מהרש"ם חלק ב עו

הוכחה הנ"ל ושוב אינה נאמנת אך דמ"מ י"ל דניהי דליכא הוכחה מ"מ כיון דעל חלקה נאמנת מדין בעלים שוב ממילא נאסר הכל ויש לי לדון בזה עפ"ד הר"ן נדרי' ר"פ השותפין דבשל שותפין כל מה שא' משתמש בשלו משתמש דבזה לכ"ע יש ברירה ע"ש מ"ש בישוב ד' רמב"ם שם ובפרט דבדרבנן לכ"ע י"ב א"כ ליכא שום תערובות מים של חלק האשה בהמים ששאבו שאר אנשי העיר אבל יש לדון בזה עפ"ד תוס' תמורה (ד' ל') שחלקו בין נולד האיסור בהתערובות או לא א"כ בנ"ד שהאיסור נולד קודם תערובות א"א להתיר מכח ברירה וע' בשו"ת ב"א חיו"ד סי' ע' באורך בד' תוס' הנ"ל ואכמ"ל

האמנם יש לי לדון בזה עפמ"ש הריטב"א בע"ז (דף נ"ג ע"ב) בהא דפריך הש"ס התם מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש והקשה הריטב"א דדלמא עביד בהו מעשה ותי' בשם הראב"ד דאף דע"י מעשה אדם אוסר דשא"ש דוקא דבר של יחיד אבל של רבים אינו נאסר וכדקיי"ל מים של רבי' אין נאסרי' ואוקימנא כגון דטפחינהו בידי' כו' והרמב"ן ז"ל דחה דהתם במים של רבים היינו כשהם של הפקר דאע"ג דכל אדם יש לו זכות בהם והוי כשותף מ"מ אינם נאסרי' ודוקא של יחידי' שותפי' נאסרי' כיון דאית לי' שותפות בגוי' כדאי' פ"ב דחולין משא"כ של הפקר ע"ש היטב ומבואר דמים של רבים דהפקר אין להם דין שותפות כלל וע' בב"י או"ח סי' ת"ב במה שהקשה בהא דחריץ מים דהא הפקר נינהו וא"ק שביתה כו' דמוכח ג"כ כן דשל שותפות הא קונה שביתה וע' בתוס ע"ז (ד' מ"ז סוע"א) שדבריהם סותרי' קצת למ"ש בעצמם (בדף נ"ט ע"א) וע' בריטב"א שם (דף מ"ז) שכ' בשם התוס' דאי נפקי מרשותי' דרבים מסתפקי' מהם בע"כ אינו נאסר כלל אע"ג דאית לי' שותפות בגוי' ומהתוס' (דף נ"ט) מוכח דגם בחפר בור דוקא של יחיד נאסר אבל של רבים גם בחפרו בור אינם נאסרים אפי' באין יוצאי' לחוץ יעוש"ה ותבין. ועתוס' ב"ק (דף פ"א) דמשום תנאי דיהושע גם בח"ל מים שיצאו מאליהם הוי של רבים משא"כ ביצא ע"י חפירה וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שהבאר של רבים ויש רשות לכל א' לשאוב שם א"כ הוו דהפקר ואינם בכלל שותפות כלל ואין להאשה שום חלק בהמים וא"נ לאסרם כלל. אך לכאורה י"ל דכיון דהבאר של ישראל לבד וגם של בני אותה עיר לבד ובידם למחות לבני עיר אחרת ובפרט לעכו"ם א"כ י"ל דאינו בגדר הפקר ואולם באמת מבואר בירושלמי (דף פ"ו) דפאה והובא בר"ש שם דהפקיר לבני אותה עיר לבד ולישראל בלבד ולא לעכו"ם ולא לבני עיר אחרת אפ"ה יש לו דין הפקר אליבא דר"י אבל לר"ל ל"ה הפקר ונודע דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל וע' תוס' גיטין (דף מ"ז) וא"כ גם בזה דינו כהפקר גמור אבל כבר העלה בשו"ת נו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ט דהא דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל זהו רק בתלמוד בבלי ולא בירושלמי ובדין הפקר לבני עיר אחרת או לישראל לבד הלכה כר"ל דל"ה הפקר יעוש"ה א"כ בנ"ד כיון דהבאר חפרוה בני אותה העיר ישראלים לבדם וסגורה אצל המרחץ אין דינה כהפקר ושוב י"ל דאית לה שותפות בגוה. ואף די"ל דאין לאשה זכי' כלל דיד אשה כיד בעלה הרי בנ"ד גם בעלה מאמין לדברי' וחלקו אסור וממילא נאסרו כל המים [וע' נדרי' (דף מ"ז) ויו"ד סי' רכ"ד דמוכח ג"כ דדבר של צבור דינו כשותפות וע' ב"ש אה"ע סי' ל'] אבל הנה מצאתי בתוספתא פ"ג דפאה מודי' ב"ש וב"ה שאם הפקיר לישראל ולא לגוים שזה הפקר וגם מצאתי בב"י או"ח סי' תמ"ח שהביא מירושלמי (הנ"ל) וסיים וידוע דהלכה כר"י ומוכח דלא כנו"ב אולם יש לדון עוד בזה לפי המבואר בש"ג פ"ג דקידושין והובא ברמ"א סי' קכ"ז ס"א בסופו דיין של ב' שותפין ואמר להם א' שנתנסך וא' שותק והב' מכחישו לזה ששותק אסור ולהשני ולכל העולם מותר ע"ש א"כ מבואר דאף דלגבי שותף ששתק נאסר חלקו מ"מ אין שאר היין נאסר ע"י התערובות דאף דהשותף ששותק ושתיקה הוי כהודאה והבעלי' נאמני' על שלהם מ"מ כיון דשותף הב' מכחיש אין חלק שותף הב' נאסר כיון דלפי דעתו גם חלק שותף הא' מותר באמת וא"כ כיון דלדידן היכא דאומר איני מאמינך הוי כהכחשה א"כ ה"נ בנ"ד אם שאר בה"ע אין מאמיני' להאשה שוב י"ל דאין חלקם נאסר כלל כיון דלפי דעתם גם חלקה מותר ובפרט בנ"ד שאין לאשה חלק וזכות כלל והכל של בעלה רק דבעלה מאמין לדברי' א"כ אותם אנשי' שאין מאמיני' לה שפיר מותרי' להשתמש בהמים. אך לפמ"ש בשו"ת נאו"ד סי' כ"ג ול"ש חי"ד סעי' ס"ט דהחלק של השני אסור וביאר ד' הש"ג ורמ"א דמיירי אחר חלוקה וג"ז תלוי בפלוגתא א"כ צ"ע. כנלע"ד נכוי לדינא

