מהרש"ם חלק ב פח

הנה לענ"ד כל המצות מותרים חדא דהא בטור סי' תס"ז הביא בשם ראבי' דבחטה בצונן אינו מתחמץ והביא ראי' מהא דתפח תלטוש בצונן בפסחים (ד' מ"ח ע"ב) והטור חולק דחטה שאני וע"ש בב"י שתי' דברי ראבי' ובפר"ח שם סקי"ב החזיק בדעת ראבי' ומבואר שם דגם בשהה כמה ימים בצונן אינו מתחמץ רק אחר שעלה מן המים ועכ"פ בעיסה לכ"ע כן הוא א"כ בנ"ד שמלאו את האגן מים צוננים אף שעמד כן כל הלילה לא נתחמץ כלל מה שבאגן טוח קצת ואין כאן חשש כלל

ועוד שהרי דעת רי"ו דכלי נחשת אינו בולע כלל אא"כ האור מהלך תחתיו וא"כ בכבוש אינו בולע כלל ואף דהש"ך חולק עליו ונמשכו אחריו האחרונים הנה מצאתי בספר העמק שאלה על השאלתות פ' מטות שהאריך לדחות כל ראיות הש"ך והוכיח שגם דעת בה"ג ושאלתות ורב שר שלום גאון ורב נהולאי ושאר גאונים והרי"ף והרמב"ם כדעת רי"ו וסיים שכן עיקר וא"כ אף דבשאר מיני מתכות אין להקל כדמוכח בש"ס דנדה (דף י"ג ע"ב) דדוקא של נחשת כמ"ש בספר תפל"מ מהש"ס הנ"ל וכ"ה בתשו' מהר"י ברונא סוס"י ל"ט והביא מרש"י שבת (דף מ"ד) וע' במש"ז א"ח סי' רע"ט סק"ג ג"כ בזה אבל בנ"ד שהאגן של נחשת יש להקל וגם בכנפ"י ליו"ד פסק להקל בהפ"מ כדעת רי"ו

ועוד דאפי' אי נימא דנבלע בהאגן מ"מ מה שלש בו בבקר לא בלע מהאגן דלא דמי לבית שאור כיון שלא שהה בו כדי שיתחמץ וע' ברש"י פסחים (דף ל' ע"ב) ד"ה בית שאור וכו' ודברי הלבוש שהביא הפמ"ג סי' תנ"א צ"ע וע' אש"א שבגליון הש"ע אות י"ט בשם תשו' בי"ד שדחה ד' הלבוש ועכ"פ לדינא נראה דבנ"ד הכל כשר גם למצות שמורה וא"צ להודיע להקונים ובפרט אם יאכלו קו"פ כפי שיעור העיסה שאפו בבקר בהאגן הנ"ל וע' במש"ז סי' תס"ז סק"ה וסקט"ז ובספר שירי לקט סי' תס"א ואכמ"ל. והנלע"ד כתבתי

סימן צט ב"ה ב' תצוה תרנ"ט ברעזן להרב הה"ג וכו' מו"ה שלום שכנא נ"י אבד"ק מאציוב בעהמח"ס משמרת שלום. ולהרב הה"ג וכו' מו"ה יהושע גלאזר נ"י אבד"ק טריסק. ברוסיא

מכתבם הגיעני וע"ד הצוואה שהשכ"מ נתן חלק לבנותיו בשוה עם בניו הזכרים ונכתב בהצוואה לשונות אשר יש לפקפק עליהם ויבוארו בדברי התשובה

