מהרש"ם חלק ב עה

וגם מצאתי בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' קכ"ג באמצע התשו' שפסק להקל ביי"נ דרבנן והפ"מ לסמוך על שי' התוס' וגם כ' שם שהאריך בחידושיו לסלק כל ראיות הש"כ ולהוכיח דהעיקר כד' התו' ע"ש וא"כ בודאי יוכל להקל מה"ט

ואולם כפ"ר שדי בה נרנא דהא הבאר מים הוא של כל בני העיר ויש גם להאשה חלק בזה וכיון דכל אדם נאמן על שלו א"כ חלקה נאסר וכיון דחמב"פ אסור במשהו שוב ממילא אסור הכל כיון דיש כאן מעט מים האסורים דהא החלק שלה הוא אסור לכל אדם דבעלי' נאמני' על שלהם והרב אבד"ק בארשטשוב השיג עלה דאדרבא כיון דעי"ז נאסר גם חלק של אחרים שוב אינה נאמנת גם על שלה ושניכם לא באו רק במילי דסברא ודרך כל איש ישר בעיניו וע' מש"ז סי' ה' ס"ק ותשו' נאו"ד סי' כ"ז אות ז' [ע' תוס' נזיר (דף כ"א ע"ב) ד"ה אלא כו' וי"ל דתליא בסברא זו ע"ש ודו"ק] ולכאורה הי' נ"ל ראי' לסברת הרב מבארשטשוב מדברי הרשב"א בחי' לגיטין (ד' ס"ד) בהא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשי' שבעולם והקשו בתוס' דא"כ כל הנשי' יאסרו לינשא שמא השליח קדשן לזה ותי' דנאמנות הן לגבי עצמן להתיר א"ע אבל אין נאמנות לגבי אמרי' להתירן והקשה הרשב"א דהא בכלל היתר עצמן יש ג"כ היתר אחר' דהיינו בעל ולא יהיו נאמני' גם לגבי עצמן ע"ש א"כ נראה מזה כעין סברת הרב הנ"ל כיון שהדבר נוגע לאחרים שוב מהראוי שלא יהיו נאמני' גם לגבי עצמן ואולם באמת מסיק הרשב"א שם בשם הרמב"ן דהיכא דהקרובות באו לפנינו ואמרו לא נתקדשנו דנאמנות משום דעא"נ באיסורא וכ"ש שמתוך שנאמנות על עצמן נאמנות גם לזה א"כ אדרבא מבואר מזה כד' כת"ר וגם בחי' הרמב"ן ריש גיטין כתב לדחות מ"ש התוס' ראי' לנאמנות ע"א מנדה והקשו ע"ז דהא בנדה אתחו"א ותי' הרמב"ן דהא לגבי עצמה נאמנות כיון שטוענת בריא וכיון שנאמנת לגבי עצמה שוב נאמנת גם לגבי בעל ע"ש ועתוס' חגיגה (דף י"ד ע"ב) בהא דבתולה שעיברה מהו לכה"ג כשאמרה בתולה אני דאי שכיחא דשמואל נאמנת והקשו בתוס' מהא דפ"ק דכתובות דלר"י לא מפיה אנו חיין ותי' דכאן דאף היא בכלל האיסור נאמנת גם לגבי אחרי' וע' ברש"י ותוס' סנהדרין (דף י') דסד"א הואיל ומהימן בהאי דיבורא לגבי חברי' מהימן נמי לגבי דידי' וע' רמב"ם פי"ב מעדות גבי פ' רבע שורי דמיגו דמהימן לגבי פ' מהימן גם לגבי שורו ע"ש ובתשו' ל' סי' הארכתי בזה ע"ש. והן אמת שמצינו בדברי הר"ן נדרי' (דף צ') בסוגיא דטא"ל שהקשה איך מחשש ענ"ב יתירו איסו' תורה דשוי' אנפשה חד"א דלגבי עצמה הרי נאמנת ותי' דכיון דמשועבדת לבעלה גם לגבי עצמה אינה נאמנת כיון דעי"ז יפסיד הבעל שיעבודו וגם בתוס' רי"ד קידושין (דף י"ב) גבי דביתהו דר"ח כ' להדיא דכיון דאגידא לגבי בעלה אינה נאמנת גם לגבי עצמה וע' באהע"ז סוס"י קע"ח דהשתא דאיכא חדר"ג אין הבעל נאמן לומר שזינתה אשתו ובהגמ"ר שממנו מקור הדין מבואר דגם באומר שראה שזינתה אינו נאמן וע' באחרוני' שם וא"כ לכאורה גם בנ"ד נימא הכי דכיון