ואולם בכל זאת דוקא אם אינם מאמינים לה אבל אותם המאמינים בלבם כבר רמ"א דבשאר איסרי' ל"מ לומר אינו מאמינך אם מאמין בלבו וא"כ גם בחמב"פ אין להקל אף משהו דרבנן ובפרט לשי' הש"כ שם סקט"ו בכל הדברים אין להקל אם מאמין בלבו ואף דהמעיין בס' הישר לר"ת סי' ק"א מפורש היפוך ד' הש"כ מ"מ בחומר איסור חמץ א"א להקל וע' במד"ר פ' מצורע פ' י"ט טביתא אמתא דר"ג היתה בודקת בחבית כיון שהרגישה ישבה לה כו' וי דהא אזיל חמרא כו' ואף דלא הי' שלה מ"מ כיון דהאמין, בלבו נאסר עליו היין אף דאכילת חולין בטהרה הוא רק מדת חסידות גם י"ל דהתם היתה שומר ולהכי נאמנת וע' ברמב"ם פ"ד מק"ע בדין שוחט הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמה שחטתיו דמן הדין אינו נאמן ומ"מ המחמיר ה"ז משובח וע"ש בכ"מ ולח"מ וע' בא"ז הגדול הל' פסחי' סי' רכ"ג מ"ש ע"ד התוספתא שממנו מקור ד' הרמב"ם הנ"ל ותי' שם אינו עולה יפה לשי' הרמב"ם בדין עקירה בטעות יעוש"ה ותבין וע"ש בהסכמת הגאון אבד"ק לבוב מ"ש בזה סימן פב ב"ה ה' וישב כ"ד כסליו תרנ"ט להרב המאה"ג וכו' מו"ה אברהם יעקב איסרלש נ"י אבד"ק טורקא

