מהרש"ם חלק ב ריט

ועמ"ש בחיבורי סוס"י קע"ו ומכ"ש בנ"ד שיבא הצער והבושה ברבים בבירור על ידם דקידושין בלא עדים לאו כלום הוא וכל בר בי רב יבין שעשו מעשה רשע ונבלה. ופוק חזי מה עמא דבר ומאוד יפלא בעיני על רו"מ שפקפק בדבר פשוט כזה

ועתה אבא לבאר מה שהשיג על דברי במה שדחיתי דברי נו"ב וכתב שלבו הומה ליישב דברי נו"ב ואנכי לבי הומה ביותר ליישב דברי רבותינו בעלי התוס' בתי' א' והרא"ש והא"ז שנמשכו אחריהם ופסקו כן וטובה צפרנם של ראשונים כו' כמ"ש ז"ל ביומא דף ט') וכבודו של הגאון נו"ב ז"ל במקומו מונח ולא להקשות על דבריו באתי כמו שהבין רו"מ רק ליישב קושיתו על הראשונים ז"ל, ומעתה נבא אל עמק יהושפט. מ"ש עמ"ש בתשו' דלפי הס"ד י"ל דלאחיו קמ"ל דעדיין אחיו קיים וע"ז הקשה דא"כ מנ"ל למידרש לאחיו ולא לאחותו למעוטי זוממי בת כהן. והנה כבר ביארתי בתשו' שם בקיצור וכעת אבאר יותר דלק"מ דהא באמת איכא טעמא דאעמה"ד ולמ"ל קרא אך די"ל כעין מ"ש בכמה דוכתי מלתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא ונודע דבפ"ק דקידושין (דף ד') מבואר דאי איכא למידרש דרשינן ולכן דרשי' לאחיו ולא לאחותו [ובמשנה רק לדחות דברי הצדוקין דלא ס"ל סברת אעמה"ד הוכרחו חכמים להשיב מקרא דלאחיו דהוי מיותר לדידהו כמ"ש בתשו' בזה] אבל לפי הס"ד דא"א למידרש דרשא דלאחותו נימא דקרא קמ"ל דעדיין אחיו קיים מחמת יתורא דקרא ע דאיכא טעמא דאעמה"ד מ"מ טרח וכתב קרא כיון דא"א למידרש בע"א ועוד דכיון דהא דאעמה"ד הוי רק סברא בעלמא א"כ פריך הש"ס שפיר דנימא ק"ו דהוי ג"כ סברא חי"ג מדות מאי אמרת דאיכא קרא דלאחיו ומפורש דלא נימא ק"ו דלמא קרא אתי לאחיו קיים ואי דלא איצטריך להכי דבלא"ה אעמה"ד הרי עכ"פ ליכא קרא דמפורש דדלמא הוי ס"ד לומר דבכה"ג עונשין מה"ד וכמ"ש בשם האה"ח שם שפקפק בסברת אעמה"ד בזה וגם הפ"י צידד די"ל דהוי רק גילוי מלתא ועונשין מה"ד ע"ש ועכ"פ אף דבאמת אינו כן מ"מ עכ"פ ליכא קרא מפורש לסתור הק"ו ושפיר פריך דנימא ק"ו ומ"ש רו"מ דהול"ל לעשות לאיש כבר כ' מהרי"ק שורש קל"ט דאין בידינו לחדש דרשות ועתו"ס חולין (דף פ"ח ע"א) במ"ש דאין לדמות דרשות זל"ז. וכיון שנתבאר שאין לזה הכרח בש"ס שוא"ת עדיף ובפרט דעכ"פ ח"ו לדחות דברי תוס' וראשונים ז"ל בדברים בדוים מן הלב הם כי לא להזכיר גם י"ל לפמ"ש תוס' ב"ק (ט"ו) וסנהדרין (ס"ו) דהיכי דהפרשה כתובה בלשון זכר גם אשה בכלל אבל אי כתי' איש אין אשה בכלל א"כ י"ל דהו"א בעדות על אשה ל"ש כלל דין הזמה ולכן לא מצי למינקט לאיש ונקט לאחיו אף דהוי לשון זכר אבל מ"מ גם אשה בכלל רק מיתורא דריש למעט היכי דאיכא אחיו ואחותו דבמיתת אחיו נידונים ועתו"ס ב"ק שם בלשון בעליו דהוי ג"כ רק לשון זכר ולא דמי לאיש וה"נ י"ל בלשון לאחיו. וכבר כ' בתשו' דגם בפיהמ"ש להרמב"ם משמע דדרשת לאחיו קיים דרשא מעליותא

