מהרש"ם חלק ב רו

באו"ח פסחים (דף ה' ע"ב) בשם מרכה"מ וס' נ"מ שילהי יבמות דאדרבא לרבא בכל מקום סד"א להחמיר ע"ש

(ד) ובעיקר דברי הרמב"ם שסובר דבאיסור לאו סד"א לקולא מה"ת רק בכרת להחמיר והרשב"א הקשה מהא דחולין (י"א) דיליף מהא דרישא של עולה דאזלי' בתר רובא ולהרמב"ם הרי גם מספק לקולא מה"ת אמרתי בזה דבר נחמד בס"ד ובהקדם אבאר טעמו של הרמב"ם ובפרט במ"ש הכ"מ בשם גי' ישנה דבאיסור כרת גם הרמב"ם מודה והאחרוני' העירו בזה דמה לי איסור לאו מ"ל כרת וכדפריך הש"ס דיבמות (דף קי"ט) הנ"ל והנראה בזה עפמ"ש בחידושי הר"ן לסנהדרין (דף פ"ד) בהא דקאמר הש"ס שם דשאני שגגת לאו משגגת חנק וביאר הטעם משום דבאיסור חנק וכרת חזינן דהקפידה תורה על עון שוגג שהרי חייב חטאת אבל באיסור לאו לא הקפידה תורה רק אם יעשה במזיד ושאט נפש אבל אם יעשה בלא כוונה אין בו עון ע"ש וכ"ה ברמב"ן ורא"מ ר"פ ויקרא וע' תוס' שבועות (דף ג' ע"א) ד"ה מהן כו' ע"ש בסוה"ד דמשמע להיפוך] ולפ"ז י"ל דהיכי דהוי ספיקא ומי שעושה האיסור חושב בדעתו אולי הוא מותר ולכן הוא עושהו ותולה בהיתר א"כ אפי' אם באמת הוא אסור הרי הוי רק שוגג ורחמנא פטרי' באיסור לאו [ומה"ט התראת ספק ל"ש התראה לכ"ע היכי דא"א למותרה לידע אם יעשה איסור כמ"ש התוס' בכתובות (דף ט"ו ע"א) ע"ש] ולכן אזלי' מה"ת לקולא אבל באיסור כרת הרי גם שוגג אסור ולכן גם ספיקא לחומרא. וז"ב ונכון ונודע מ"ש בירושלמי דקידושין ובר"ן פ"ג שם ובש"ך חו"מ סי' כ"א דאונסא כמאן דלא עביד משום דאונסא רחמנא פטרי' אבל היינו רק שיופטר העובר משום דמה שעבר באונס הוי כלא עביד אבל היכי דצריך למעשה ההוא לקיום תנאי שיתחייב חבירו ע"י מעשה של זה אזי אם לא עשאו אף שהוא אונס מ"מ הוי כלא עביד וע"ש היטב ובמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' ר' בזה ונחזי אנן אם חייב ראובן לש' מאה מנה והבטיח לו ש' שאם יעשה לו פעולה כו"כ ימחול לו חובו ואח"כ נאנס ראובן ולא עשאו וכי נימא דאונס פטרי' בודאי ז"א דזהו בגדר חייבי' לזה ע"י אונס של זה ולא אמרי' כמ"ש הש"ך שם ומעתה אמינא דהיכי דחייב קרבן להשי"ת מפני שעבר מקודם על חטא של עשה וכדומה וצריך כפרה מהשי"ת ולא יתכפר רק ע"י דורון שמביא ועי"ז ימחול לו השי"ת חובו א"כ אם הוא טרפה לא יצא ידי קרבנו וכלפי שמיא גליא א"כ אם הוא ספק אף שנאמר שהחוטא הוא שוגג באיסור טרפה הרי עכ"פ לא עדיף שוגג מאונס גמור והוי רק כמאן דלא עביד אבל מ"מ לא יתכפר על חיובו הקודם שנתחייב להשי"ת ע"י אונסו עכשיו בהקרבן דזהו בגדר אונס רחמנא חייבי' לזה ולא אמרי' וא"כ שפיר דייק הש"ס מרישא של עולה דאזלי' בתר רובא ודו"ק היטב כי דבר נכון היא מאוד בעזה"י

