מהרש"ם חלק ב ריח

הנו"ב הנ"ל עכ"ד. והנה באמת אין לי נ"מ בזה כי דברי נאמרו רק לפלפולא בעלמא ועיקר התי' כתבתי דראיית הנו"ב ליתא כלל למעיין בש"ס וכמ"ש בתשו' בזה ואולם יען כי יש בזה נ"מ במק"א אם דין פיסול לעדות צריך דו"ח מה"ת ואולי גם מדרבנן די"ל דל"ש בזה טעם נע"ד וצ"ע בזה ועכ"פ מה"ת י"ל דצריך דו"ח ולכן אבאר כי לענ"ד ד"ז צ"ע לדינא והנה הנו"ב כ' שם דגם לתי' א' של התוס' דבמלקות מתקיים כאשר זמם, היינו בעדות, ב"ג שהפסידו מת"כ ואם יקריב ע"ג מזבת ילקה אבל כשפוסלו לעדות לא הפסידו כלום ואף שנפסל לשבועה הרי מה"ת ליכא שבועת נו"נ ופטור עכ"ד. ועלה בלבי לכאורה דזה תליא בב' תי' התוס' ב"מ (דף ה') אי בחשיד שייך דין מחואיל"מ דלפמ"ש שם טעמא משום דלא שבקת חיי י"ל דזה רק מדרבנן אבל לפי טעם ב' דהוא רצונו לישבע רק שאין מניחי' אותו לכן פטור א"כ גם מה"ת ל"ש מחואיל"מ וא"כ לחד תי' של התוס' קודם שנתקן שבועת שכנגדו הי' חייב לשלם להפסידו ממון. ואולם באמת זה ליתא דכבר ביאר בנו"ב מ"ת חח"מ סי' כ"ז עפ"י דברי תשו' מיימוני דהכוונה משום דהוי קם לממון א"כ גם לתי' ב' של התוס' פטור. אבל גוף הדבר שכ' הנו"ב דאם בא לפסלו לעדות אינו חייב מלקות דדוקא בב"ג הפסידו מת"כ ויתחייב מלקות אם יעבוד. לכאורה עלה בלבי לפמ"ש הריטב"א בהא דב"ג וב"ח אמאי אינו חייב לשלם מה שהפסידו מת"כ ותי' דלא ברי היזקא דמי יימר דיהבי לי' מתנות דהא טה"נ לבעלים ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות ולא זמם לגרום ועוד דכיון דבעיקר העדות לא מתקיים כאשר זמם ממש שיהי' ב"ג וב"ח שוב אין הזמה לחצאין ע"ש וא"כ מבואר דהפסד מת"כ הוי רק גרמא ולא מתחייב בזה אבל באמת לק"מ דדוקא שיתחייב לשלם אינו מחויב עבור גרמא בעלמא אבל מ"מ י"ל דהוי בכלל הרשיעו את הצדיק כיון דיוכל לבא להפסד ממון לפעמים עי"ז. אך לפ"ז שוב אמינא דגם בבא לפסלו אפשר שיבא להפסד ממון לפמ"ש בנה"מ סי' ע"א סקי"ז דמתבטל הנאמנות ואינו גובה בכת"י כלל או גם בשטר בנאמנות מפורש ויש עדים להיפוך ע"ש ותבין. וגם עפמ"ש בקצה"ח ונה"מ וסי' כ"ח סק"ד דע"א המעיד בערכאות דפטור מלשלם אם אומר שהעיד אמת היינו דוקא בעד כשר אבל בקא"פ חייב לשלם ונחלקו שם בטעם הדבר אבל הדין מוסכם שם כן משניהם ע"ש וא"כ שפיר הוי בכלל הרשיעו צדיק ושפיר מהראוי שילקו העדים כשהוזמו וא"ל דא"כ הוי כד"מ וא"צ דו"ח ז"א דמה"ת עכ"פ צריך דו"ח ועוד דגם מדרבנן בזה ל"ש טעמא דנע"ד ועוד דגוף העדות אינו על ממון וכמו עדות ב"ג וב"ח וז"ב מאוד

