מהרש"ם חלק ב רט

(יד) וזה יצא ראשונה במ"ש הנו"ב שם להוכיח ולאסור אשה לבעלה אם נמצא שאין העדים יודעים הזמן עדותם בשרה ותוכן דברי' דהא מבואר בש"ס דסנהדרין ר"פ הי' בודקין דהא דבחקירות בא"י העדות בטל הטעם משום דהוי עשאאי"ל ובתוס' ריש מכות הקשו בעדות ב"ג וב"ח כיון דאין העדים נעשים ב"ג וב"ח א"כ הוי עשאאי"ל ותי' דכיון דלקו על העדות אם יוזמו הוי עשאי"ל והקשו מהא דסנהדרין (דף מ"א) דפריך בעידי נעה"מ שהוזמו דאין נהרגין דיכולי' לומר לאסרה על בעלה באנו וגם היא אינה נהרגת דהוי עשאאי"ל ופריך נעה"מ דמיקטלא היכי משכחת לה ומשני דאתרו בה והרי גם בלא"ה כיון דהעדים לוקי' הוי עשאי"ל ותי' דלגבי מיתה לא מיקרי כאשר זמם במלקות דנפש בנפש כתיב אבל לגבי פסול דב"ג וב"ח מיקרי הזמה ועוד תירץ דהיכי דל"מ לה כלל הזמה בשום צד ואימעוט מקרא דלא מיירי בכה"ג כמבואר בש"ס שם דקרא לא מיירי בעדות ב"ג וב"ח דכתי' ועשיתם לו ולא לזרעו א"כ א"צ בזה עשאי"ל כלל ע"ש וא"כ לפ"ז בעדות לאסור אשה על בעלה ג"כ לא משכחת לה הזמה דא"א לאסרם לנשותיהם דכתי' לו ולא לאשתו וכעין מ"ש התוס' שם גבי מצרי שני א"כ א"צ בזה משאי"ל כלל אך לתי' א' שפיר י"ל דמיקרי הזמה במלקות והאריך להוכיח דהעיקר כתי' ב' עפ"י דברי תוס' שם (דף ע"ב) ד"ה ומה הסוקל כו' דלפיר"ת פריך דנימא דעדים המעידים לחייב סקילה יהרגו רק בסייף וליכא לאוקמי כאשר זמם רק בעדות חיוב מיתת סייף וקשה דא"כ קרא דלאחיו ולא לאחותו גבי בת כהן למ"ל הרי בכל מיתות אין העדים מתחייבים רק בסייף ובע"כ דאתי למעוטי דלאחותו לא יתחייבו כלום א"כ תקשי איך משכחת לה בת כהן בשרפה הרי הוי עשאאי"ל ובע"כ דבכה"ג דלא משכחת הזמה א"צ כלל עשאי"ל אבל לתי' א' של התוס' קשה דהא לגבי מיתה לא מקיים הזמה במלקות ועפי"ז דחה תי' א' של התוס' ואין לו קיום כלל רק העיקר כתי' ב' וא"כ בעדות איסור א"א לבעלה שוב א"צ שיהי' עשאי"ל גם מה"ת עכת"ד

