מהרש"ם חלק ב פז

סימן צו

ב"ה ה' יתרו תרנ"ט ברעזן להרב וכו' מו"ה חיים רוטענבורג נ"י מו"ץ דק' ראדיוויל

מכתבו הגיעני והנני בזה כי הדבר ברור ופשיט שאין רשות לדחות את הרב רמ"ח נ"י דגם במי שהחזיק כבר ברבנות הרי מבואר ברמ"א יו"ד סוס"י רמ"ה שיוכל אחר לבא אפי' לקפח קצת שכר רבנות כמ"ש מהרא"י בפסקיו וש"ך שם ואף שהח"ס סי' ר"ל פסק דבזה"ז אסור לקפח כלל הרי טעמו מפני שעוקר דירתו ובא לשם ונשכר להם כפועל אזי השני יורד לאומנתו אבל הכא בנ"ד שבא רמ"ח קודם להשני גם אי נימא דאיכא להרה"ל חזקת מגידות היינו לכתחלה ולא לבטל מה שכבר נעשה דלא חמור מדין עני המהפך בחררה ובא אחר ונוטלה דאין מוציאין מידו ועמ"ש בתשו' שמש צדקה תחו"מ בהשמטות לסי' ל"ה סי' ה' דבכל תקנה בסתם אם עבר ועשה אין לבטל בדיעבד וגם בעיקר חזקת מגידות לא עדיף מדינו של הרמ"א שאין בו משום הש"ג דבזה ל"ש טעמו של הח"ס כמובן ובפרט בנ"ד שהי' הצדיק עוד קטן בעת מיתת אביו הרה"צ ז"ל וכבר נודע דעת אשל אברהם או"ח סי' נ"ג והגם שהארכתי בחיבורי דע"ת סי' א' סקכ"ב פ"ג לדחות דבריו היינו בחזקה שהוא מדינא, משא"כ בחזקת מגידות דהוא רק מצד מנהגא במדינתכם והרי העליתי שם דבמה שהוא רק מנהג ל"ש ד"ז ובפרט דבכה"ג ליכא מנהג דהוי דבר שאינו מצוי כמ"ש בח"מ סוס"י ל"ז ומקורו מדברי רמב"ם לכן הדבר ברור כי הוראת הרב רח"מ הוא בהיתר ומצוה לרחם עליו ולהחזיק בידו ומי נדחה מפני מי עלוב ושאינו עלוב וכו' כמ"ש חז"ל במגלה (דף כ"ט ע"א). והנלע"ד כתבתי

סימן צז ב"ה ג' תרומה תרנ"ט ברעזן להרב וכו' מו"ה אהרן יהושע בראנער נ"י מק' בענדין ברוסיא

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שמודר מאתרוג ממאכל אם מותר לצאת בו י"ח אתרוג כיון שא"ב היתר אכילה אם מהני מה דמצי לאתשולי עלי' והביא מד' הרשב"א שהובא בסי' תרמ"ט ותוס' ברכות (דף מ"ה) שבב"י סי' קצ"ו דל"מ מה דמצי לאתשולי וה"נ בזה וכ"ה בפמ"ג או"ח שם והביא מדברי מח"א הל' זכי' מהפקר סי' ד' שהקשה דמ"ש מדמאי וכו' והביא מד' שעה"מ הל' חו"מ ופלפל הרבה בזה אם ע"י הואיל דא"ב מיתשל הוי בכלל היתר אכילה

