מהרש"ם חלק ב פד

סימן צד עי' מפתחות

להרב וכו' מו"ה שמואל דוד זאוולאדאווער מק' אסטראלענקא

מכתבו הגיעני ומה שפלפל בדברי מש"ז יו"ד סי' צ"ד סק"ז במ"ש שההריפות נאסרים כ"נ עפ"י דברי הש"ך שחילק בסי' צ"ב סק"ג בין צלול לגוש ובין אם יש הבל הקדירה וכף דינו כגוש ורו"מ הביא מדברי הפר"ח וכרו"פ שחלקו ע"ד הש"ך וס"ל דגם בדבר גוש ושמן קצת בדאיכא הבל הקדירה א"צ נטילה יעוין במנחת כהן ס' התערובות ח"ב פ"ה שהאריך מאוד בדבר רש"ל וש"ך הנ"ל וסתר חי' א' שכתב דחלב הוי איסור שמן ופסק שם דבנפל טפת שומן של איסור ע"ג חתיכה שחוץ לרוטב אע"ג שהיא בתוך הקדרה צריך ס' וגם נטילה ע"ש באורך (ובמ"ש אם חלב הוי שמן ומפטם ע' באו"ה כלל מ"ח דון ה' שכתב דחלב אינו מפטם כ"כ וי"ל למעיין)

ומ"ש רו"מ להשיג ע"ד המש"ז מדברי הרא"ש וט"ז סי' תנ סקט"ז דגם בנצטמק א"א שלא יהא בו רוטב כבר כתבתי ד"ז בגליון מכמה שנים ומזה השגתו גם עמ"ש בשפ"ד סי' צ"ה סק"ד לענין הריפות שנצטמקו דדינם כנצלו ולפמ"ש יש לפקפק בזה ובגוף ד' המש"ז ע' בס' זכרון אברהם להגאון מראדזין לסי' צ"ד שהשיג בכמה דברים ע"ד המש"ז בזה. וזה כמה שנים העירותי בגוף הדין דהיכי שלא נתמעכו הגרויפין וכל גרעין עודנו ניכר הרי י"ל דכל גרעין דינו כמאכל בפ"ע ואין בלוע יוצא ממאכל למאכל בלא רוטב וא"כ ממ"נ אין לאסור רק הגרופין שנגעו בהכף מסביב ואם אין ניכרין בטלים ברוב דאם נחשב ההבל כרוטב הרי מבליע בכולו ואם אינו כרוטב הרי אין הבלוע מהכף נכנס רק לגרעינין שנגעו בכף ולא יותר. ומ"ש בדינו של המחבר ורמ"א סי' צ"ה ס"ג אם יש לצרף דעת המחבר לס"ס כבר כתבתי לו בתשו' מכבר ואח"ז נזכרתי מדברי הש"ך סי' ס"ט ס"ק ע"ה שפסק לצרף דעת המחבר שם לס"ס שהרמ"א כתב דהכי נוהגים ואין לשנות וע"ש סקע"ו להקל מה"ט בנתערב ברוב כיון דמה"ת בטל ברוב ובספר זכרון אברהם נסתפק ברס"י צ"ד אם באיסור דרבנן יש להקל כדעת הש"ע בזה וחוכך להחמיר ומדברי רש"ל וש"ך הנ"ל נראה להקל אך דהש"ך סיים שם לצרף הא דדם שמלחו רק מדרבנן ועכ"פ בדרבנן בודאי יש להקל לצרפו לס"ס וכבר כתבתי מאז מדברי המש"ז סי' סק"א בסופו ג"כ בזה. ומה שהאריך רו"מ לחדש דגם האוסרים שבסי' צ"ה ס"ג מודים בדבר גוש כבר קדמו בס' יד יהודה שם סקכ"ד

