מהרש"ם חלק ב רכט

הנ"ל הפרה לעכו"ם בכסף ומשיכה ובעל הפרה ראה את הנעשה ואח"כ ילדה בכור ונסתפקת דכיון דאשלד"ע ולשי' כמ"פ השליחות בטל גם בדיעבד א"כ אין זה מכירה כלל והנה לדינא הדבר פשוט דכיון דהוא עשאו שליח בסתם והוא עשה שלא כדין ומכר בשבת אין השליחות בטל כמו שעלה בלבי תיכף עפ"ד מל"מ פ"ג מגניבה וקצה"ח סי' קפ"ב ואח"ז ראיתי שגם אתה הבאת בסוף מכתבך מזה אלא שכתבת דהמקנה לא ס"ל כן ולא כן הוא כי בקידושין (נ"ב) תי' המקנה בזה קו' הגאון מאה"ו שהא דקדשה בפירות שביעית דמיירי שעשהו שליח בסתם לקדשם ע"ש וגם בלא"ה לפמ"ש בתשו' פנים מאירות דמהני מכירת איש אחר את המבכרת אפי' שלב"פ משום דזכין שלב"פ והובא גם בפת"ש סוס"י ש"כ והגם שיש לדון בזה מדברי קצה"ח סי' רמ"ג סק"ח אבל יעוין בתש' בר"א חא"ע סי' ק"א ונאות דשא סי' ל"ט ושו"ת דברי חכמים סי' ק"ט וא"כ היכי דמהני משום זכי' י"ל דלכ"ע אין המעשה בטל אף דיש סוברים דזכי' מדין שליחות מ"מ אין בטל בדיעבד ובפרט דלשי' כמ"פ אינו מדין שליחות ועוד דבקנין משיכה שעשה העכו"ם ודאי מהני כיון שהמוכר גי"ד שרצונו בזה הרי העכו"ם קנהו במשיכתו בלא מעשה השליח ואף דיש ספק אם עכו"ם קונה במשיכה מ"מ לגבי איסור שבות דמקח וממכר שוב הי' מותר למכור בכסף ג"כ דהוי סו"ר דשמא קנהו במשיכה לבד. ועוד דהא דעת הא"ר וח"י סי' תמ"ד דמותר למכור חמץ בשבת כיון דהמכירה רק להפקיע איסורו וא"כ ה"נ בזה ואף שהמש"ז פקפק ע"ז כדאי הם הא"ר וא"י לסמוך עליהם ועוד דעכ"פ השליח הי' שוגג ואומר מותר ולשי' כמ"פ בשוגג ישלד"ע. אבל שו"ר בעה"ג סי' כ"ה וחי' רע"א וגליון רש"א סי' ש"כ דאסור למכור מבכרת בשבת ורק ע"י מתנה והפקר שרי ועי' שדי חמד מער' חמץ ומצה סי' ה' אות מ"ב

ובדבר מה שהקשה הגאון מהר"י אבד"ק אה"ו ז"ל בהא דהאומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דאר"מ אם ירצה לחזור חוזר והא בלא"ה אשלד"ע כיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה לענ"ד לק"מ חדא דלפמ"ש הר"ן דטעמא משום לא תחנם שלא תעשה להם טובה וכבר כ' בהגהת נחי"ע ריש שבת דלמאן דדריש סד"ק ודאי כן הוא ולפמ"ש בתוה"ש ריש הל' נדה דר"מ דריש טד"ק א"כ לר"מ דסובר דחובה היא לעבד הרי אינו עושה לו טובה אלא רעה א"כ ודאי דסובר ר"מ דלעולם בהם תעבודו רשות

דלפמ"ש הר"ן והכ"מ פ"ט מעבדים דקרא אסמכתא והוי רק איסור דרבנן א"כ מדאורייתא חל השליחות ומשוחרר אלא דמדרבנן השליחות בטל ולר"מ לשי' בסוכה (דף כ"ג ע"א) גבי סוכה הראוי' לשבעה דכיון דמדאוריייתא מחזי חזי ורבנן היא דגזרו בה כשרה א"כ ה"נ בזה אין השליחות מתבטל אלא מדרבנן והעבד משוחרר מה"ת ואסור בשפחה וגם בב"ח וא"כ כופין את רבו לשחררו וכמאן דמשוחרר דמי כמ"ש התוס' בחגיגה (ד' ד' סוע"א) בד"ה לא כו' וא"כ לא עשה איסור בנתינת שטר שחרור גם מדרבנן דהא מחויב הוא לשחררו לגמרי ועוד דכמו דבשותפין שגנבו מגו דזכי לנפשי' וכו' הרי דכיון דהמעשה חל במקצת חל נמי בכולו וה"נ כיון דהשליחות חל לאסרו ובשפחה חל ג"כ להתירו בב"ח

