מהרש"ם חלק ב רלה

אך דמ"מ בדעת רש"ל שפיר י"ל כדעת דג"מ וס"ל כדעת רמב"ם דגם בבא ע"י תערובות לא בטל וה"נ ל"א סד"ר להקל ועמג"א סי' שי"ח סק"ח במה שרמז להתוס' ב"ק (דף ס"ט) ובמחה"ש שם דמוכח דגם התוס' לא ס"ל כהאו"ה הנ"ל והמעיין בשטמ"ק שם ימצא שהביא בשם הר"י שתי' באמת קו' התוס' כדעת מג"א ועכ"פ התוס' לא ס"ל כן וא"כ אין זה תמוה לומר דהרש"ל חשש לזה ומה שהאריך בדברי המק"ח סי' תס"ז במ"ש ע"ד הב"ח בשם מרדכי בשם ראבי' בנתערבו חטים שנתבקעו קו"פ בכרי ואין ביקוען ניכר דאסור להשהותן ואם אכלו מהם קו"פ מותר לאכול בפסח דאין לך מצה שלא יהי' יותר משיעור של האיסור והמק"ח תמה דבחטים הנכללים א"א לתלות שהאיסור לבדו נפל או נאכל וראי' מפ"ב דמע"ש מ"ה. והנה לענ"ד לק"מ דהא אנן קיי"ל כשמואל דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן כמ"ש בתה"ד והובא בט"ז יו"ד סי' שכ"ד סקי"ג ועי' תשו' מהרי"ט ח"א סי' ח"י מ"ש בדעת רמב"ם בזה ובמל"מ פי"ד ממעשר ה"ח העלה דבדמאי דרבנן הקילו ובפי' לר"ה (ד' י"ג) העלה דגם לשמואל מדאו' אמרינן דנכלל לפי חשבון אלא דרבנן החמירו שלא לסמוך על הבילה בשל תורה ובדרבנן הקילו וכ"ה במרכבת המשנה פ"ה מתרומות הי"ז ולדעת הר"ש דוקא בדורסן לעשות כקוף א' דמי ליין ושמן הא בלא"ה ל"ש בילה בדבר יבש ועי' תשו' בר"א חא"ח סי' ל"ה בזה וא"כ אין לתמוה על הראבי' והב"ח דהכא דמה"ת יבש ביבש בטל ברוב ובפרט בדאיכא ס' ורק מדרבנן אסור שוב יש להקל לומר דאין בילה ותולין דהאיסור נפל והא דפ"ב דמע"ש שאני מפני שמתחללין זע"ז כמ"ש בנתה"מ סי' רצ"ה סקט"ו אבל בעלמא אף דבדרבנן תולין להקל ולומר דיש בילה אבל בנ"ד שבאנו להחמיר עי"ז בדרבנן תולין להיפוך לומר דאין בילה והן אמת שהבית מאיר ליו"ד סי' ק"ט כתב דהא דביבש אין בילה היינו רק להחמיר עי"ז ולא להקל וגבי תבואה שנתערבה לחומרא יש בילה ע"ש ובתשו' א' הארכתי בזה אבל מ"מ אין סתירה מזה להב"ח די"ל דס"ל דבדרבנן הקילו וגדולה מזה מבואר בנימוק"י יבמות פ' הערל דגם בלח בלח אינו ברור ויוכל להיות שאותו סאה שנפל הוא אותו שהוציא משם ועי' תשו' רע"א מהד"ק סי' רכ"א אות ט' ושם סי' רכ"ב מ"ש בזה ומ"ש המק"ח מהא דפ"ה דתרומות יפה השיג עליו רו"מ דשא"ה דיש נ"מ על שני התערובות ובכה"ג הוי תרתי דסתרי ואין לתלות בכה"ג דאיסורא נפל כמ"ש הרשב"א והובא בש"ך סי' ק"י סקמ"ד ותיתי לי כי בהשקפה ראשונה תמהתי כן על המק"ח טרם ראיתי דברי רו"מ ואח"ז ראיתי שגם רו"מ העיר בזה