גם מ"ש עמ"ש בתשו' ליישב ק' נו"ב עפי"ד תוס' סנהדרין (דף ס"ו) דלפי הס"ד י"ל דקמ"ל דהבא עלי' נהרג עכ"פ בחנק וכ' רו"מ וז"ל הא לפי הס"ד לא קאי כאשר זמם רק היכי דבא להעיד על מיתת סייף א"כ איך נימא כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו הא לא עבדי' לי' אלא סייף ואם ג"ז כאשר זמם נפש בנפש האיך נאמר ולא לאחותו דהא לענין זה גם גבי שרפה הוי כאשר זמם וכמ"ש הנו"ב סי' ע"ג עכ"ד. הנה דברי ברורים בעזה"י דהא גבי בת כהן הבועל הוא בחנק וגם העדים הם בחנק כמ"ש בש"ס ורש"י וגם ברמב"ם מפורש כן א"כ דרשינן לאחיו ולא לאחותו שיהי' מיתת העדים שוה ממש למיתת בועל אבל לאחותו אף דמקיים קצת נפש בנפש מ"מ ל"ה שוה ממש כמו לאחיו וכבר הבאתי בתשו' בשם ריטב"א דל"ה כאשר זמם ממש אם נידון במיתה קלה וגם אי לא נימא כן אבל מכ"פ הכא דרשי' לגבי אחיו הוי זמם ממש ולא לאחותו וע' כה"ג במהרש"א ברכות (דף ל"ט) בהא דלא על המלגלג אני כועס אלא על המברך דר"ל המברך הוי כעס גמור ועל המלגלג ל"ה רק קצת כעס ע"ש אבל רו"מ נמשך אחר דברי נו"ב סי' ע"ג ושם כ' בכוונת דברי מהרש"א דנקט גם חנק וביאר דגם בחנק איכא ק"ו מהיכי דלא אתרו צל בהחונק במיתת סייף אבל במחכת"ה הוא דבר תמוה דכיון דבזוממין א"צ התראה והוי כמו רוצח המותרה ואיך נימא ק"ו משאינו מותרה למותרה ולדבריו נימא ק"ו ומה ההורג ואינו מותרה פטור הבא להרוג ואינו מותרה כ"ש דפטור וגם בסייף לא יהרגו העדי' בלא התראה א"ו דליתא דגבי זוממין הרי א"צ התראה וכמבואר טעמא בכתובות דף ל"ג) דהא גבי זוממין דגלי קרא לעשות לעד כאשר זמם לעשות והוא זמם לעשות בלא התראה ולכן גם הוא נהרג בלא התראה כמבואר בש"ס שם וכיון דמפורש הכי בקרא שוב א"א לומר בזה ק"ו כמ"ש התוס' והוי כמו רוצח מותרה וא"כ שוב אין לעשות ק"ו זה. ועוד אני אומר דעכ"פ מכח קושי' הנו"ב דא"כ לאחיו למ"ל י"ל דקרא אתי באמת לבת כהן וקמ"ל דלא נימא ק"ו זה מהחונק שאינו מותרה לגבי עדים וחייבים באמת חנק כמיתת הבועל ממש אבל בשאר מיתות קשה דנימא ק"ו ומה הסוקל ושורף אינו נסקל ונשרף כו'. והרי בתוס' אין מבואר כלל דגם בחלק שייך ק"ו ואדרבא מלשון התוס' משמע רק בסקילה רק המהרש"א נקט כן בלישני' ובוודאי כוונתו אליבא דר"ש אבל מנ"ל לומר דקושי' הש"ס אזיל לר"ש הלא יותר נכון לומר דקושי' הש"ס אזיל לדידן ופריך על סקילה ושרפה. ואם יהי' דברי מהרש"א תמוהים אטו מחויבים אנו למשכוני אנפשין לדחוק וליישב דבריו ולדחות עפי"ז דברי התוס' ורא"ש וא"ז. אתמהה. ובמחכת"ה של הנו"ב נשא בזה פנים לדברי מהרש"א יותר מלדברי התוס' וראשונים ולא כן יעשה בישראל. ובוודאי לא עלה זאת ע"ד רבינו המהרש"א ז"ל רק נקט כן בלישני' שיעלה גם אליבא דר"ש אבל לתי' א' של התוס' יפרש ספיר"ת ואזיל לדידן דקיי"ל כרבנן וקאי רק על סקילה ושרפה. ויהי' איך שיהי' איננו רואה שום הכרח מזה לדחות ד' תוס' וראשונים ודבריהם דברי אלקים חיים המה. ודלא כהנו"ב ז"ל

