מהרש"ם חלק ב עד

אטום רק משום חסרון והרי קיי"ל דחסב"פ ל"ש חסרון ולשי' בה"ג הוא משום יובש כ' בדע"ת סקנ"ג א"כ לא חמיר מיבשה

ומ"ש רו"מ ראי' להחמיר מד' הש"ך סי' ל"ו ותב"ש סקנ"ז שהוצרכו להוכיח שלא לחתוך רק הקרום דאל"כ דלמא במקום החתך הי' אטום ואמאי לא כ' משום שאין טרפות האטום אלא סמוך לקרום לק"מ דהך טעמא שכתבו הם הוא להציל ממכשול איסור טרפות משא"כ מטעמא דרו"מ מה יזיק לנו אם נחמיר והול"ל רק שא"צ לחתוך יותר אבל לא שאסור לחתוך יותר ומ"ש התב"ש סקנ"ח דלהרמב"ם זהו קיום הסמפונות הרי הרמב"ם סובר דחסב"פ שמי' חסרון ע' תב"ש סקמ"ד משא"כ לדידן. אבל מ"ש מדברי כנה"ג הגב"י אות ז' דאם ע"י נפיחה עלה עלי' בשר כשר ולא איכפת לן אם יש אטום בהבשר בפנים יפה דחה לפמ"ש הרא"פ ס"ק ק"מ דהכנה"ג סובר כהראב"ד דאטום דוקא מעל"ע. וגם מ"ש דהיכי דההכשר של האטום ע"י משמוש ידים ודחיקת הרוח ממק"א כפי שכתב הדע"ק סי' ל"ז סק"י ואירע שנקרע הקרום ואינו מבצבץ דיש לאסור שהרי רואים שאין הרוח בא לשם צדקו דבריו והוא דבר פשוט בעיני

סימן פ ב"ה ג' וישב תרנ"ט ברעזן לה"ה הרה"מ וכו' מו"ה אליעזר דיכטער נ"י שו"ב דק' פאריז. פראנקרייך

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בעובדא שבא לידו באונא עליונה הימנית שנמצא עלי' סרכא לשומן הלב ותיכף סמוך לה כרוחב אגודל יצאה משם עוד סרכא לשומן הלב וראשי הסרכות דבוקות זב"ז כעין קשת וב' הסרכות ארוכות מאוד ואחת מהן יצאה מטינרא והי' הספק אם באמת ב' סרכות הן אלא שבראשיהן נדבקו זב"ז עד שאין ניכר אם הן שתים א"כ הו"ל דבוקה מטינרי וטרפה או דבאמת שניהן אחת מינה ובה אלא שסרכא כפולה יוצאה מהן להשומן וסרכא מינה ובה מטינרי כשרה וכן אפי' בלא טינרי יש ספק זה לענין אם צריכה מיעוך דאם ב' סרכות הן הוו שלכ"ס ואם הם מו"ב א"צ מיעוך והביא מדברי התשב"ץ שהבאתי בדע"ת סי' ל"ט סקי"א וסקנ"ו דבסרכות ארוכות הרבה ל"ש טעמא דסופן להתפרק ולפמ"ש התב"ש סי' ל"ט סקכ"ג גם להתוס' יש סרכות שהן רק הפשטת ליחה ואינם חזקות למשוך עמהן קרומי הריאה וא"כ יש להקל בספק שלכ"ס ספק מו"ב והביא ממ"ש בדע"ת סקכ"ז להקל בספק תלוי' ספק שלכ"ס ורו"מ הביא עוד ראי' מהתב"ש סקמ"ו ול"ש ס"ק ק"ה בדברי הד"מ אות ח"י בשם בד"י וגם הביא ממחלוקת התב"ש ול"ש בהא דשמ"ח סט"ו בדין סרכא כפולה הדבוקה למק"א והתב"ש סקכ"ג חולק ע"ד הב"י דאינו ס"ס דהוו מש"א והל"ש סקמ"ט מיקל גם בספק א' ומוכח דספק שלכ"ס ספק מו"ב כשר לשי' הל"ש ורמז למ"ש בדע"ת סקכ"ב עכת"ד