ומה שתמה עמ"ש בתשו' א' ליישב קו' הפי"פ פ' בהעלותך לפמ"ש התוס' בסנהדרין דלמ"ד גבי נדב ואביהו שרפה ממש צ"ל דשלדן קיימת הוי וכיון שהכניסו חניתות של ברזל להוציאן מבית קה"ק כמ"ש התוס' בעירובין (דף נ"ד) א"כ כשנגע האחד נתקלקל השלדא ואינו מטמא והרי קיי"ל דא"א לצמצם ואמאי הי' מישאל ואלצפן טמאים הרי הוה ס"ט ברה"ר כיון דהעזרה רה"ר ותרצתי דכיון דבשעה שהי' נו"א מתים שם הי' אסור לכנוס לשם רק לאותן שנים שנכנסו להוציאן שהרי כל הבא לאהל נטמא ואסור לט"מ לכנוס למקדש וע"ז הביא דברי הז"ר פ' נשא שהקשה דהא נטמא המשכן וכליו ותי' הב"א דפרשת טמאים שנאמרה בו ביום כדאי' בגיטין (ד' ס') לא נאמרה עוד באותה שעה רק טומאת מגע ולא טומאת אהל או כמ"ש הצל"ח (דף צ') דבשעה שנשאום והוציאום נאמרה פ' זו ולא נטמא האהל א"כ נדחה תירוצי הנה עיינתי בהעתק הנשאר אצלי ושם רמזתי לדברי הפי"פ פ' תרומה שכתב בפשיטות דהמשכן וכלים נטמאו באמת ולא נטהרו עד ז"י וצ"ל לדבריו דמשום דטומאה הותרה או נדחה בציבור הי' מותר להקריב כל הקרבנות ולפמ"ש שם דע"י פריקה נטהרו הכלים ה"נ י"ל במשכן ע"ש שהביא מהא דשבת (דף נ"ח) ורק לגבי מנורה צ"ל כמש"ל ותדע שהרי ברש"י ותוס' גיטין (דף ס') שם פי' דפרשת טמאים אינה דין טומאת מת אלא פ' שילוח טמאים לרש"י או פ' טומאת שרץ ונבילה לשי' התוס' וע' בקו"מ שבספר מנ"ח למצוה רס"ד בשם הטור עה"ת פ' שמיני שהקשה ג"כ דהא נטמא המשכן ולא מצינו שנתפרק המשכן ותי' דכיון דכתי' וע"פ ד' יחנו כקבוע דמי ואינו מקב"ט והוא תמה ע"ז דגם כקבוע מטמא באהל ע"ש עוד בזה

ומ"ש רו"מ עוד דאם נטמא המשכן ע"י נו"א שמתו הי' מותר לט"מ לכנוס לשם שהרי אינו מוסיף חילול מקדש שהרי הוא טמא מאליו ע"י המתים שמתו שם והביא סמוכין שהרי גם באדם שנטמא למת כל זמן שהי' בחיבורין שלא פירש מן הטומאה גם להרמב"ם אינו חייב בנטמא עוד למת אחר מפני שהוא מחולל ועומד כמ"ש הרמב"ם פ"ה מנזירות וה"נ בזה לענין טומאת המשכן שכל איסור הנכנס למקדש מפני שמחלל קדושתו כמ"ש כי את מקדש ד' טמא א"כ בכה"ג שמחולל ועומד ליכא איסור כלל והנה רו"מ נמשך אחר דברי הרמ"א ביו"ד סי' שע"ג ס"ז אבל הנה בספר ברכת ראש לנזיר (דף י"ז) האריך להוכיח מהירושלמי נזיר והרמב"ם דדוקא בנטמא תחלה במזיד וחילל קדושתו באיסור בשאט נפש אז הוא מחולל ועומד ואינו עובר בחוזר ונטמא למת אחר בעודו מחובר לטומאה אבל בנטמא בתחלה בשוגג או בהיתר אזי מוסיף חילול כשחוזר ונטמא למת אחר ע"ש באורך וא"כ ה"נ במשכן שנטמא מאליו ביד"ש ע"י שמתו נו"א באש מן השמים פשיטא דאם יכנוס אדם ויטמא א"ע יעבור על חילול המשכן ככל ט"מ שנכנס למשכן ולכן שפיר הי' להעזרה אז דין רה"י וצדקו דברינו בעזה"י

והנה חזר השואל על הראשונות ותמה עמ"ש דטעם הפי"פ משום דטומאה הותרה בציבור וע"ז תמה דא"כ איך אכלו הכהנים שעיר נחשון וכדומה והלא בבואם למשכן נטמאו מפני כלי מתכות שהי' במשכן וגם לשי' ר"ח כהן שבתוס' נזיר (דף נ"ד) דאין הנזיר מגלח על כלי מתכות שנטמאו ואין כהן מוזהר מ"מ הרי במנ"ח מצוה רס"ה כתב דבשר שנטמא אפי' בטומאה שאין הנזיר מגלח חייבים עליו מלקות דדוקא בטומאת הגוף למקדש וקדשיו אינו מוזהר וכן העלה שם דחייב משום שימוש בטומאה ולגבי אכילה אין טומאה נדחה ולק"מ דיתכן תירוצי לשי' הרמב"ם דסובר דהוי רק טומאה מד"ס כמ"ש המנ"ח בעצמו שם וע' רמב"ם עה"ת ר"פ חקת שהעלה דאין החרב מטמא באהל ואין כהן מוזהר עליו אפי' ממגעו וא"צ הזאה ג' וז' ע"ש וגם י"ל דטומאת חרב הרי הוא כחלל לא נאמרה באותה שעה (שו"ר במנחת יהודה בשם בעלי תוס' עה"ת פ' שמיני שתמהו הך קושי' דהא נטמא המשכן וראיתי בשו"ת בי"צ יו"ד ח"ב סי' ל' אות י"ח י"ט כ' באורך ואין פנאי כעת לעיין)

