מהרש"ם חלק ב צא

להש"ך סי' צ"ז וסי' קי"ד מ"ש בזה' ומצאתי בשו"ת פני יצחק הספרדי חחו"מ סי' כ"ב שהאריך בזה והעלה ג"כ להלכה כמ"ש דבדליכא עדים שתפס בדא"ה יוכל לומר שתפס בעצמו משא"כ בדתפס בעדים גם בדיעבד אין לו דין מוחזק ע"ש ובמק"א הבאתי מדברי תמים דעים להראב"ד סי' ר"ג שכתב ג"כ דבדיני עכו"ם ל"מ תפיסה ומכ"ש בנ"ד שעמד ר"מ ומיחה ורצה להשליש ב' מאות ר"כ שירדו לד"ת ולא שמעו האנשים לקולו וגם אין לומר בזה מגו דפרעתי דבנ"ד גרע מהא דסי' שע"ה ס"ט דבלא ידע כמה חייב היאך פרעת ומכ"ש בנ"ד שטען שזכה בכח הקאנטראקט מהאדון וכדין עושה וע"ע בסי' קנ"ז סי"א ונה"מ סי' פ"ט סק"ו ולכן אין לרו"מ דין מוחזק וישבע ר"מ שלא חזר ומכר הבנינים ומחויב רו"מ לשלם כפי שויים וכפי ערך הזמן שגרם לו היזק בידים בדד"ג כיון שהוא לקח לעצמו כל העצים והיכי דמשתרשי לי' גם בגרמא חייב כמ"ש הפ"י בב"ק (דף כ' ע"א) בתוס' ד"ה זה אינו נהנה וכו' ובב"מ (דף ס"ה ע"א) ובבית מאיר אה"ע סי' צ"ג סכ"א ובשער משפט לחו"מ סי' כ"ו סק"ב ואף דבשו"ת ב"א חו"מ סי' כ"ו לא נחית לזה ולא הביא מכל הנ"ל ועוד דבנ"ד שהחסירו בידים להזיק אפי' כ"ש מגלגלין עליו גם הגרמות כמ"ש בחו"מ סי' שס"ג ס"ז ועתו"ס כתובות (דף ל') ובמח"א דיני אונאה סי' כ"ו ובשעה"מ פ"ג מגזילה ה"ט ושו"ת ב"א סי' כ"ח וגדולה מזו מבואר בתוס' ב"ק (דף צ"ח ע"א ד"ה מתיב רבא וכו' דבחסר ע"י הקלקול חייב על כל הקלקול גם מה שלא חסרו אבל בקצה"ח סי' שפ"ו העלה דהמרדכי לא ס"ל כהתוס' בזה ודין אשלד"ע ל"ש בזה כיון שרו"מ לקח העצים לעצמו ובכח הקאנטראקט שלו עשה מה שעשה

אך בעיקר דין גרמות היזק שכתבתי לעיל י"ל דלענין זה מקרי רו"מ מוחזק ונאמן בשבועה שראה בעיניו הקאנטראקט בחת"י ר"מ ויופטר מזה דדוקא על גוף הבנינים בשויין הוי ר"מ מוחזק מטעמא דכתיבנא משא"כ לענין הגרם כמובן. והנלע"ד כתבתי

סימן קו ב"ה א' במדבר תרנ"ט ברעזן להרב הה"ג חו"פ וכו' מו"ה יעקב יוסף הכהן ראבינאוויץ ז"ל אבד"ק קלאבוצק רוסיא

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בס"ת שנמצא בו אות מן השם בן ד' הקדוש שנדבק לאות אחר והסופר אומר שניכר שנעשה לאחר הכתיבה והביא מד' נו"ב מ"ת יו"ד סו' קס"ט דבנדבק לאחר כתיבה אין להתיר למחוק דשמא הלכה כהסוברים דלאחר כתיבה אינו פוסל ואין למחוק בחנם