הנה לענ"ד כיון שהסרכות אריכות הרבה דלשי' התוס' כשר כמ"ש התשב"ץ דלא כהתב"ש א"כ גם לשי' התב"ש הסובר דהוי ס"ס מש"א יש להקל בזה דהוי שפיר ס"ס שמא הוה סרכא מו"ב ואת"ל שהוא שלכ"ס דלמא הלכה כהתוס' וכבר כתבתי בדע"ת סי' נ"ג סקל"ג דהיכי דספק א' הוא בפלוגתא דרבוותא אינו בכלל ס"ס מש"א דהא נ"מ לדעלמא ואף שהל"ש בדיני טה"ע סי' ט"ו סוסק"ח כתב דגם בכה"ג הוה ס"ס מש"א אבל יעוין בדע"ת סי' נ"ז סקנ"ג שמצאתי כדברי בתשו' מהר"י לבית לוי ואח"ז מצאתי במש"ז סי' ל"ט סק"ט שכ' כדברי בהך דינא דהב"י וט"ז דהיכי דיש לצרף דעת התוס' יש להקל בזה ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד נראה להקל ובפרט היכי שעברה הסרכא בקליפה כנהוג אלא שיש טינרא תחתי' וכל החשש מחמת תר"ל כבר נתבאר בדע"ת סי' ל"ט סקפ"ד דרבים מקילים בזה היפוך דעת הט"ז ואף שאין להקל למעשה גם בסרכא לשומן הלב שאינו ריעותא גדולה מ"מ בנ"ד שיש עוד ספק שמא היא סרכא מו"ב פשי' דיש להקל וע' בדע"ת סי' ל"ו סקכ"ב וסי' ל"ז סק"ט מ"ש בזה

ומה שהקשה ע"ד השמ"ח שפסק בסעי' כ' כהרשב"א דספק גב ספק חיתוך מוקמי' בחזה"ת ובסעי' ס"ב בב' אוני דסריכי מגב לגב וכו' פסק כהא"ח בשם הרמב"ן להחמיר והתם נמי ספק לדופן דהוי מקום רבותא מדין הש"ס ספק מגב לגב נראה דהשמ"ח ס"ל דהתם שכיח טפי סרכא מגב לגב ודמי למ"ש התב"ש סקכ"ג דבדשכית טפי לאיסורא לא תלינן להקל

ומה שהקשה ע"ד הפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ה שכתב דאם אכל מבהמה שלא נבדקה הריאה ונמצא טרפה צריך כפרה משא"כ בשאר טרפות כמ"ש הפמ"א ותמה רו"מ מדברי תוס' ביצה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה אורח ארעא וכו' שכתבו דצריך כפרה דנחשב שוגג ולא אונס והרי התם דקאמר אורח ארעא קמ"ל בע"כ מיירי בשאר טרפות דהא הריאה צריכין לבדוק מדינא ואפ"ה מיחשב כשוגג והנה הפמ"א שם הביא מדברי תוס' ביצה הנ"ל אלא דהתוס' מיירי קודם הפשט לכן הו"ל שוגג שהי"ל להמתין עד אחר הפשט אבל אחר הפשט מיחשב אונס ע"ש אבל ע"ד הפמ"ג לק"מ שהרי בפתיחה לסי' ל"ט הביא בשם כמ"פ שפי' הא דנטיעה מקטע רגליהון היינו משום בדיקת הריאה ובמקום הפסד ממון הקילו בלא בדיקה והביא כן גם בשם הרשב"א א"כ לק"מ