והנה בעיקר קושיתו הי' נ"ל בראשית השקפה ליישב שהרי משנה מפורשת במכות (דף ה' ע"ב) דאין עדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין שהרי הצדוקין אומרים עד שיהרג שנאמ' נפש בנפש א"ל חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים כו' הרי דדריש מלאחיו שיהי' אחי' קיים וע' בפ"י שם שביאר דאיצטריך ללמוד מלאחיו אף דאיכא טעמא דאין עונשין מה"ד ובאה"מ פ' שופטים מבואר ג"כ דטעמא דאעמה"ד צ"ע דהא מקודם זממו וכבר נתחייבו ואמאי יופטרו במה שעשו אח"כ ובכה"ג ל"ש כלל הא דאעמה"ד יעו"ש בזה וע' בפיה"מ להרמב"ם שם ובע"כ הא דדריש מלאחיו ולא לאחותו אינו מיתורא דקרא אלא דמשמעותא ממילא משתמע הכי ותרתי ש"מ וכיוצא בזה מבואר בש"ס דברכות (דף ט"ו) בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי אי לא השמיע לאזנו דס"ל לר' יודא דמשמע בכל לשון שאתה שומע ור' יוסי השיב לאו ממילא שמעת מינה ומצינו כה"ג בכמ"ד וע' תוס' מנחות (דף נ' ע"ב) ד"ה תעשה כו' במ"ש שם ונראה דהי מינייהו מפקת דשניהם שקולים הם ע"ש וזהו הענין בכמה מקומות דאמרו תרתי ש"מ וע' תוס' זבחים ד ע"ב) ד"ה שקולים הם וכו' ותוס' פסחים (דף כ"ג ע"א) ועוד בכמה דוכתי ועכ"פ לק"מ קושי' הנו"ב כלל דלפי הס"ד שהקשה הש"ס דבאים לסקול ולשרוף יתחייבו רק סייף, לא נדרוש באמת קרא דלאחי' למעט בת כהן דלא איצטריך דרשא זו כלל ואתי קרא לאשמועינן דהרגו אין נהרגין וחשבתי ליישב ד' הנו"ב עפ"מ שמצאתי בריטב"א מכות שם שכ' על המשנה הנ"ל וז"ל לאו דנפקא לן מדכתי' לאחיו דשפיר מיקרי אחיו גם לאחר מיתה כדכתי' להקים לאחיו שם בישראל כו' אלא מדכתב כאשר זמם ושאין עונשין מה"ד כו' אלא הכא לרוחא דמלתא נקטו רבנן ועדיין אחי' קיים כו' עכ"ל וא"כ מבואר דלא מידריש קרא להכי ואולם לענ"ד נהי די"ל דחכמי' השיבו כן צדוקי דרך דיחוי משום דלדידהו דלא ס"ל דרשת חז"ל לאחי' ולא לאחותו הך לאחי' מיותר הוא ולכן דרשו מיתורא דלאחיו קיים אבל בהא דלהקים לאחיו דמיירי דאחיו ממש לא דרשי' מיני' כלל ולדידן דדרשי' לאחי' ולא לאחותו ילפי' מהא דאעמה"ד דהרגו אין נהרגין וכה"ג מצינו במד"ר פ' בראשית פ"ח שא"ל תלמידיו לר"ש לאלו דחית בקנה שלא השיב לצדוקי' תשובה אמיתית ע"ש וע' בחולין (דף כ"ו ע"ב) עופות מן הרקק נבראו בזה אבל מ"מ לפי הס"ד דהש"ס דלא נוכל לדרוש לאחיו ולא לאחותו נוכל לומר דקרא קמ"ל לדרשת אחיו קיים ואף דאעמה"ד מ"מ הרי אפי' במידי דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא ומכ"ש במאי דניליף מטעמא דתעמה"ד די"ל דקרא אתי להכי ובפרט שהתוס' אין מוכרחים לסברת הריטב"א וי"ל דס"ל כדעת הפ"י שם וגם מהרמב"ם בפיה"מ מוכח כן וכמש"ל וע' בשו"ת ח"ס חח"מ סי' ל"ג מ"ש בענין הרי אחי' קים ובדברי רמב"ם ופ"י הנ"ל

וט) ועוד נ"ל ליישב קו' הנו"ב עפמ"ש בסנהדרין (דף ס"ו ע"ב) ומתו גם שניהם עד שיהי' שניהם שוים ובתוס' שם בשם ר"ת פי' שיהי' שניהם שוים במיתה א' והקשו דא"כ בת כהן שהיא בשרפה ובועלה בחנק ליפטרי' לגמרי כיון דאין שניהם שוים במיתה א' ותי' דליפטר לגמרי לא אפשר דהא דדרשינן גבי זוממין לאחיו ולא לאחותו ובע"כ דגם היא מתחייב איזו מיתה וא"כ שוב ל"ק ק' הנו"ב דלפי הס"ד דהש"ס דלא איצטריך למעוטי משרפה מ"מ איצטריך קרא דלאחיו לאשמועינן דאחיו מיחייב מיתה ולא מיפטר משום דאין שניהם שוים במיתה א' וכמ"ש התוס' הנ"ל

(טז) ועוד י"ל בזה עפ"י המבואר בש"ס דב"ק (דף פ"ח ע"א) בהא דהחובל עבד כנעני של אחרים דפליגי ר"י ורבנן וס"ל לר"י דאין לו בושת דעבד אין לו אחוה ורבנן ס"ל דאחיו הוא במצות ופריך לר"י זוממי עבד לא יהרוגו דכתי' כאשר זמם לעשות לאחיו ומשני דובערת הרע מקרבך מ"מ ופריך לרבנן יהא עבד כשר לעדות ומשני אתיא בק"ו כו' ע"ש והנה הרמב"ם בפ"ט מעדות כ' דעבד פסול לעדות משום דאינו בכלל אחיו ותמהו כולם דהוא נגד הש"ס דלדידן דקי"ל כרבנן הוי בכלל אחיו ולענ"ד עפמ"ש הפ"י שם בתוס' ד"ה יהא עבד כו' דוודאי עבד איננו אחי' לגמרי וגם איננו ממועט לגמרי מכלל אחי' משום דהוי אחי' במקצת ובכל מקום בעינן קרא לרבויי נגד הסברא ע"ש היטב בכוונת התוס' ולכן לפי האמת דאיכא ק"ו לפסול עבד מעדות שוב אינו בכלל אחיו וזהו כוונת הרמב"ם וז"פ ועכ"פ מבואר מזה דהא דזוממי עבד נהרגין משום דליכא קרא למעוטי וממילא הוי בכלל ובערת הרע מקרבך והיינו משום דלאחיו אינו מיותר דאיצטריך לאחיו ולא לאחותו וכיון דליכא יתורא לא ממעטינין לי' דמ"מ הא הוי מקצת אחי' וכמ"ש הפ"י הנ"ל