ועוד נ"ל דבלא"ה משכחת הפסד ממון ע"י פיסולן לעדות אם יעידו בב"ד שלא ידעו מפיסולן ויוציאו ממון ואח"כ יבואו ב' כשרים ויכחישום דאם הי' ג"כ כשרי' הוי תרי ותרי ואם הם פסולים יהי' האחרי' נאמנים ואם א"א לחזור וליקח המעות מהבע"ד ישלמו הם וז"פ. ועוד דבכמה איסורים יהי' דינו כחשוד או עכ"פ לא יהי' מוחזק בכשרות ויהי' אסור לקנות אצלו ע' ביו"ד סי' קי"ט ותבין וא"כ בוודאי הוי הפסד ממון. ומ"ש הנו"ב דהתם ילקה כשיעבוד על המזבח אני תמה דהא במתני' שם נקט נמי בן חלוצה והוא פסול רק מדרבנן ובריטב"א הביא מהתוספתא גם נתין והרי דוד גזר על הנתינים ועתו"ס יבמות (דף ע"ט ע"א) דיש דיעות בזה והן אמת שהריטב"א הקשה על בן חליצה דהא מיפסל רק מדרבנן ותי' דלאו דוקא ואגב גררא נקטי' אבל בתשו' רע"א סי' קע"ט דחה דברי ריטב"א בזה והעלה דגם בעדות חליצה כיון דנפסל מדרבנן עכ"פ שוב לוקים ע"ש א"כ לדידי' גם בבא לפסול לעדות לוקה וא"ל דהתם אם יעבוד ע"ג מזבח ילקה מכת מרדות מדרבנן עכ"פ דז"א דגם כאן אם יעיד ברשעו ילקה מ"מ וע' ברמב"ם פ"י מעדות ולח"מ שם דהוי לאו וא"כ כתי' א' של התוס' שייך הזמה בדין פס"ע ושוב בעינן עשאי"ל וכבר כ' בתשו' דגם הרא"ש והא"ז פסקו כתי' א' של התוס' וא"כ בעינן שפיר עשאי"ל. והנה הנו"ב סי' ע"ד כ' ג"כ דלפסול לעדות אינו בכלל הרשיעו הצדיק ואין העד לוקה והביא ראי' מתוס' כתובות (דף ל"ג) שכ' דבטרפה אין לוקין והרי נפסל לעדות עכ"פ ואמאי אין לוקין וגם בדברי רמב"ן במלחמות סוף סנהדרין גבי עידי גניבה יש להקשות כן. אמנם לענ"ד התם כשבאו להעיד על הטרפה שהרג אינו נפסל לעדות כלל דלענין פסול עדות הוי עשאאי"ל דהעדים יכולים לומר להרגו באנו שהרי התרו בו והם לא ידעו דטרפה פטור וא"ל דהא ממילא נפסל ג"כ לעדות ז"א דהם סברו שמא כבר נפסל מקודם או עשה תשובה . אחר שהרג דלגבי פסול לעדות מועיל תשובה משא"כ לענין מיתת כ"ז וכיון דבעינן עשאי"ל לא נפסל שם לעדות כלל עפ"י עדות העדים ועתו"ס סנהדרין (דף ט' ע"ב) ד"ה עידי האב כו' במ"ש שם דלא ידעי שהיא חבירה כו' ע"ש ותבין. ודו"ק בזה. ומה שהביא הנו"ב סי' נ"ז ראי' מהריב"ש דנפסלו שלא בפניהם הנה בתשו' מהרלב"ח סי' קל"א האריך לדחות ד' ריב"ש וגם הנו"ב עצמו סי' ע"ב רק עיקר יסודו של הנו"ב עפמ"ש בסי' ע"ב להוכיח לדחות תי' א' של התוס' וא"כ לפמ"ש בתשו' ליישב דברי תוס' שוב שפיר גם בעדות בפיסול צריך עשאי"ל שוב מצאתי בשו"ת תפ"צ חיו"ד סי' מ"ט באמצע התשו' דיבר בענין זה

ואולם גט מ"ש הנו"ב דלפי תי' ב' של התוס' גם בזה לא משכחת לה כלל כאשר זמם דא"א לפסול למפרע דעי"ז יופסלו שטרות וקידושין למפרע שנעשו בעדותן א"כ כמו דאמרי' לו ולא לזרעו ה"נ י"ל לו ולא לאחרים. הנה לפענ"ד דוקא בבא להעיד עליו שהוא פסול לכהונה וגם בזרעו יהי' פסול זה ממש שיהי' פסולים לכהונה בזה שייך לומר לו ולא כאשר זמם לעשות לזרעו אבל הכא אטו האחרים נפסלים לעדות ע"י פסולו של זה הרי רק עד זה נפסל ומה שממילא יגיע היזק ממון לאחרים מה לנו בכך ולא איתמעט כלל מקרא דזמם לעשות לו דמה שעושה לו אינו עושה לאחרים. וראי' לזה מדברי התוס' במכות שם בד"ה בעינן כו' שהקשו דהיכי דמעידין שהוא מצרי שני דאינם באים לפסול זרעו כ"א לפסלו א"כ נפסול ותי' וז"ל דמ"מ אשתו נפסלת דפסולה בביאתו וכתיב ועשיתם כאשר זמם לו ולא