ומה שתמה המק"ח ביותר ע"ד רש"ל שכ"כ גם לענין קמח בקמח גם בחידושי שר האלף לסי' ת"ל תמה דאפי' נימא דקמח הוי יבש מ"מ הרי הוי דבר הנכלל. אבל במחכת"ה נעלם מהם דברי רמב"ם פי"ג מתרומות ה"ד דס"ל דגם קמח בקמח הוי דבר שאינו נכלל. א"כ י"ל דהרש"ל ס"ל כן לתקן במה שהוא רק חשש בעלמא והא דהרמב"ם כתב דהכל לפי חשבון כבר נתבאר שאין משם ראי' לנ"ד ובפרט בנידון רש"ל שהוא חששא בעלמא בודאי יש ליישב מה שסמך ע"ז ובפרט לפמש"ל מהנימוק"י יבמות דגם בלח בלח יש צד לתלות דהיינו הך א"כ במה שהוא רק חששא בעלמא יפה עשה הרש"ל ומ"ש המק"ח דודאי מיירו ביותר מס' ורו"מ ביאר דס"ל דהוי מבשא"מ הנה גם במבשא"מ יש כמ"פ המקילים וע' בשפ"ד סי' ק"י סקנ"ז וע' תשו' המיוחסות להרמב"ן סוס"י קפ"ב ב' דיעות בזה א"כ י"ל דגם הראבי' וב"ח ס"ל כן ומיירו בפחות מן ס'

ובעיקר הדין שכתב דמהדרין לאכול דוקא קמח הנטחן בריחיים של יד צריך ליזהר שלא יהי' שום חטה שצמחה דקמח זה אין דינו כלח בלח. כבר נדפס ד"ז בשמי בהסכמתי לס' אור לפארו דגם בהגהותי על הא"ח שנדפסו בארץ הגר עם הס' אר"ח החדש והוא חומרא דאתי לידי קולא ודוקא בנקיים לגמרי עושים הידור וחומרא כהוגן וגם יפה כתב רו"מ דקמח זה אסור ליתן בשום רוטב וכדומה ושמא נשאר בעין. אבל במצות דקות שלנו גם הרב ז"ל מודה דליכא חשש קמח וע' בשע"ת סי' ת"ס בזה ובס' נזירות שמשון סי' תס"ג כתב כמה צדדים להקל

ובדבר מה שהאריך רו"מ בדין שיעור זית בודאי בסתם גם החללים מצטרפין כיון שכן הוא טבעו ודרכו בכך ודוקא בניכר חלל אינו מצטרף כדמוכח ממשנה דעוקצין שרמז המג"א וכ"ה בש"ע הרב שם סי' תפ"ו וע' פיה"מ להר"מ פ"ג דטהרות מ"ד וז"ל ואודיעך הנה עיקר א' והוא שהשיעורים כולם אמנם נשמור בהם שיעור הגודל ולא נקט לרפיון החלקים והתחברות לא לענין טומאה ולא לעניי איסור והיתר יבואר שנפחו נפחו ר"ל שנוספו וגדלו עכ"ל. ושם מקודם ביאר שהשמש יכלה כח לחות הגוף וינגבם ולכן יכמוש והמים ילחלחן וירפן ויגדלן ויוסיף בגדלן ע"ש ואף דברשב"א שבת (דף צ"א) כתב דכל שיעור כזית אע"פ שתפח ונראה כזית הרי א"ב כזית ולא נהנה גרונו בכזית ע"ש י"ל דהיינו בתפח עד כדי מה שאין דרכו בכך וע' בב"ט שעה"ת בסופו ושו"ת בי"צ חא"ח סי' ל' וסי' ל"א ושו"מ מהד"ק ח"א סי' קס"ח ועי' בס' גן המלך סי' קנ"ב מדברי רמב"ם פי"ד ממ"א ופ"ד משאה"ט והעלה דהא דמנחות (דף נ"ד) י"ל דדוקא בנתפח מאליו אבל דבר שדרכו לשרותו ותפח בכך ומתרבה ודרך הנאתו בכך נחשב לשיעור מה"ת ע"ש ותדע שהרי מבואר בכ"מ פ"ה מתו"מ בשם רלב"ג כי עיסת מצה הוא קטנה בכמות מכפי הקמח ועיסת חמץ גדולה מהקמח ע"ש וא"כ יהי' הבדל בשיעור כזית מן חמץ למצה ולא נמצא בשום מקום ועמג"א סי' ר"י סק"א דפת השרוי ביין אוכל הוא וגם מפורש ברש"י פסחים (דף ל"ג ע"ב) ד"ה טמא מת וכו' אע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקב"ט עמו משלים הוא את שיעורו וכו' ע"ש מהא דמנחות (ד' נ"ד) ובאמת דהתם רק אם הי' מתחלה כשיעור וצמקו וחזרו ותפחו משלים שיעורו מה"ת אבל מתחלה משלים רק מדרבנן כבר הבאתי מדברי ג"ה דבמה שדרכו בכך גם בתחלה מצטרף וע' שו"ת משיבת נפש סי' כ' שחולק ע"ד מג"א והעלה דדברים שאינם שוים בברכותיהן אין משלימו לכזית וכן לענין נזירות ע"ש (וע"ע במג"א סי' קס"ח סק"ל מ"ש ע"ד מהרי"ל בדין פת שרוי ביין) ולכן גם לענין מצה אינו יוצא בכה"ג וי"ל דגם הג"ה מודה בזה