הנה בגוף השאלה הדבר פשיט דכיון דראוי לאחרים שלא נדרו שפיר מקרי היתר אכילה כמו דקיי"ל דבתרומה אם נטל יצא משום דחזי לכהן והא דלכתחלה לא יטול היינו מפני שמכשירה או מפני שמפסידה ובתוס' סוכה (דף ל"ה ע"ב) ד"ה דאי בעי מפקר נכסי' כתבו דלא הוה צריך להך טעמא אלא משום דיש בו היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפיק בשל תרומה דחזי לכהן ודכוותה בפ' מפנין וכו' ע"ש וזה כמה ביארתי ליישב קו' הכפ"ת לשי' הר"מ ורע"ב (דף פ"ב) מדמאי דמדנקט מאכילין את העניים דמאי ולא קתני דמותר לעניים משום דדוקא להאכיל לעני אורח אצל אחר שרי להאכילו ולא לעני בשלו א"כ אמאי יוצא באתרוג של דמאי משום דא"ב מפקיר נכסי' והוה עני והרי בשלו גם לעני אסור דמאי באכילה ואמרתי דהא התוס' הקשו דתיפוק לי' דשרי לעניים ובתשו' שו"מ תניינא ח"ג סי' ג' הביא בשם אביו הגאון ז"ל תי' דדוקא בתרומה המותרת לכהן אף שאסורה לישראל יוצא בה משום דחזי לאחריני אבל בדמאי הרי אם אינו מעושר אסור גם לעניים ולעשירים אסור משום דחיישי' למיעוטא שלא עשרוהו ולעניים שרי דסמכי' ארובא דמעשרים ואיך נתיר לעשור משום דחזי לעני הרי לפי הך חששא שמא לא עישרו גם לעני אסור ודפח"ח. וע' בכה"ג בד"מ ומג"א סוס"י רס"ג סקל"ג לענין העושים ב' ימים יוה"כ ע"ש ותבין ולפ"ז י"ל דהא דיוצאין בדמאי הואיל וא"ב מפקיר נכסי' היינו משום דחזי לאחריני כקושי' התוס' דהא אם יפקיר נכסיו ויהי' עני אף שבדמאי שלו אסור מ"מ הרי אם יתנהו לעני אחר לאכלו יהי' ראוי גם לו לעצמו כיון שהוא של עני אחר יוכל גם הוא לאכלו בהיותו אורח אצל העני האחר ויסמוך גם הוא על רוב דמעשרים ושפיר מהני לגבי' מה שראוי לאחרים וא"ל כתי' הגאון הנ"ל דלפי צד המיעוט הרי גם להעני אסור דז"א דאם יפקיר נכסיו ויהי' עני הרי משכח"ל גם לדידי' אופן לאכלו אצל העני האחר ויסמוך על הרוב

אך בעיקר דקדוקו של הר"מ בהא דנקט מאכילין העניים דמאי אמרתי דהנה הט"ג לגיטין (דף ס"א) העיר בהא דמדאורייתא סמכי' ארובא דע"ה מעשרין דאכתי יאסר מלקנותו אצל ע"ה משום דכל קבוע כמע"מ דמי ותי' דהוי קבוע שאינו ניכר אבל לפמ"ש הפליתי סי' ק"י סקי"ב דבניכר רק לאחד בסוף העולם הוי קבוע הניכר א"כ ה"נ הרי הע"ה בעצמו מכיר ויודע שלא עישר ואולם נראה לפמ"ש הה"מ, פ"ב משבת דהיכי שלא הי' שום נ"מ בעת הקביעות ולא נולד לנו הספק עד אחר שפירש לא הוה בכלל קבוע דכמע"מ דמי א"כ לאחר שגזרו חז"ל על הדמאי גם כשמביאו הע"ה לשוק א"כ אין נ"מ לנו בהקביעות כיון דגם אחר שפירש אסור לנו והע"ה יודע בנפשו אם עישר או לא לכן הוי רק מדרבנן ואולם כיון דדמאי מותר לעני אחר שפירש א"כ י"ל דאסור לו ליקחנו מבית ע"ה דכל קבוע כמע"מ ואסור לו מה"ת ורק לאחר שפירש ע"י הע"ה בעצמו מן הקביעות שרי לעני וז"ש מאכילין את העניים ולא קתני אוכלין ועדיין צ"ע