הגה בגוף הדבר הגם שבחידושי רע"א לאו"ח סי' ל"ב סט"ז פסק דכיון שעושים ד"ז משום ספק שמא הלכה דפסול מקרי ג"כ ע"מ לתקן וגם בתשו' ב"א יו"ד סי' ס"א העיר בסברא זו והביא מתשו' הר"ן שבב"י יו"ד סי' רכ"ח לענין חל הנדר אבל בתשו' גבורת אנשים לאבי הש"ך ז"ל סי' ח' מבואר כסברת נו"ב וכבר הארכתי בזה בכמה תשובות והבאתי מתוס' חולין (ד' פ"ד ע"ב) ד"ה תקיעת שופר וכו' דאם אשה היא זה הטמטום אסור להוציא לצרכה דהא לא מיחי בא ואין להתיר מטעם הואיל והותרה הוצאה וכו' אבל הכא ליכא צורך היום כלל וכו' ע"ש והרי טמטום ספק איש ספק אשה כמבואר בש"ס שם ואיכא צורך לצאת י"ח הספק ובע"כ דגם בכה"ג כיון דלפי צד הספק שהיא אשה ליכא צורך אין כאן אפי' צורך קצת וה"נ בנ"ד וגם הבאתי ראי' מתשו' מהרי"ל שהובא במג"א סי' תק"ט סק"ב וע"ש ביד אפרים ותבין אך דא"מ לדינא העליתי דהדיבוק שנעשה בין האותיות מותר למחקו שאין בו שום קדושה דאף דגם בלא כונה רבים מחמירים שלא למחוק היינו משום דסתמא לשמה כמ"ש הרדב"ז ח"א מי' ע"ז וזה דוקא במה שראוי וצריך להאות אבל מה שמקלקל צורת האות אדרבא סתמא לאו לשמה קאי כמ"ש כה"ג בתוס' נזיר (ד' כ"ח סוע"א) ד"ה משום וכו' דכיון דהפר לה וכו' שוב אין עומדין וכו' דסתמא שלא לשמה קיימי וכו' ע"ש וכ"ה ברדב"ז שם וע' בסנהדרין דף מ"ח ע"א) דחזי לי תפיס לי' וכו' ובט"ז א"ח סי' תרע"ב סק"א: אולם הנה רו"מ העיר דגם לשי' הנו"ב הרי אי נימא דאסור פ למחקו משום קדושת השם לא הוה ראוי לבילה ופסול וכבר נשאלתי בזה מהרב המוץ דק' קאזיווע והביא ג"כ מהמש"ז סי' ל"ב סקי"ח ושם הארכתי אם משום איסור מחיקת השם מקרי אינו ראוי לבילה או דנימא דרק אריה רביע עלי' כמו באיסור שמת ומקרי ראוי לבילה אף שאסור למחוק משום חשש קדושת השם ובפרט אי נימא דליכא במחיקה אלא איסור דרבנן דאפי' בנטפלין לשם דעת כמ"פ דהוי רק מדרבנן ומכ"ש בזה א"כ פשיטא די"ל דמקרי ראוי לבילה ועתו"ס פסחים (דף פ' ע"א) ד"ה אתה מדחהו וכו' וא"ת השתא כשמשלקהו בדרך רחוקה נמי מדחהו מחניגתו שא"י לבא ביו"ט מחוץ לתחום וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ויש לומר דיכול לבא ולעשות ביום ראשון מה"ת דתחומין דרבנן וכו' ועוד טמא וחיגר דלא חזי בגופו בראשון וכו' אבל הכא מחזי חזי אלא שא"י לבא וכו' ע"ש, ובתוס' חגיגה (דף ד' ע"א) ד"ה אלא וכו' דהתם גברא בר חיובא ואריה הוא דרביע עלי' שא"י לסמוך וכו' ומוכח דגם בכה"ג שהוא ערל וטמא אמרי' דהוי רק ארי' רביע עלי'

והנה רו"מ הביא ג"כ ראי' מהא דיומא (דף ז' ע"ב) דפליגי ר"ש ור"י בציץ אם מרצה באינו על מצחו דלר"י אינו מרצה ור"ש אמר כ"ג ביו"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה ומבואר שם דבנשבר הציץ לכ"ע אינו מרצה כי פליגי בתלוי בסיכתא ונראה מזה דמשום דראוי להיות על מצחו מרצה א"כ אכתי תיקשי ביו"כ שא"א לו להיות על מצחו אמאי מרצה ובע"כ דבכה"ג מקרי ראוי לבילה ובאמת דלפ"ז לא הוה צריך להוכיח מיו"כ דממקומו הוא מוכרע דאר"ש מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי לא בעי מיעל לביהכ"ס ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא אבל י"ל שאינו מטעם ראוי לבילה אלא דהציץ מרצה כל זמן שיש ציץ בין מונח על מצחו בין תלוי על הסיכתא משא"כ בנשבר דליכא ציץ שירצה