ועוד דכיון דלצורך מצוה או לצורך טובה אחרת מותר לשחרר א"כ בא"ל התם תן שטר זה לעבדי לא הוי כאומר צא וחטא כיון דמשכח"ל בהיתר ושוב דמי להא דא"ל שחוט ושחט בשבת דאין השליחות בטל אפי' אם השליח עשה בדרך איסור כמש"ל בשם המל"מ וקצה"ח

ובהיותי בזה עלה בלבי להביא ראי' דהשולח למכור או לקנות בשבת אין השליחות בטל מהא דשבת (דף ק"נ ע"א) לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמרו אדם לחבירו לשכור לו פועלים ופריך פשיטא מ"ש הוא ומ"ש חבירו ופירש"י במשנה בגמ' פריך פשיטא כיון דהוא אסור חבירו נמי אסור והשולחו עובר משום לפ"ע לת"מ וקשה הרי בעושה ע"י שליחו מתבטל השליחות והשכירות לגמרי וא"כ הוי כדברים של מה בכך וטובא קמ"ל דאפ"ה אסור אף שאין בהמעשה ממש כלל ובע"כ דהשליחות אינו מתבטל ופריך שפיר והיינו משום דגם אם אשלד"ע אפי' בדרבנן מ"מ השליחות לא בטל באיסור דרבנן

וכה ראיתי בשעה"מ פ"ז ממעילה שהביא ראי' להתוס' בתי' ב' דגם בדיעבד השליחות בטל מהא דסוטה (ד' מ"ד ע"א) בהא דדייק מקרא דלא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג וכו' לימא דלא כריה"ג דאי ריה"ג האמר הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו ולמ"ל קרא ומשני אפי' תימא כריה"ג כדרבה דלעולם אינו חייב עד שיבעול ואם אי' כתי' א' של תוס' דהשליחות קיים מה פריך הא משכח"ל בקדשה ע"י שליחות דאשלד"ע ולא עשה עבירה ולענ"ד לפמ"ש הנו"ב סי' ע"ה דגם לתי' א' של התוס' אין השליחות קיים אלא היכי דבשעת קידושין אינו עובר ולא נגמר האיסור עד הבעילה לכן השליחות קיים אבל היכי דעושה וגומר כל האיסור בשעת שליחות לכ"ע בטל ע"ש א"כ לפי הס"ד דהש"ס בסוטה שם דלא ידע מהא דרבה דאינו חייב עד שיבעול והוה ס"ל דחייב תיכף על הקידושין א"כ לכ"ע השליחות בטל ופריך שפיר. ובזה מיושב גם מה שהקשה השעה"מ שם לשי' התוס' בב"מ וביבמות (דף י') דגם לרבה דאינו חייב עד שיבעול מ"מ איסורא דרבנן איכא בקידושין לבד א"כ מה משני הש"ס כדרבה הרי אכתי עבר על איסור דרבנן והרי לריה"ג גם בעבר על ד"ס חוזר כדאי' שם (ע"ב) ולפמ"ש ניחא דכבר נתבאר דאיסור דרבנן אין השליחות בטל בדיעבד ולכן משני שפיר כדרבה דאינו חייב עד שיבעול א"כ שוב משכח"ל בקדשה ע"י שליח דלא עשה המשלח איסור והשליחות קיים כיון דבשעת קידושין ליכא אלא איסור דרבנן ודו"ק כי נכון הוא בס"ד ע"ד הפלפול