דעי"ז יאסר גם חלק של אחרים שוב אינה נאמנת גם (לעצמה) בחלקה אך דבאמת מבואר בש"ס דגיטין וטוש"ע סי' קכ"ז ורפ"א דסיפר שאמר גוילין של ס"ת לא עבדתי לשמה או היכא שנתנסך היין בפשיעתו דהואיל שנאמן להפסיד שכרו נאמן ג"כ לאסרו וקשה דנימא ג"כ להיפוך דהואיל שהדבר נוגע לאחרי' לא יהא נאמן להפסיד שכרו ג"כ ולכאורה י"ל דהתם שהפסד שכרו הוי דבר שבממון וקיי"ל דהודאת בע"ד כק' עדי' דמי ל"ש לבטל דבריו ע"י מה שנוגע גם לאחרים משא"כ היכא דגם חלקו הוא רק משום נאמנות באיסורי' ולא בדבר ממון. ועלה בלבי להביא ראי' לזה מדברי הראב"ן בגיטין (דף נ"ד) שהקשה בהא דדייק הש"ס שם דע"א נאמן מהא דכ"ג ביה"כ דכי אמר פיגול הוא נאמן וכתי' וכל אדם לא יהי' כו' והקשה דהא הפר הוא של כ"ג ונאמן להפסיד הפר של עצמו ותי' דדייק משעיר יה"כ דהוי של ציבור וכבר תמהו המפרשי' שם דהא מערבין לקרנות ומתערב דם שעיר בדם פר וא"כ כשאמר שפיגל השעיר ממילא נפסל גם הפר ע"י התערובות דמים וא"כ מתוך שנאמן להפסיד הפר לעצמו נאמן גם על השעיר אבל אי נימא דלגבי איסורי' אמרי' להיפוך דאינו נאמן כלל א"ש והראב"ן הקשה רק על הפר עצמו שהוא שלו דבודאי (נאמן על שלו אבל לאסור עי"ז גם השעיר שוב א"נ כלל. אבל נראה דאין ראי' כלל מזה דשא"ה דכל האיסור מצד השעיר שנפסל ועי"ז נמשך ממילא הפסול גם לגבי פר שלו ולכן אמרי' דכיון דאינו נאמן לגבי שעיר שהאיסור נמשך ממנו שוב א"נ גם לגבי פר אבל להיפוך היכא דהאיסור נמשך משלו לגבי של אחרי' שפיר אמרי' מתוך שנחמן על שלו נאמן גם בחלק האחרי' ולכן כ' הראב"ן דעיקר הקושי' רק מהא דנאמן לומר שפיגל השעיר אבל באומר שפיגל הפר נאמן שפיר משום שהוא שלו ואף דעי"ז ממילא נפסל גם השעיר ע"י תערובות דמים וא"כ נוגע גם לחובת הקהל אפ"ה מתוך שנאמן על חלקו נאמן גם על של אחרי' [וע' בחו"מ סי' מ"ז בשטר אמנה דא"נ להיות חב לאחר אבל אינו ראי' לכאן כמובן] והא דכ' הר"ן נדרי' הנ"ל דל"א שאחד"א נגד שיעבוד הבעל נראה לפמ"ש הח"ד בליקוטים לסימן קכ"ז ליישב קו' הט"ז סימן קכ"ז שם סק"ד מהא דקידושין (דף ס"ה) דא"נ לחוב לאחרי' הקרובי' ותי' הח"ד דדוקא באיסורי' דסגי בבירור הענין גם בלא עדי' ולכן כיון שמפסיד לעצמו הוי הוכחה שאומר אמת ונאמן משא"כ בדשב"ע בעי' עדי' גמורי' יעו"ש ות"ל קיימתי' מסברא. ומעתה לפ"ז התם באיסור אשה לבעלה דבעי' דוקא עדי' ל"מ הוכחא זו לאסור לבעלה וכיון שא"נ לגבי בעלה שוב א"נ גם לגבי עצמה אבל באיסורי' דסגי בהוכחה שפיר נאמן בכה"ג. וע' בשו"ת תפ"צ להגאון אבד"ק גלוגא חיו"ד סי' י"ב מ"ש בדברי הר"ן הנ"ל ובתשו' א' פלפלתי הרבה ואכ"מ וגם לפמ"ש הט"ז לחלק בין היכא דאיכא חזקת היתר בכה"ג אף דנאמן להפסיד שכרו א"נ לאסור של חבירו משא"כ היכא דליכא חזה"ת בזה אמרי' הואיל דנאמן להפסיד כו' יש לי לדון דבנ"ד אף דלכאורה נראה דאיכא חזה"ת להמיס מ"מ נראה דבזה אין אנו באי' להוציא המים מחזקתן שהרי החמץ לא נכבש עדיין בהמים שיאסרו כל המים עי"ז רק דכיון