(ה) והנה בעיקר ד' הרמב"ם שפסק דשתיקה לאחר מ"מ אינו כלום נגד הש"ס דאמר אתון דשמעתון להא דר"ה בר"י חושו לה נלענ"ד דיש לדון ע"ד פלפול ולומר באופן אחר דכבר נודע מ"ש קצת מפרשי' דרבא לא ס"ל כשמואל דחיישי' ש"פ במדי ואנן קיי"ל כשמואל ומקודם אבאר דברי הש"ס בהא דקאמר אתון דשמוע לכו הא דר"ה בר"י חושו לה כו' והוא תמוה דאם דברי ר"ה נכונים גם הוא יחוש להם ואם אינם נכונים גם הם לא יחושו ונראה דהנה הראב"ד בהשגות פ"ג מזכי' הל' ח' ביאר טעמא דבגיטין וקידושין בעינן תנאי כפול ובשאר דברים לא. משום דענין קידושין וגיטין תלוים בקירוב וריחוק הדעת ולא יועיל דבר אחר לשנות דעתו ולכן כל זמן שאינו כופל תנאו בפירוש אין התנאי מועיל כיון דחזינן שנתן דעתו לקדש או לגרש ע"ש וכיוצא בזה קיי"ל דאין דמים לאשה ע' אהע"ז סי' קל"ד ס"ח בהגה וע' תוס' ב"ב (דף מ"ח ע"ב) ד"ה קדוש כו' במש"ש דכנגד גופה כו' מתחייב לה בשאר כסות כו' נראה קצת סתירה לסברא זו אבל י"ל למעיין וקצרתי. ומעתה יש לדון בהא דקאמר דבפקדון הא דלא שדתינהו משום דתתחייב באחריות הרי כיון דאין רצונה בהקידושין לא הו"ל לחוש להיזק מעות נגד חשש קידושין במי שאין רצונה בו אבל ז"א דכיון דבאמת אין ממש בהקידושין עי"ז שוב י"ל דסמכה ע"ז ולא רצתה להפסיד מעות בחנם דידעה דעי"ז לא יהי' ממש בהקידושין ואף דלפי המסקנא אמרי' דלאו נשי ד"ג מ"מ הרי הוי רק ספיקא רק דלא מהני משום דהוי מקדש בלא עדים וכמש"ל בשם הפ"י א"כ דלמא אף דלא ידעה דין חיוב אחריות וסברה שתתחייב מ"מ הך דינא דלא תהי' מקודשת י"ל דידעה שפיר ומידי ספיקא לא נפקא ושוב אינה מקודשת וכבר נודע מ"ש התוס' בב"מ (דף ט"ו) בהא דמקדש אחותו דנתן לשם מתנה והקשו בתוס' מהא דמוכר שדהו בשנת היובל דמעות חוזרין ותי' דהתם ל"ש אדם יודע דהא איכא רב דסובר מכירה ויוצאה והיכי דאיכא פלוגתא לאו כ"ע ד"ג ועמ"ש לחו"מ סי' קע"ו סעי' י"ב מכמה דוכתי בזה ומעתה שפיר קאמר הש"ס אתון דשמעתון להא דר"ה בר"י דלדידי' הוי שפיר קידושין וא"כ שוב אף דלא קיי"ל כוותי' מ"מ בוודאי לאו כ"ע ד"ג ושוב הו"ל להאשה לחוש לספק קידושין ולא לחוש להפסד מעות ומדלא השליכה אותם יש לחוש דנתרצית באמת ולכן אמר חושו לה אבל אנן דלא שמיע לן פלוגתא כלל בזה שוב י"ל דידעה הדין דל"ה קידושין ולכן לא השליכה החפץ וזה נכון בביאור לשון הסוגיא אמנם לדידן דקיי"ל כשמואל דחיישי' שמא ש"פ במדי וא"כ מקודשת מספק מחמת ההדס עצמו וא"כ שוב ליכא הוכחה מדלא השליכה די"ל דכיון דמקודשת בלא"ה מספק מכח ההדס לכן לא השליכה המעות דאף דעכשיו אין רצונה בזה הרי כבר אגידה בו מכח קידושו ההדס וצריכה גט ממנו ולמ"ל להפסיד מעות על הספק וע' כה"ג בתוס' נדה (דף ו' דהיכי דכבר טמא מספק שוב ליכא הפסד כהן ונוכל לטמאו בוודאי כיון דבלא"ה אסור מספק ע"ש ולכן שוב ליכא הוכחה כלל מדלא השליכה המעות ולא חלו עלי' קידושי ד' זוזי כלל ולכן פסק הרמב"ם שפיר דשתיקה לאחר מ"מ לאו כלום הוא. אבל לרבא ורבינא דלית לי' הא דשמואל קאמר שפיר חושו לדר"ה בר"י וא"ש ודו"ק ו' אבל בעיקר הדבר שהקשו אמאי ל"ח בזה שמא ש"פ במדי כבר כ' המקנה די"ל דהיכי דלא ידעה האשה שאינו שוה פרוטה י"ל דל"ח שמא ש"פ במדי