אבל מ"ש שהרי הבשר והחלות נטמאו בשעת מיתת נו"א שהי' מונחים בעזרה וא"ל שהי' הכל בחצר במקום מגולה הרי הי' מחויבים לאכלו בפתח אוה"מ כדמוכח בזבחים (ד' נ"ו) וגם הרי נצטוו שלא לצאת מפתח אוה"מ כל ז"י וא"א לומר דטומאה דחוי' דהוי סגי באחד מהם לצורך עבודת ציבור הגם שיש מקום לדחות דבשעת מיתת נו"א לא הי' הבשר והחלות בפנים אלא בחצר ואח"כ הוציאו נו"א משם ואז הכניסום ואכלום שם וכבר כתבתי שתירוצו עולה לשי' הרמב"ם אבל בחידושי שם כתבתי דגם אי נימא דהעזרה כרה"ר מ"מ מקום הקד"ק בודאי דינו כרה"י שהרי אסור לשום אדם לכנוס בו ולפמ"ש התוס' בעירובין (ד' נ"ד) בשם הח"כ נכנסו נו"א לפני ולפנים ומחו שם א"כ י"ל דכשהכניסו מישאל ואלצפן חניתותיהן של ברזל להוציא אותם הכניסו גם ידיהם לפנים דביאה במקצת לגבי מקדש ל"ש ביאה כמ"ש הר"מ פ"ג מבימ"ק הח"י ולענין טומאה אף שהם עמדו בעזרה שהיא רה"ר והיכי דטומאה ברה"י והאדם ברה"ר דינו כרה"ר לדידן דקיי"ל כחכמים דפ"ו דטהרות מ"ב מ"מ בהכניסו גם ידיהם דינו כטומאה ברה"י כמ"ש הר"ש שם בשם תוספתא ושפיר הוי ס"ט ברה"י וע' במהרמ"ל חולין (ד' ט') דגם בדא"א שיהי' שניהם טמאים אפ"ה ס"ט ברה"י טמא ובזה ישבתי קו' התוס' סוכה (ד' כ"ה) עמ"ש גירסא דלר"ע דאמר מישאל ואלצפן הי' שעסקו בנו"א שחל ז' שלהן בע"פ דא"כ איך אמר ר' יצחק אם מישאל ואלצפן הי' יכולים היו ליטהר אלא עוסקים במת מצוה שחל ז' בע"פ ולפי גי' הנ"ל תיקשי דהא כמו דלדידי' ניחא ה"נ לר"ע ואמרתי דלפי הנ"ל שהי"ל דין ס"ט ברה"י ובירושלמי סופ"ח דפסחים מייתי פלוגתא בדין ס"ט ברה"י אם הנזיר מגלח ונדחה מק"פ או לא ובמרה"פ פ"ח דנזיר העלה דלהרמב"ם דכל סד"א רק מדרבנן אין הנזיר מגלח ולהרשב"א דהוי מדאורייתא מגלח והא דבר"מ פ"ו מק"פ ה"ז היינו משום דאיכא רגל"ד כמ"ש מהריט"א פ"ה דבכורות בשם מהרמב"ח ע"ש ומעתה לשי' הרמב"ם שפיר פריך רי"צ דיכולין הי' ליטהר דאף שחל ז' שלהן בע"פ הרי כיון דאין נזיר מגלח שוחטין וזורקין על ט"מ לדעת הרמב"ם פ"ו מק"פ ה"ב וגבי מישאל ואלפן שהי' רק ס"ט ברה"י ואין נזיר מגלח הי' יכולים ליטהר לכן מפרש רי"צ דמיירי בט"מ שחל ז' שלהן בע"פ דטומאה וודאית הנזיר מגלח ואין שו"ז עליו לכן לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ובזה י"ל דר"ע לשי'