שוב מצאתי בחידושי רז"ה בדיני שיעור עירוב ופרס וביצה וזית שעלה דע"י הלישה מתמעט העיסה ממדת הקמח ואחר האפיי' מתרבה ע"י החללים המתהוים בפת אלא דקיי"ל דצריך למעך החללים א"כ עיקר השיעור כפי שהוא בלישה קודם שיתפח העיסה ולא הרגיש מהא דפ"ב דעוקצין וכמש"ל בשם ש"ע הרב דדוקא בסופגנין צריך למעך החלל

סימן רנ להרב מו"ה יהושע טעלנער נ"י מו"צ דק' בדין בפולין רוסיא

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בסופר א' שנשבע לאיש א' שלא יגלה מה שדיבר עמו לשום אדם עד כלות שנה א' ובתוך השנה מת האיש והסופר אומר שיש צורך לגלות הדבר בפני היורשים אם יוכל לישאל על שבועתו ולהתירה שהרי צריך לפרט הנדר מקודם וא"א לו לעבור ולגלות השבועה והביא מתשו' עין יצחק סי' כ"ד שנשאל בזה והביא ראי' משבועת צדקי' שלא לגלות ואפ"ה התירו לו סנהדרין והנה אין בידי ספר הנ"ל אבל אני תמה שהרי הריטב"א ואס"ז לנדרים שהובאו בשעה"מ פ"ו משבועות הקשו כן בהא דשבועת צדקי' ותי' דאפשר שאמר להם נשבעתי כו"כ לאיש א' ולא גילה להם למי נשבע כן ולא עבר על שבועתו וגם הוה כפרט הנדר ועוד תי' שם בענין אחר עיין שם ואם כן מוכח דסבירא להו דאסור לעבור על השבועה גם בכה"ג שבא להתיר לו וגם לפי מה שכתב השעה"מ שם ליישב קושיא זו עפ"ד הרשב"א בתשובה דמשום שלום בית מותר לעבור וכשיתירו לו אח"כ לא יהי' עליו שום עונש כיון שמאותה שעה כבר נתחרט על שבועתו הותרה אח"כ למפרע וה"נ בהא דצדקי' כבר כתבו התוס' והר"ן שהי' לדבר מצוה מפני שהי' מצטער ומתבטל ממלאכת שמים או מפני שהמלך ציוה עליהם להתיר היו מחויבים לקיים ציוויו ע"ש וא"כ בנ"ד ל"ש ד"ז אך לפי תי' הריטב"א הנ"ל גם בנ"ד יוכל להתיר באופן זה שיגלה גוף הדבר ולא שם האיש

ובזה נ"ל ליישב דברי הד"מ ביו"ד סי' רל"ט אות ב' בהא דכתב בתשו' הרא"ש וב"י בסופר שנשבע לשותפין שלא יגלה חשבונם לשותף השלישי ולא לשום אדם אחר והרא"ש כתב דלא חלה כיון שיגיע עי"ז הפסד להשותף וכתב הד"מ דיש להתירה תחלה דלא עדיף ממדרש חכמים דהשבועה חלה וברמ"א שם ס"ז ביאר יותר שיתירה תחלה ואח"כ יגלה אלא דבש"ע לא העתיק שנשבע ג"כ שלא יגלה לשום אדם אבל בגוף תשו' הרא"ש ובב"י מבואר כמ"ש וא"כ יש לתמוה דא"כ איך יתירה תחלה הרי צריך לפרט השבועה ועובר על שבועתו שנשבע שלא יגלה לשום אדם ובד"מ סי' רכ"ח אות ט"ז פסק בעצמו דגם בדיעבד אינו מותר בנשבע לחבירו ודוקא בנדר של עצמו מותר בדיעבד וע' בש"ך סי' רל"ד סקמ"ח נחלק בזה עם הפרישה ושניהם