סימן רמג להרב מו"ה יעקב בראנפעלד נ"י מקראקא

מכתבו הגיעני יע"ד שאלתו באיש אחד כבן שלשים שנתלבן חצי זקנו והוא סוחר גדול נוסע למדינות רחוקות ומתבייש מאוד בד"ז אם מותר לו לצבוע שערות הלבנות שיהיו ג"כ שחורות אם אין בזה משום לא ילבש גבר וכו' המבואר ביו"ד סי' קפ"ב כיון שעושה כן רק מפני הבושה והנה כבר נשאל בזה בשו"ת ד"ח ח"ב יו"ד סי' ס"ב ורמז לד' הרשב"א שלא התיר משום רפואה אלא בדרבנן כגון גילוח שער בית השחי מפני שיש לו חטטין אבל בנ"ד שיש בזה איסור תורה אין להתיר וגם התוס' בשבת (דף נ') שכתבו להתיר להסיר גלדי מכה מפני שמתבייש בפני אנשים שאין לך צער גדול מזה היינו נמי בדרבנן ולא בנ"ד והאריך עוד בזה. ורו"מ העתיק תשו' הרה"ג אבד"ק מאניסטרישטש ז"ל שהשיג על הד"ח שהרי התוס' בנזיר התירו להסתכל במראה שלא יחבול בעצמו וזה אסור מה"ת משום לא ילבש וכו' והנה אם אמנם הצדק עמו שהרי הד"ח עצמו הביא מדברי הר"ן סוף מכות וז"ל והא קגדל ואין כאן תיקון אשה שאינו עושה אלא להנצל מן הצער ונדחק ליישבו וגם בתוס' נזיר (נ"ט סוע"א) שרמז רו"מ כתבו כן בד"ה והא קגדל וכו' אין זה קרוי תיקון ונוי שאינו מגלח אלא להנצל מצערא וכו' משמע כשאין אדם מתכוין לנוי אלא להנצל דלית בי' משום כלי גבר והובא לשונם גם בב"ח סעי' ה' ושכ"ה ברא"ש ואני מוסיף שכ"ה בד"מ סי' קנ"ו דאם אין כונתו ליפות א"ע אלא שלא יחגנה מותר והביא שם מהתוס' שבת (דף נ') שהביא הד"ח וגם מ"ש הד"ח דאפשר לגלח זקנו בסם מלבד מה שיפה דחה הרה"ג הנ"ל דגם בכה"ג שרי מפני הצער כדמוכח מהתוס' יבמות דגם בדאפשר במספרים שרי גם בתער כשמתכוין משום צער וכ"ה בב"ח שם אבל ממ"ש הב"ח שם בדין לבישת בגדי אשה לשמחת פורים דאת"ל דדמי לעושה משום צער מ"מ הרי אפשר בענין אחר משמע כדעת הד"ח אבל באמת הדבר תמוה שהרי כבר העלה בתשו' אמרי אש יו"ד סי' נ"ה דבמדינתנו עובר משום בחקותיהם ל"ת וע' בשו"ת מן השמים סי' ל"ו המשחיתים זקנם במספרים אם אסור וכו' והשיבו לא תשחית אמרה תורה בכל דבר שי"ב השחתה ואל המשחיתים תאמר אי' צור מלככם וצור מעוזכם וכו' ע"ש והגם די"ל דע"י סם שאני בכ"ז הרי בנ"ד כל צד ההיתר מפני הבושה ואם יגלח זקנו בסם הלא יתבייש יותר במדינתנו וגם יביא א"ע לידי חשד וחה"ש ויגרום להחטיא רבים לגלח זקנם בתער

אבל גוף ההיתר קשה בעיני דהא מבואר בב"ח סעי' ג' דלא התירו משום רפואה אלא ביש לו חטטין והכל יודעין שעושה כן משום רפואה אבל בדל"ל חטטין שאין הכל יודעים בכך מחזי כמעביר כדי ליפות א"ע לתקן בתיקוני אשה ועובר בלאו לכן אסור להעביר שער בית השחי ובה"ע לבד רק באופן שמעביר בכל גופו שניוול הוא לו והכל יודעים שעושה כן רק משום רפואה ע"ש ולכן כשאמר רב והא גדל שפיר כתבו התוס' והר"ן דשרי דהתם דבכל אדם הוא גדל הכל יודעים שיש צער בזה ושרי וכן במעביר גלדי בשר הכל רואים ויודעים שעושה כן שלא יתגנה וכן כשרואה במראה מי שרואה