דבפת איכא פירורים ואנן מחמירי' בפסח גם בסינון כמ"ש בסי' תמ"ו ולכן יש לאסור בזה וא"כ כל האיסור הוא רק מכח הפירורים רק דאנו לא ידעי' להבחין מקומם ולכן אסרי' כל המים אבל מ"מ המים עצמן נשארי' בחזקת היתר כמקדם ואין מוציאי' אותו מחזקתן וכל האיסור רק משום שאין יודעי' מקום הפירורי' אי' איפוא מקומן להוציאם לגמרי ולהבדילם מן המים ונגד זה אין התנגדות מכח חזה"ת של המים ודוקא באומר נתנסך יינך דבא לשנות היין מהיתר לאיסור בזה אמרי' דאינו נאמן להוציא מחזה"ת משא"כ בזה וכיוצא בזה כ' התוס' במנחות (דף ו' ע"א) ד"ה דומיא דערלה וכה"כ כו' בהא דמבואר בש"ס שם דערלה וכה"כ לא הי"ל שעה"כ והוכיחו דהיינו הענבי' שעושין מהם יין לנסכי' ל"ה להם שעה"כ והקשו ע"ז דהא קודם שהוסיפו מאתים הי"ל שעה"כ ותי' וז"ל דמה שנתוסף באיסור אחר שנעשה כלאים שגדל אח"כ לא הי"ל מעולם שעה"כ והאי דמיתסר גם מה שגדל קודם לכן לפי שא"א להבדיל זמ"ז להפריש תערובתה עכ"ל. ומבואר דמה שגדל קודם לכן איננו בכלל איסור לומר עליו שהי"ל שעה"כ שהרי אינו נאסר כלל רק משום שא"א להפרישו ממה שגדל אח"כ וה"נ בנ"ד אין גוף המים נאסרי' לדון עליהם מכח חזה"ת שלהם וכן מצאתי בס' ש"ש להקצה"ח ש"ג פ"ז שהעלה דגבי תערובות היכא דאין היתר נהפך לאיסור ל"ש לדון מכח חזקת היתר וזהו ג"כ כונת הר"ש בריש פ"ז דתרומות מ"ו שכ' דגבי ב' קופות ל"ש חזקת היתר אם נפל התרומה בחולין עש"ה ותבין [וע' מהרש"א פסחי' (ד' י') שנראה מדבריו שהיסב כונת הר"ש לסברת תוס' יבמות וצ"ע] כלל הדבר דלפ"ז נראה דבנ"ד שפיר נאמנת הואיל דנאמנת לאסור את שלה. אך דיש לשדות בה נרגא דהא עיקר טעמא דאמרי' מתוך שנאמן כו' הוא דכיון דמפסיד בזה מסתמא לא משקר וא"כ לפמ"ש הפוסקי' דבהפסד מועט לא אמרי' הכי וכדמוכח בש"ס מהא דאזכרות כתבתי שלא לשמן וכ"כ גם הט"ז סי' קכ"ז שם א"כ לפמ"ש הרשב"א הובא בב"י יו"ד קי"ט דהילוך לא מיקרי טורח כ"כ ואמרי' בי' לא שביק היתרא ואכיל איסורא והביא ראי' מהא דריש חולין דחמצן של ע"ע מותר מיד מפני שמחליפין והא צריכי' לילך לבית אחרי' ולהחליף ובע"כ דלא מיחשב טורח יעו"ש א"כ לפ"ז נראה דכיון דאין הפסד במים ובכל מקום שכיחי [וע' ירו' פ"ג דחגיגה ה"ה בסופה אין חבירות למים ופי' בק"ע שבחנם הם ולמה יקילו בהם וגדולה מזו כ' התוס' בב"מ (דף י' ע"א) ד"ה ר"נ כו' דבמי הבור ל"ה חב לאחרי' שיש הרבה מים בבור וע' ביצה (ד' ל"ט שם) רק הטורח לילך חוץ לעיר להביא המים א"כ כיון דזהו אינו אפי' בגדר הפסד קצת ל"ש בזה סברת מתוך שנאמן כו' וע' פסחי' (דף י' ע"ב) בגופי' אטרחוהו רבנן בממוני' לא אטרחוהו ומוכח ג"כ דטורח הגוף לא דמי להפסד ממון ואם אמנם בתשו' א' בענין חלוצה הוכחתי בראיות דלאו כל טורח שוה והילוך רב בדרך רחוק מיחשב טורח וע' בגיטין (דף ע"א) דרך מכחיש הגוף דכתי' ענה בדרך כחי והבאתי עוד מכמ"ק דטורח גדול קשה יותר מהיזק ממון אבל היינו בדרך רחוק משא"כ בזה דמסתמא הוי הילוך מועט א"כ נראה דליכא בזה