והטעם נלע"ד דכבר נתקשו כולם בהא דחיישי' שמא ש"פ במדי דהא אין להקדש אלא מקומו ושעתו אבל נראה דבאמת י"ל דאם האשה מתרצית בפחות בש"פ הרי לדידי שוה לי ואחשבה עלה בפרוטה ואמאי לא יועיל אבל י"ל דכיון דכל הנשים לא מיקני נפשיי' שוב בטלה דעתה אצל כל אדם ולא מהני מה דאחשבה עלה ועתו"ס קידושין (דף ג' ע"א) ד"ה ואשה, אבל כיון דחיישי' שמא ש"פ במדי שוב ל"ש לומר דבטלה דעתה אצל כל אדם כיון דיש מקומות דשוה פרוטה ושוב מהני מה דאחשבה עלה ונתרצית בזה וע' כה"ג בב"י יו"ד סי' ש"ה בענין קיבלה כהן עלי' בה' סלעים דאי שוה לשום אדם שוב גם לכ"ע מהני אי אמר לדידי שוה לי משא"כ אם אינו שוה לשום אדם ע"ש וע"ע כה"ג בישויע"ק או"ח סי' תמ"ב וסי' תרי"ב לענין ח"ש ושלכד"א] אבל היכי דהאשה לא ידעה דאינו שוה כ"כ וא"כ לא אחשבה כלל שוב לכ"ע ל"ח שמא ש"פ במדי וז"ב, ובזה י"ל קושי' הפ"י בקידושין (דף ב') ע"ש ואכמ"ל ועפ"ז נראה ליישב דברי התוס' בקידושין (דף נ"ו) בהא דהמקדש בערלה דאינה מקודשת והקשו התוס' דהא חזי ליהנות שלכדה"נ ותי' דמיירי דליכא ש"פ והקשו כולם דניחוש שמא ש"פ במדי. ונראה דהנה המל"מ פ"ה מיסוה"ת תמה ע"ד התוס' במה שהקשו דיוכל להנות שלכדה"נ הרי גם שלכדה"נ אסור מדרבנן עכ"פ אבל י"ל דאף דקיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ היינו רק להנות כדה"נ אבל שלכדה"נ י"ל דשרי לבטל לכתחלה דהא עיקר טעמא דאין מבטלין משום דאל"כ כל א' יבטל האיסור וישתכח כל האיסור כמ"ש כה"ג ברש"י זבחים (ע"ד ע"ב) ד"ה גמע ושתי וכו' וע' בלבוש הובא בט"ז א"ח ריש הל' סוכה סי' תרכ"ו בזה וא"כ התינח במה שדרכו בכך אבל שלכדה"נ לאו כל אדם רוצה בכך ושוב י"ל דמותר לבטל לאכלו שלכד"א וע' ח"צ סי' ק"א שפסק דמותר לבטל לכתחלה דבר פגום ולפ"ז א"ש קו' התוס' דהא חזי להניח שלכדה"נ ע"י ביטול עכ"פ ותירצו דמיירי דליכא ש"פ ושוב אין לחוש שמא ש"פ במדי דהא עיקר הטעם משום דאחשבה וכנ"ל וכבר כ' התוס' בע"ז (ד' ס"ז) בשם הר"י דע"י תערובות ליכא איסור בח"ש והטעם בזה משום דל"ש אחשבי' לאיסור כיון דהיא ע"י תערובות י"ל דלא אחשבי' רק בצירוף שאר דברים ע"ש כ"כ האחרונ' בטעם הדבר. וא"כ א"ש דבזה דאסור ליהנות מזה בעצמו רק ע"י תערובות שוב ל"ש סברת אחשבה ושוב ל"מ מה דש"פ במדי וא"ש ודו"ק

(ז) ובמקרא כתבתי ליישב דברי התוס' הנ"ל עפמ"ש הפ"י רפ"ב דפסחים ליישב קו' תוס' בהא דמקדש באיה"נ דרבנן דמקודשת מהא דחיטי קרדנייתא וגם מ"ש באה"ע סי' כ"ח דבעיקרו דאורייתא הוי ספק מקודשת והקשו מהא דחיטי קרדנייתא דאין חוששין ותי' דהתם הוי סד"א שמא החמיצו לגמרי ע"ש וא"כ בשלכדה"נ שוב ראוי שיהי' עכ"פ ספק קידושין ואף דרש"י כ' דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הרי בא"ל עיקר מה"ת לדידן מקודשת וצ"ל כמ"ש המרדכי רפ"ג דקידושין גבי מקדש ח"ל דכיון דעושה שלא עפ"ד חכמי' הרי לא קידש על דעתם ומ"ש הב"ש דמ"מ לא חזי ליהנות כבר תי' האב"ח