גם מ"ש עמ"ש בתשו' ליישב עפ"י דברי הריטב"א דלהס"ד נימא לאחיו ולא לזרעו ותמה רו"מ דהא מכח הק"ו לא נוכל ג"כ לדרוש ולא לזרעו ואני תמה על תמיהתו דהש"ס פריך הכי דנימא ק"ו לגבי זוממין וא"ל דאיכא קרא מפורש דלאחיו וגלי קרא דלא נימא ק"ו ז"א דדלמא אתי קרא לאחיו ולא לזרעו וקמ"ל דלא אמרי' הק"ו דמה המחלל כו' כיון דגלי קרא בפירוש ויתחללו באמת עידי ב"ג וב"ח אבל גבי זוממין דליכא קרא מפורש להיפוך שפיר אמרי' ק"ו. ומזה דייק הש"ס דלא הוי טעמא דמתני' מכח ק"ו דאינו ק"ו כלל רק מקרא דלו ולא ולזרעו וז"ב ופשוט

גם מ"ש עמ"ש בתשובה תי' ג' דאתי למעוטי זוממי עבד דאין לשון הש"ס סובלתו הנה אם כי אנכי הארכתי קצת שם לפלפולא אבל לתרץ דברי תוס' א"ש בקיצור לפמ"ש הפ"י בב"ק דל"ה אחיו לגמרי ותליא אי איכא יתורא בקרא א"כ לפי הס"ד דלאחיו מיותר י"ל דקמ"ל למעוטי דעבד והוא נכון מאוד לדעתי ולא אדע מה עול מצא בו רו"מ. גם הנה תרצתי שם תי' ה' די"ל דבת כהן שזינתה דבשרפה מיירי בזינתה לפני ב"ד דא"צ עשאאי"ל ולאחיו קמ"ל לפטור לגמרי וכה"ג כ' התוס' בסנהדרין (דף פ"א ע"א) ד"ה ונגמר. ומיושב ק' נו"ב בפשיטות

האמנם אנכי הוכחתי שם בפשיטות דאין פיר"ת עולה לתי' א' של תוס' ודברי סובבים עפ"י דברי ריטב"א שהבאתי שם שכ' להדיא בפיר"ת דלא מתקיים כאשר זמם במיתה קלה. ורו"מ השיג על דברי בזה ולא עיין בריטב"א שהבאתי שם

גם מ"ש עמ"ש להקשות גם לתי' ב' של תוס' דלפיר"ת אכתי תיקשו דמאי פריך נימא ק"ו הרי גם חייבי סקילה ושרפה בקראי כתי' וא"ל דא"צ עשאי"ל דמ"מ הרי לא אימעוטי בקרא ודמי לטרפה וכ' רו"מ דשאני טרפה דלא מיעטונהו קרא מלעשות כאשר זממו רק דלא אפשר לעשות בהו כאשר זמם דגברא קטולא בעי למיקטל וכיון דלא אפשר למיעבד כאשר זמם עדותן בטל דבעינן עשאי"ל אבל בסקילה ושרפה אפשר למיעבד הזמה רק מכח הק"ו א"א לעשות כאשר זמם א"כ י"ל דא"צ שיהי' עשאי"ל כלל כמו בב"ג וב"ח דהוי עדות אף דאין עושין להם כמו שזממו מהאי ק"ו עכ"ד הנה מ"ש מהא דבב"ג וב"ח דהוי עדות כו' הלא אנכי תירצתי כן קושיתי דהשתא דלא דריש לה מקרא גם מה דמימעוט מק"ו א"צ שיהי' עשאי"ל רק רו"מ הוסיף דגם לפ"ז י"ל בטרפה דל"ה עדות ואין נ"מ בזה כיון דהק"ו נדחה בש"ס ומסיק כדמשני מעיקרא. אבל לפ"מ דממעט מקרא הנה לדעתי אין כוונת התוס' כמו שהבין רו"מ רק עיקר החילוק דאי מימעוט בפירוש בהך קרא דכאשר זמם ונלמד מקרא אחרינא לא קאי עליו כלל הך קרא ול"ב כאשר זמם וז"ל הריטב"א שם ורבותינו ז"ל תי' דגבי עדים זוממין תרי דיני כתיבי חד ועשיתם לו כאשר זמם ולא מיעט קרא מהזמה בזה בעינן עשאי"ל והיינו האי דטרפה ונעה"מ ודכוותי' אבל בכל מאי דלא שייכא הזמה דמיעטונהו קרא מינה כי האי דמתנ' ודכוותי' לית לן למיבעי בהו עשאי"ל דהא חיובא דידהו מוהצדיקו את הצדיק כו' ולא מכאשר זמם כלל וכדאיתא בגמ' וזהו טעם נכון מאוד עכ"ל. ועתה ישים רו"מ עיניו ויראה כי האמת כדברי ואם גם הנו"ב קאי