ונחזור לענינינו דהמודר מאתרוג מאכילה פשיט דיוצא בה משום דראוי לאחרים ודוקא במודר הנאה חידש הרשב"א שאינו בכלל לכם אלא שהוצרך לבאר דל"ש בזה הואיל וא"ב מיתשל. ומ"ש רו"מ מדברי מש"ז סי' ק"ט דאיסורי אכילה מפקיר להו יעוין בתוס' כריתות (ד' כ"ד ע"א) ד"ה דאמרו וכו' דמוכח להיפוך. ולכאורה י"ל דמ"מ שייך ספק זה לענין אם הדיר כל העולם מהאתרוג מלאכלו דאז ל"ש היתר דחזי לאחריני אבל ג"ז אינו דבכה"ג שוב ל"ש לומר הואיל וא"ב מיתשל דהא כל העולם בעלי דבר נינהו ובפני מי יהי' נשאל על נדרו וע' ביו"ד סי' רכ"ח ס"ה וש"ך סק"י בשם הרמב"ן וריב"ש בזה

ומה שפלפל בדברי רש"י ב"מ (ד' י') כבר הארכתי בתשו' לק' בערטש וביארתי ליישב קו' הפליתי שהביא רו"מ דאיך נימא לר"א הואיל וא"ב מפקיר נכסי' הא יחויב לשלם כשיחזור ויזכה וביארתי עפמ"ש התוס' בכתובות (דף נ"ט) דכיון דקונמות מפקיעין משיעבוד א"כ כל א' יפקיע חובו ותי' דאלמוה רבנן לשיעבודא וא"כ התינח אם מחויב מדינא אבל הכא דחייב רק לצי"ש שוב יוכל להדיר בקונם ויפקיע מידי השיעבוד ובזה תירצתי דברי רש"י ע"ד פלפול ואכמ"ל בפלפולים

מה ששאל אם מותר לחזור ולקרות בס"ת אם רק א' לא שמע כבר נתבאר ד"ז בהגהותי לאו"ח שנדפסו בארץ הגר בסוס"י ס"ט והבאתי שם מהר"ן פ"ק דמגלה בהא דמגלה בזמנה קורין ביחיד וכו' במ"ש בשם רז"ה ורמב"ן ושם קתני ג"כ דאין קורין בתורה ומוכח דבעינן רוב עשרה ולשי' רש"י דבקדיש סגי באחד ה"נ בקרה"ת אם יש כפי מנין העולים המחויבים מותרין לקרות ע"ש עוד בזה והנלע"ד כתבתי

סימן צח ב"ה ו' תרומה תרנ"ט ברעזן להרב המאה"ג וכו' מו"ה יהושע העליר נ"י מו"ץ דק' סטרי

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שאופה מצות שמורה ומוכר לכל בני העיר ושכחו בלילה לרחוץ האגן של לישות העיסות והוא של נחושת ונשאר בו מעט משירי הלישה כנהוג ושפכוהו לתוכו מים על כל גדותיו ועמד כך כל הלילה ובבקר עירו מתוכו וניקו אותו והדיחוהו וקנחוהו היטב ולשו בו פ"א ואח"ז נזכרו ולקחו אגן אחר ונתערבו כל המצות ועתה בא ושאל ורו"מ נסתפק אולי נתחמצו שירי העיסה המדובקים בהאגן ודינו כבית שאור ונבלע בו והביא מדברי מש"ז סי' תנ"א סקכ"ו וא"א סקמ"א אך דלפמ"ש הפמ"ג יו"ד סי' ס"ח דבכלי נחשת בולע רק כ"ק בכבוש א"כ י"ל דהמצות שנילושו בו בטלים ברוב מצות אחרות והביא בשם מגן האלף סי' תנ"א שחולק ע"ד הח"י בדין רדו מצות ברחת חמץ ועכ"פ מותר לטחנם לקמח ובנ"ד דהוי רק ספק חמץ יש להקל בתערובות כמ"ש הפמ"ג ס' תמ"ז סק"י והאריך בזה: