד ע"ש א"כ הכא בעולה שהיא כליל שוב איכא נמי משום צובע א"כ איכא ב' מלאכות בשחיטה ואין העשה דוחה לכן לוקה אך לכאורה יש לדון דהא בש"ס דשבת שם קאמר אימא מלתא דלא ליחכי עלואי דניחא לי' בצביעת בשר בית השחיטה דליתי אינשי וליזבנו ומבואר בתו"ש סי' ש"כ בשם אור יקרות משום דאל"כ הו"ל משאצל"ג ע"ש א"כ הכא בקדשים דלגבוה הרי ל"ש ד"ז וליכא משום צובע וא"כ הדק"ל אבל י"ל דהכא אזיל למ"ד דמשאצל"ג חייב וא"כ א"ש דהתינח בעולת נדבה אבל בשלמים שאינם כליל לגבוה שוב ליכא משום צובע דאין צביעה באוכלין א"כ הדק"ל דנימא עדל"ת לכן נקט רק עולת נדבה והנה במהרש"א ב"ב (דף קי"ט) כתב דר"ע דאמר דמקושש הי' משום דלש"ש נתכוין שידעו שגם במדבר המחלל חייב מיתה והוי משאצל"ג ופטור אלא שהעדים לא ידעו מזה וחייבוהו בב"ד ע"ש א"כ מיושב קו' התוס' דנימא ר"ע הוא ולפמ"ש ניחא דלר"ע לשיטתו הדק"ל דנימא עדל"ת

ובזה מיושב קו' הישויע"ק סי' שט"ז סק"ו לשי' הח"צ הנ"ל דלמא אתיא כב"ה דאמרי' מתוך אלא דחייב משום צובע דליכא בי' מתוך שהותרה לצורך אכילה דהא לצורך אין צביעה באוכלין כלל ולפמ"ש ניחא דאי כב"ה דאמרי מתוך א"כ לא נשאר רק מלאכת צובע לבד דלגבי איסור נטילת נשמה שפיר איכא מתוך א"כ שוב הדק"ל דנימא עדל"ת

וי"ל עוד בסגנון הנ"ל גם ע"פ דברי הפ"י שהקשה דלמא מיחייב משום מפרק דבקדשים צריך לדם וחייב משא"כ בחולין וליכא למימר מתוך ולפמ"ש י"ל דבאמת מה"ט חייב משום דאיכא ב' איסורים ואין העשה דוחה אבל אי נימא מתוך שוב תיקשי דנימא עדל"ת ובזה מיושב קו' הישויע"ק סי' תצ"ה בהא דאמרי' בש"ס דלמ"ד נו"נ קרבים ביו"ט קרא דלא עולת חול קאי ביו"כ דהא י"ל דקאי ביו"ט בהקטרה דל"ש מתוך דאיכא משום מעבד במליחה ולפמ"ש ניחא דכבר כ' הכ"מ פי"ג, משחיטה הי"ט דהיכא דהל"ת ועשה אין באים ביחד העשה דוחה כל א' לבדה א"כ בהקטרה שפיר העשה דוחה את האיסור דמעבד ובפרט דהא גבי איסור הבערה אמרי' מתוך

והנה התוס' תירצו על קושיתם הנ"ל דלימא ר"ע הוא דניחא לי' למינקט ב"ש דס"ל הכי בהדיא ותמה הצל"ח דגם בדברי ר"ע הוא כמפירש להדיא ונראה ליישב דהנה כבר הקשה הרא"ש מלוניל בהא דדייק הש"ס מדר"ע דדייק דתשביתו מעיו"ט שהרי. אמרה תורה לא תבערו אש ובע"כ דלא ס"ל מתוך דלמא אית לי' מתוך אלא דיליף דין ביעור חמץ מנותר וכמו שאין שורפין קדשים ביו"ט כן ה"נ בחמץ וגם רו"מ הביאו. אולם נראה עפמ"ש תוס' יבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה כולה וכו' וא"ת אדילפינן מכלאים בציצית דדחי ניליף משרפת קדשים דלא דחי וכו' וי"ל דשא"ה דלא בטלה מצותו בכך דיכול לשרפו אחר יו"ט וכו' ומיהו קשה לקמן גבי שרפת בת כהן קאמר או אינו אלא בשבת דהוי גמרי' מכלאים בציצית דלידחי אי לאו לא תבערו וכו' וי"ל דהתם נימא א"א להמתין שיש לדון מיד ולשרוף שלא יענו הדין וכו' ע"ש ומבואר דהיכא דאיכא מצוה שלא לשהות לא דמי לש"ק א"כ א"ש דודאי חמץ לא דמי לנותר דשאני נותר שאפשר לשרוף אחר יו"ט אבל בחמץ א"א להשהותו לאחר יו"ט שהרי עובר בב"י בכל רגע אך דלפמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ט) דהמשהה ע"מ לבערו אינו עובר דלאו דב"י הוי נל"ע א"כ ה"נ יוכל לשהותו אבל ז"א דכל טעמא דהתוס' משום דלאו הנל"ע אין לוקין עליו ובמכות (דף ד' ע"ב) לחד גירסא סובר ר"ע דלאו הנל"ע לוקין עליו א"כ לר"ע לשיטתו שפיר דייק דבע"כ ל"ל מתוך דליכא למימר דטעמא משום דילפי' מנותר דשאני נותר דאפשר לשרפו אחר יו"ט משא"כ בחמץ עובר בכל רגע א"כ כיון דאיכא ב' גירסאות בזה שוב אין הדבר מפורש עכ"פ לכן אמר ב"ש הוא וא"ש דברי התוס' ובעיקר קו' התוס' י"ל עוד דכבר הקשו אמאי לוקה נימא הואיל וא"ב מיתשל ותי' דא"כ יהי' חשב"ע וע' במנ"ח מצוה רצ"ח א"כ הרי ר"ע סובר חב"ע לאו דאורייתא כמ"ש האו"ח פסחים (דף כ"א) לכן לא מצי לאוקמי כר"ע והנה כבר הבאתי בשם הפ"י שהקשה דגם לב"ה דא"ל מתוך יתחייב משום מפרק כיון דבקדשים צריך לדם ובזה ל"ש לומר מתוך דבחולין הא א"צ לדם וליכא משום מפרק ונראה דהא מבואר בזבחים (דף ל"ב) ויבמות (דף ז') רובן ט"מ ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן ופליגי אביי ורבא אם דוקא היכא שהותרה אמרי' הואיל ואשתרי ולרבא דוקא היכא שהוא דחוי' אמרי' הואיל ואידחי אידחי משא"כ היכי דאשתרי לגמרי להא אשתרי ולהא לא אשתרי וא"כ הרי התוס' כתבו דגם לב"ה איכא בעולת