הנה מ"ש לפקפק מפני שכתוב אתם עדים כתבו וחתמו שטר זה וכו' מלבד דבכה"ג שמסדר צוואתו והולך א"צ שיבא לידי הבנות כמ"ש הרבנים, המשיבים מהא דחו"מ סי' ר"נ סכ"א אף גם הרי בלשון הצוואה אמר בתחלה אני נותן לבנותיי במתנה גמורה מעכשיו בכל אוהיו"מ וכו' א"כ כבר זכו בדיבורו ואח"ז כתב בזה"ל הוכפל דבריי שאתם אתם כתבו וחתמו וכו' הרי שאין זה דרך תנאי להמעיט כח המתנה הקודמת עד שיגיע השטר להם אלא הוסיף להכפיל דבריו ביתר שאת וזה דומה להא דסי"ז דבאמר לשון מוסיף על מתנה זו דאינו מגרע ובטור א"ע סוס"י קמ"א בשם תשו' הרא"ש דבלשון ויותר על זה שר"י מונה עוד וכו' מוכח דליפות כח כתב כן וה"נ בלשון הנכפל ובפרט בלשון באופן היו"מ דמבואר ברמ"א בשם רמ"פ דהוי יפוי כח וגם שלא אמר תנו

ומ"ש שהשטר שלם זכר וכו' ולא הי"ל לבת א' רק חצי זכר הרי מבואר בח"מ סי' מ"ט ס"ב בהג"ה דתלינן בט"ס ובפרט אם הי' ע"ה ועוד דאטו תלה המתנה בתנאי זה הרי זה לטובת הבנים שלא יתבעו בו חוץ מחלק מתנתם ואם יאמרו שד"ז טעות א"כ, אפשר שיוכלו לתבוע בשטח"ז חוץ מחלק מתנתם אבל ג"ז ליתא כמובן ומ"ש שניכר שחתימת השכ"מ במסה"ק הי' ע"י הכותב ולא ע"י זאב וואלף הדבר פשוט דתלינן בטעות כמש"ל מהא דחו"מ סי' מ"ט וגם ראי' לזה מתשו' הרא"ש שבטור א"ע סוס"י קמ"א שרמזתי לעיל דתלינן בטעות ובפרט דכל חתימתו במסה"ק הוא אך למותר ומ"ש שהבורר טוען שהוא והשליש שונאים זא"ז הנה בהצוואה מבואר שהשכ"מ צוה לשלוח הצוואה להרב אב"ד שלהם שהיא יראה ויזהיר הבנים לקיימה א"כ הוא מינהו ע"ז ובכה"ג צוואתו קיים כמ"ש בשע"מ סי' כ"ב סק"ד והביא ראי' מתשו' הרשב"א שבב"י סי' ז' ע"ש ולא דמי למחלוקת שבהג"ה רס"י ר"נ כמובן אך בזה י"ל שרצה רב שיזהיר לקיימה אבל לא שהי' דיין אבל גם בלא"ה הרב שבעיר ממונה לדין גם ביחיד כמ"ש בתשו' ב"ח סי' קכ"א ואם נתרצה שיהי' גם בוררים עכ"פ מחויבים הבנים ליתן בורר אחר וא"א לדחות את השליש ועוד שאינו נאמן עד שיברר שהוא שונאו כמ"ש הרמ"א סי' ז' ס"ז ובפרט שכבר עשו שטרי בירורין בקגא"ס ואם ידע שהוא שונאו לא הי"ל לקבל להיות עמו

ומ"ש שחושד את הרב שנתן נוסח להצוואה הוא דבר שטות והבל שגם אם הי' כן לא נפסל להיות דיין ומכ"ש שאינו מברר דבריו והוא רק מוציא דבה אבל דא עקא בגוף הצוואה שכולכם לא עמדתם ע"ז שכתוב בה שנותן מעכשיו לבנותיו והרי מתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה א"כ אינה אלא מתנת בריא ושוב צריך קנין וד"ז תלוי במחלוקת הרמ"א והב"י בתשו' שרמז בד"מ וסמ"ע סי' ר"נ אם תולין בט"ס ואני מצאתי בתשו' שתה"ל למהר"ם חאגיז סי' א' שהוכיח דהעיקר כדעת הב"י וגם בתשו' שו"מ תליתאה ח"ג סי' י"ד העלה כדעת הב"י ובפרט בנ"ד שסיים אח"כ בפירוש שנותן במתנת שכ"מ שא"צ קנין וחיזוק הרי מפורש שרצה להקנות במתנת שכ"מ וגם אמר מה שישאר אחרי וגם ביאר שבנותיו הי' חביבים עליו בחיי' ובפרט אחר מותו ומכל אלה מוכח מפורש שלשון מעכשיו לאו דוקא או שהוא ט"ס וגם הרמ"א מודה בזה. ע"כ נלע"ד מכל הלין טעמי שהדבר ברור שהצוואה קיימת והמערער הוא שלא כדת, גם עלה בלבי די"ל דמ"ש מעכשיו היינו שיהי' המתנת שכ"מ מועיל גם קודם כתיבת הצוואה וקודם שיתנו הצוואה להבנות לאפוקי ממה שרצה המערער לומר דכיון שאמר כתבו וחתמו תלה המתנה בהשטר לכן אמר מעכשיו שיועיל המתנה בדיבורו לבד גם קודם כתיבת שטר הצוואה. והנלע"ד כתבתי