ומעתה לפי הס"ד דהש"ס דלא נצטרך קרא דלאחיו למעוטי זוממי בת כהן שוב נימא באמת דקרא דלאחיו אתי למעט זוממי עבד ותיקשי באמת דא"כ גם עבד לא יהרג וכמ"ש רש"י ותוס' בב"ק שם. ותיקשו מתני' דמכות (דף ח') דהכל גולין לאתויי עבד כו' ובזה יתיישב כוונת המקשן שנדחק מהרש"א דקושיתי הוא דא"כ לא נשתמיט מתני' לאשמועינן דשאר מיתות אין הזוממין חייבי' באותה מיתה והוא דחוק ולפמ"ש ניחא דקושיתו הוא דא"כ תיקשו מתני' דלקמן גבי עבד, ודו"ק. וע' תוס' ב"ב (דף ג' ע"ב) ד"ה מאן כו' שכ' דמפשטי' דקרא דמקרב אחיך לא אתמעוט עבד מלהיות מלך משום דאחיך במצות הוא אבל מקרב אחיך ממובחר שבאחיך אימעוט שפיר ע"ש אבל אין זה סתירה לדברינו מ"מ אי הוי קרא מיותר הוי מידרש להכי וכמ"ש הפ"י הנ"ל

(יז) הנה נתבאר לך שלשה תירוצים לסלק קושי' הנו"ב מעל תי' א' של התוס' הנ"ל לפיר"ת. ועל השלשה אני בא להוסיף עוד תי' ד' וארבעה לו אשובנה דהנה בש"ס דמכות שם דייק דבב"ג וב"ח אינו נעשה כמוהו משום דכתי' ועשיתם לו ולא לזרעו וליפסלי' לדידי' ולא לזרעו בעינן כאשר זמם וליכא והקשה הריטב"א דדלמא מידרש קרא באמת כאשר זמם לאחיו ולא לזרעו ותי' דההוא הא אפיקתי' לזוממי בת כהן ושוב י"ל דזרעו הם בכלל אחיו ע"ש וא"כ לפי הס"ד דהש"ס לפיר"ת שוב לא נדרוש מלאחיו ולא לאחותו רק נדרוש באמת לאחיו ולא לזרעו ושוב יופסל העד זומם במה שהעיד על ב"ג וב"ח ותיקשי מתני' דקתני דאין אומרי' שיעשה זה ב"ג וב"ח וזהו קושי' הש"ס ולא נצטרך לדחוקי כמ"ש מהרש"א הנ"ל וא"ש וז"ב ונכון

(יח) והנה במ"ש הנו"ב שם דהאמת נראה בכוונת פיר"ת דעדים המעידים לסקול פטורים לגמרי ואין מחויבי' גם בסייף כלל וממילא נדחה תי' א' של התוס' הנה מצאתי בריטב"א שכ' תי' של התוס' בשם הראב"ד והרא"ה וכ' וז"ל ומה הסוקל כו' זה שהעיד על חבירו לסקול שעבר עבירה שהוא חייב ליסקל ולא נסקל אינו דין שלא יסקל אלא שיהא בסייף וא"כ בטלת מכאן תורת זוממין דרחמנא אמר כאשר זמם וליכא עכ"ל. הרי מבואר דקושי' הש"ס שיתחייב סייף ולא שיופטר מכלום ודלא כהנו"ב ז"ל אבל מ"מ לענ"ד מוכח מפי' זה דלא כתי' א' של התוס' דהא לפי סברתם הא דלא מקיים בנעה"מ ההזמה במלקות הוא רק משום דכתי' נפש בנפש אבל לא בעינן שיהי' הזמה שוה ממש וא"כ היכי דעכ"פ מיקטלי העדים אף שהוא מיתה קלה ממיתת הנידון מ"מ עכ"פ