לאשתו עכ"ל. ולכאורה למ"ל להתוס' לומר דנפסלת בביאתו הרי גם בלא"ה כיון דנפסל הוא מלבא בקהל נאסר לאשתו ונוגע ההפסד לה ג"כ והוי בכלל לו ולא לאשתו. א"ו דליתא דדוקא אם פיסול זה שנפסל הוא יחול ג"כ על אשתו שם פיסול שייך לומר לו ולא לאשתו משא"כ בכה"ג ולכן הוצרכו לומר דגם היא נפסלת וכוונתם צ"ל דמיפסלא משום זונה וע' ב"י א"ע סי' ו' וב"ש שם סקנ"ז ועמג"א סי' קנ"ג סקמ"ח מתוס' יבמות (ד' מ"ד). והרי גם להסוברים דגבי פסול עדות בעינן בפניהם מ"מ מודי דא"צ שיהי' בפני הלקוחות ונשים שקנו ונתקדשו עד אותה שעה בפני אותם עדים דאנן על העדים דיינינן ולא עליהם דזהו ממילא כיון דהוא פסול לעדות מתבטל עדותו לכל הדברים והכל מחמתו וה"נ בזה הם נפסדים רק ע"י פיסול עדותו ואנו דנים רק עליו ולא עליהם משא"כ גבי ב"ג וב"ח דגם זרעו נפסלים לכהונה כמותו בזה הוי לו ולזרעו. כלפענ"ד נכון. ובזה אני אומר דגם בעדות איסור א"א י"ל הזמה דנאסר הוא באשתו ול"ש לומר בזה לו ולא לאשתו דאשתו אינה נאסרת בו באמת והאיסור רק עליו ואף דל"ה כאשר זמם י"ל לפמ"ש הריטב"א לדחות דברי תוס' במ"ש גבי מצרי שני מהא דלו ולא לאשתו וכ' די"ל דוקא זרעו דכרעא דאבוה הוא משא"כ באשתו י"ל דמתקיים בו לבד כאשר זמם אך דמ"מ י"ל דכל פיסולי קהל חדא נינהו ע"ש א"כ בעדות זנות לאסור אשה לבעלה שפיר י"ל דהוא נאסר בה והיא אינה נאסרת בו ומתקיים כאשר זמם בו לבד. ועדיי' צ"ע כי הוא דבר חדש ולא הסכים הזמן להעמיק עיוני בזה אבל עכ"פ לפי תי' א' של התוס' נ"ל נכון כמ"ש ועולים דברי פלפולי נכון בעזה"י וגם בלא"ה נ"ל דכיון דנפסל לעדות ונקרא רשע הוי שפיר הרשיעו צדיק דהצדיק נעשה רשע וכל הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו ובתוס' ב"מ (ד' ע"א) כ' בשם תשו' גאונים דשורף לו שליש תבואתו ונהי דלא קיי"ל כן רק דמותר לירד לאומנותו עכ"פ ואיך נימא דלא מיקרי הרשיעו צדיק בזה ולכן נלע"ד העיקר כמ"ש ודלא כהנו"ב ז"ל

ומ"ש רו"מ עמ"ש דמנ"ל לומר מספק שהי' אנוס וכ' שהי' ריש דוכנא שלו וגם הבטיח ליתן לו חמשים ר"כ ואם יגרשה יקח מאבי הכלה סך רב ולא אדע להוכיח מזה כלל שהי' אנוס דלמא נתרצה באמת לדבר ואם הוא השטה בו ולא נתן המעות אטו מפני זה יבטל הקידושין והעדים לא הזכירו כלל מענין אונס ושעשה זאת מיראה ואיך יבדה מהלב לומר שהי' אנוס אין זה אלא דברי תמהון. ומ"ש רו"מ עמ"ש בתשובתי שהלבינו פניו ופני אבי' ונעשו רשעים ותמה דהיא לא ידעה כלל מהו סח. כמוהו כמוני אנכי תמה על דבריו דהא אח"כ כשנתודע לה ולאבי' המעשה נתביישו בפני כל וכיון דכ' התוס' בסוטה דהוי אבוזרי' דשפיכת דמים ויהרג ואל יעבור א"כ על ידם נעשה הדבר ומתחלה בעלילה באו אדעתא דהכי ולהוציא ממון מתני הנערה אח"כ לגרשה ולגרום לה איסור מלהנשא וידעו היטב שלא מרצונה תתקדש ואין לך מעשה רשע גדול מזה, ונודע דבש"ד גם גרמא שאפשר שלא יהי' כלל אמ"ה צריך כפרה כמ"ש בתש' מהרי"ו