סימן ק ב"ה ה' תצוה תרנ"ט ברעזן להרב החריף ובקי וכו מוה יחיאל לעהריר נ"י מבאביב

מכתבו הגיעני וע"ד הדו"ד בראובן שנסע למכור סחורתו וגם סחורת שותפות וביקש ממנו לוי שיקח גם סחורתו וימכרנה ג"כ וכן עשה ומכר הכל ולקח הנאטען והניחם בדלוסקמא של עור והניחם בכיס שבמכנסים וכשבא לחצר הבאהן שעה מרובה לפני הליכתו פגע שם נער ריק ופוחז מוחזק לגנב והתחיל להתחבר עמו וגער בו בנזיפה שיסור ממנו מיראתו לבל יגנוב מעותיו וכאשר ישב שם מעט עיף ויגע הניח ראשו על אצילי ידיו על השלחן וחטפתו שינה ונגנב מעותיו ממנו

הנה בדין נאטין אם דינם כממון לענין שמירה ושבועה כבר פשט המנהג בכל ב"ד לחייב עליהם שבועה ולחייב בשמירה כדעת שאילת יעב"ץ ט"א סו' פ"ה וח"ס יו"ד סי' קל"ד וחו"מ סי' קפ"ז וגם בתשו' מהר"ם איגרא חו"מ סי' ט"ז פסק דהנאטין הוי גופן ממון כיון דגם אם נשרפו בפני עדים א"צ לשלם החוב ע"ש הרי שהגאון ר' משולם זצ"ל בעצמו פסק כן ודלא כמו שמורגל בפי העולם בשמו ואין בזה שום ספק אך בנ"ד אם דינו כש"ש לכאורה לפמ"ש הב"י ביו"ד סי' קס"ט והוא בנה"מ סי' קפ"ג סק"ד וסי' קכ"א סק"י דבשולח מעות ביד שליח גם במעות מותרין אין לו רשות להשתמש בהם י"ל דה"נ בנ"ד וע' בהגהת שי למורא לאה"ע סי' ל"ה ס"ט מ"ש ע"ד הב"ש שם בזה וע"ש בקו"א להמקנה וע' בהגמי"י פ"ז משאלה ופקדון אות ו' ותשו' ב"א ח"מ סי' מ"ט ולפ"ז י"ל דבנ"ד אין לו דין ש"ש כלל אבל ז"א דדוקא בנתן מעותיו לידו דינא הכי משא"כ בנתן לו סחורה למכרה כמ"ש הב"י בחו"מ סוס"י רצ"ז בשם הרשב"ץ להדיא דבכה"ג הוי ש"ש ובדין שינה אי הוי אונס כבר פסק הרשב"א והובא בנימוק"י פ' הפועלים דגבי ש"ש חייב גם בשינה ועתוס' ב"מ (דף מ"ב ע"א) ד"ה אמר שמואל וכו' באורך בזה וגם בא"ז הגדול בשו"ת שבסופו סי' תשע"ב הוכיח כן בכמה ראיות וע' בש"ך סי' רצ"ג בשם הרש"ל בזה ובש"ע סי' ש"ג ס"ב לדעת י"א גם בניים בעירכא