ומ"ש ראי' מהתוס' חולין (ד' מ' סוע"א) ד"ה חייב וכו' שהקשו אמאי חייב משום ש"ח הא אינו מתקבל בפנים דאין קרבן יחיד קרב בשבת ותי' דכיון דאם זרק הורצה חייב ולא מקרי מחי"ז דאינו אלא משום דאיו העשה דוחה לל"ת דשבת הרי היכי דבדיעבד מועיל מקרו ראוי כיון דרק ארי' רביע עלי' הנה מלבד דהתם איכא ריבויא דקרא לחייב אחוץ כל הפסולין שאם עלו לא ירדו כמ"ש התוס' שם מש"ס דזבחים (דף ק"ט) א"כ אין ראי' למק"א ועוד דכבר כתב בשו"ת ב"א חאו"ח סי' כ"ג דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' ולא תליא כלל אם עלו לא ירדו וע' בט"א חגיגה (דף ט') מה שתמה ע"ד התוס' הנ"ל ממשנה פ"א דכריתות דמוכח דלא כנזילוקם וע"ע בצל"ח פסחים (דף צ"ז ע"ב) ותשו' מהר"י אסאד חא"ח סי' קצ"ו באמצע התשובה והנה בתוס' כתובות (דף ל' ע"א) ד"ה א"ב כתבו דאנוסת ומפותת עצמו אף דאם נשא נשוי ולא יוציא מ"מ כיון דלכתחלה לא ישא מדאורייחא אינה ראוי' לקיימה קרינן בה ע"ש הרי דאף דבדיעבד לא תצא הוי בכלל אינה ראוי' לקיימה כיון דמדאורייתא לא ישא וגם מוכח מזה דאי הוי רק מדרבנן הוי בכלל ראוי' לקיימה

ומ"ש רו"מ מפלוגתת רש"י ותוס' חולין (דף ד') אי הוי בר דמים י"ל דכיון דאסור רק מדרבנן וכבר כתב הה"מ פ"א מאישות ה"ד דבדרבנן לאו כ"ע זהירי לכן הוי בר דמים וע' תשו' מהר"י אסאד חיו"ד סי' צ"ו דדוקא בגזל ועריות שנפשו ש"א מחמדתן אמרי' כן א"כ עכ"פ לענין ממון אמרי' כן וע' רשב"א יבמות (דף ל"ו) דמשמע להיפוך מסברת מהר"י אסאד ועכ"פ אין ראי' משם לנ"ד

והנה מה שהביא רו"מ בשם הא"ח שצידד לומר דקודם מ"ת לא הי' בלשון אכילה גם איסור הנאה אני מצאתי כן בתשו' מהרי"ל סי' קס"א וז"ל מטיבותא אמינא דאפי' לר' אבהו אין איה"נ מאמה"ח דמדאצטריך נבלה על ישראל קיימא ולא אגוי דאי לגוי נמי מנ"ל למשרי דהקישה לדם לא נאמר לגוי וא"כ נמי א"ב אמ"ה לגוי וליכא למימר מכח דלישראל שרי ולגוי אסור כיון דלישראל אסור באכילה חשיב שפיר אסור לישראל וכו' ע"ש וכפי הנראה ס"ל דגם לר"מ כן הוא ובזה אמרתי ליישב דברי הרמב"ם רפ"א מחו"מ שכתב דחמב"פ אסור בהנאה מדכתי' לא יאכל ותמהו כולם דהא הרמב"ם פסק כר"א דגם לא יאכל משמע איה"נ ורו"מ האריך למעניתו בפלפלו היקר לקדש דחמץ שיש היתר לאיסורו לאחה"פ אין ראי' דמשמע איה"נ אלא דחזקי' בע"כ ס"ל דלאחר זמנו בלאו אבל הנה בירושלמי מבואר סברא זו לענין חדש דמותר בהנאה משום שקבע הכתוב זמן לאיסורו וגבי חמץ לא משני הכי וכבר ביאר בגה"ש שם משום דחמץ אסור להשהותו לאחה"פ א"כ ה"נ בזה ועוד שהרי הש"ס דילן פריך מחדש ולא משני הכי הרי דלא ס"ל לחלק בזה אבל לענ"ד י"ל דהא מבואר בר"ן דכל טעמא דביטול בלב מהני משום דבלא"ה חמץ אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כאלו ברשותו וא"כ אי נימא דקודם מ"ח אין איה"נ בכלל אכילה אף דהשתא לדידן נאמר לאו מאש גם