ומ"ש רו"מ דאונס לא מקרי אלא היכי דא"א לו לידע משא"כ בדאפשר לידע אלא שאינו מחויב הנה ד"ז תלוי באשלי רברבי כי הנה בשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' ס"ח העלה כדברי רו"מ והביא ראי' מיבמות (דף צ"א) ועוד מכמ"ק אך שלא ראה דברי הפמ"א הנ"ל וזה כמה שנים הבאתי ראי' להפמ"א דהיכי דמדינא א"צ לבדוק מיחשב אונס מהא דפי"ב דפרה משנה ד' ופי' הר"מ דמפורש דברה"ר דס"ט טהור מיחשב אונס בלא בדק משא"כ ברה"י וע' בפת"ש סוס"י קפ"ה בשם המא"נ בזה ובס' מי נדה שם שחולק עליו והעלה כדברי רו"מ וע"ש בשי"ט לסי' הנ"ל תשובה ב' עוד בזה שהרגיש מהא דפי"ב דפרה ותירוצו אינו מובן: ומ"ש בדין אונא עליונה הנכפפת אל הגב שהובא בדע"ת סי' ל"ט סקנ"א בשם טטו"ד אם יש לסמוך ע"ז והביא עובדא שאירע לפניו שהי' שעה"ד אין בידי לחדש עמ"ש בחיבורי שם ומ"מ למעשה אם קלף צד הרחב מהסרכא ועלה יפה והיא שעה"ד יוכל לסמוך שא"צ לקלוף הצד הדק של הסרכא. והנלע"ד כתבתי

סימן פא לכבוד ידידי ש"ב הרב המופלג בתוי"ר החסיד בנש"ק מו"ה בנימין וואלף ז"ל מק' אוזיראן

מכתבו הגיעני ובדבר מה ששאל בעובדא שאירע אצליכם ביו"ט ש"פ העבר שהלכה אשה ביום א' דחוה"מ אל הבאר לשאוב מים ושאבה מים ומצאה בכדה חתיכת פת חטים בהמים וחורה והשליכתו להבאר ולא לקחה המים ואח"כ שאבו כל אנשי העיר ב' ימים זאח"ז מים מהבאר ונשתמשו בכל הכלים ואח"ז סיפרה האשה העובדא הנ"ל והאשה עצמה לקחה כל הימים הנ"ל מים מרחוק ע"י טורח רב. ונסתפקו אם האשה נאמנת לאסור כל התבשילין וכלים של בני העיר והביא ד' הל"ש בחי' דיני' ליו"ד סכ"א שכ' להתיר בעובדא כיוצא בזה דאף דבש"כ סי' קכ"ז הכריע דהיכא דהבעלים שותקין ואין יודעי' להכחיש ע"א נאמן לאסרו מ"מ אשה דמיא לקטן דאינה נאמנת באיסורין רק היכא דהוי רק גילוי מלתא לבד וכהא דסוס"י מ"ח גבי קטן ורו"מ צידד לאסור ויבואר לפנינו אי"ה והנה בגוף הדבר שחידש הל"ש דאשה דינה כקטן באיסורי' כבר הארכתי בחיבורי גי"ד ליו"ד סי' מ"ח בדע"ת סקמ"ג והוכחתי דגם אשה נאמנת והבאתי כמה ראיות ברורות ע"ש באורך ולא נשאר לנו שום צד היתר רק מכח הא דאין ע"א נאמן בשל אחרי' והל"ש גופי' לא רצה לסמוך ע"ז נגד הכרעת הש"כ. ואולם באמת נראה לצדד בזה דבנ"ד גם הש"כ מודה דיש להקל שהרי לפי טעם ב' של הש"כ שם סקט"ז הוא דכיון דבש"ס ר"פ הא"ר לא נפשט הבעיא אי נאמן אפי' נגד חזקה וא"כ ניהו דלהתיר אינו נאמן מספק מ"מ לאיסור יש להחמיר מספק דשמא נאמן יעוש"ה. וא"כ הרי בדרבנן קיי"ל דבעיא דלא נפשטה אזלי' להקל א"כ שוב י"ל דאינו נאמן להחמיר בדרבנן וא"כ לפי טעם זה גם הש"כ מודה דיש להקל בנ"ד דהוי רק איסור משהו דרבנן וגם לפי טעם א' של הש"כ הרי אף דאיכא כמ"פ דס"ל דגם בשותק מפני שאינו יודע הוי שתיקה כהודאה מ"מ הרי כיון שדעת התוס' והרא"ש ומרדכי להקל א"כ כדאי הם לסמוך עליהם בדרבנן במקום הפ"מ וע' בשו"פ שב"י ח"א סי' מ"ג שדחה ד' הש"כ ופסק כהתוס' ליישב דבריהם