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באיש א' יעקב בן משה מנחם בלאהם שישב עם אשתו רחל בת ישראל אברהם בערך ארבעים שנה בלא בנים ובשנה העברה של"ח והו"ל עוד אח גדול ממנו ליב בלאהם שעזב את עירו מכמה שנים ולקח לו פאס והלך לשוט בארצות רחוקות וזה כשלש שנים חזר ובא ולקח לו פאס חדש וחזר והלך לדרכו וזה יותר משנה בא לכאן מכתב ע"י הבי דואר מארץ הגר מעיר שאברשין מהש"ץ דשם שהוא במקום רב שבאכסניא שלו מת איש א' ששמו לב בלאהם מעיר טורקא והמכתב נשלח להגעמיינדע ונמסר ע"י איש יהודי פקיד דשם למשפחת האשה רחל וחזר איש א' ממשפחתה וכתב שנית להש"צ דאם והשיב כי יודע ומכיר את האיש ליב מכמה שנים שבכל שנה בא לשם והתאכסן בביתו עם שאר עניים אבל את שמו לא ידע וכשמת מצא באמתחתו רייזע פאס וגם מפתח קטן מן תיבה אבל התיבה לא הביא עמו וע"י הפאס נודע לו שמו וגם שלח לכאן הטאדטען שיין מהגימיינדע דשם שמת איש א' ששמו ליב בלאהם והרייזע פאס נשאר בידם. ואח"ז צוה כת"ר לאחד מאחי האשה ליסע לשם לחקור עוד ע"ז ונסע לשם והלך מבית לבית בעיר הנ"ל ואמרה אשה א' שהכירה את האיש מקודם שהי' רגיל לשתות חלב בביתה וראתה בפניו שהי"ל שרטוטין בולטין אדומים מפוזרים בפדחתו ולחיו וד"ז נודע בעירכם שהי"ל כן מכמה שנים ושפטו הרופאים שאין לזה תרופה וגם בכל עת בואו לביתו מהדרך ראו בו כן וכן בא עוד מכתב מהש"ץ הנ"ל שכפי התואר שיכתב בהפאס כן הי' תואר של האיש שמת וגם אחי האשה ראה בתוך הפאס והכיר שהוא תוארו. עכת"ד השאלה

והנה בגוף דין ע"א ביבמה כבר ראו עיניו הסכמת רוב האחרונים להקל ואולם הנה הנו"ב מ"ת שדא בה נרגא דדוקא בע"א ס"ל להרי"ף דנאמן אבל בעד מפי עד וכן עבד או אשה נשאר רק הרמב"ם לגבי הרא"ש והו"ל חד לגבי חד וא"כ לפ"ז בנ"ד שהש"ץ העיד רק מפי כתב דמדינא עדות מפ"ת ל"מ שוב דמי לעד מפ"ע שלא התירו אלא בעדות אשה ותליא בפלוגתא הנ"ל. אולם כבר העיר בפת"ש סק"ג שלא הזכיר הנו"ב מתשו' הרשב"א שהובא בבדה"ב ואני עיינתי בתשו' הרשב"א שם והביא לשון בה"ג שכתב וז"ל והשתא דאמרת ע"א כשר דשויי' רבנן כאשה שהלך בעלה למדה"י וקתני גבי אשה הוחזקו להיות משיאין עד מפ"ע ומפי אשה ומפי עבד ושפחה והדא ובמה שריא לאנסובי עכ"ל הרי שגם בה"ג סובר כהרמב"ם ומצאתי בתשו' רדב"ז ח"ג סי' תס"ב שהאריך בענין פלוגתת רמב"ם וראב"ד בדין ע"א האומר נותן לה בן וכתב דרוב הפוסקים מקילין ומיעוטא דמיעוטא הם מחמירים וסיים וז"ל והנכון שבפסקים דע"א נאמן בכל גווני בין להתיר ליבם בין להתיר לשוק וכו' ובנ"ד אשה אע"פ שהיא אחותה נאמנת דמלתא דעל"ג לא משקרי אינשי ותו דאתתא דייקא ומינסבה דכיון דשריותא דידה תליא במת הבן תחלה דייקא שפיר אם מת הבן תחלה אי לא ואע"ג דבלא"ה אסורה