מהרש"ם חלק ב רה

דיגביה הבעל ידו למעלה מידי האשה כו' ובסעי' רל"א כ' שיאמר ה"ז גיטך כו' ובסעי' רל"ב כ' דיניח הבעל הגט ליפול תוך ידי' וע"ש סעי' רל"ה ומבואר מזה דגם מה שפושט ידו ומגביה למעלה מידי האשה כבר מיקרי שעת נתינה שהרי בש"ע כ' דיאמר כן כשיתרנו בידה ובע"כ דזה מיקרי שעת נתינה ואת"ל דלא מיקרי שעת נתינה רק בשעה שמניחו תוך ידה ואוחזו בידה והיא לא אחזה בו עדיין אבל עכ"פ לא מיקרי זה נטילת האשה ולכן מזה נראה בעליל שדברי הרמב"ם והטור מדויקים היטב ולא פליגי כלל. ורו"מ העתיק בשם הטור שכ' בין א"ל קודם שנטלתו בין בשעה שנטלתו ולכן עשה מזה פלוגתא ובאמת אין כן לשון הטור וז"ב ופשוט. ויפה כיון אא"ז הב"י וש"ע שלא הזכיר שום פלוגתא בזה והאמת יורה דרכו

(ב) ואמנם מ"ש רו"מ עפ"י דברי רע"א וכ' בטעמו משום דשלה ל"ה רק מה שבידה והוא רוצה לקדשה בכל החפץ במחכת"ה אין דבריו נכונים דהתם מיירי בא"ל קח חפץ זה לפקדון ואחזה בהחפץ בעוד שהוא והיא אדוקין וא"ל הרי את מקודשת כו' ושתקה והשליכה תיכף החפץ לקרקע וע"ז כ' שם מתחלה דכיון שלא עשתה מעשה דבשעה שסילק ידו נשאר ממילא החפץ בידה י"ל דלא מיקרי שעת מ"מ רק די"ל דהו"ל לרפות ידי' דבזה לא תתחייב באחריות וכמ"ש מהרי"ט וע"ז כ' דמ"מ מה שבידו לא מיקרי נתינה רק מה שבידה וא"כ לא חלו הקידושין בשעה ששניהם אדוקין ואח"כ הרי השליכה החפץ אבל בהא דכנסי סלע שאני חייב לך בזה כ' הטעם שכ' רו"מ בשמו דמה שבידה כפסוק דמי וכבר הוא שלה והוא מקדשה בכולו ולא מהני דבזה ששילם לה חוב הוי שלה אבל, בהא דפקדון הרי הוא בידה בפקדון ואף שקדשה אח"כ הרי רק באופן אם יחולו הקידושין הוא נותן לה וכל זמן שאין הקידושין חלים היא שלו רק הוא פקדון בידה ושפיר יוכל לקדשה בו רק בזריקה תיכף מידה אחר שריפה הוא ידיו בזה ל"ה קידושין. אמנם בסוף התשו' שם צידד די"ל דבשעה שאחזו שניהם בחפץ אין הקידושין חלים לא חששה לרפות ידי' רק אחר שריפה ידיו י"ל דהו"ל לסלק ידי' בזה שוב י"ל דלא זרקה משום דסברה דתתחייב באחריות כיון שהוא פקדון בידה וא"ש דברי רו"מ לדינא אבל לא מטעמא שכ' רו"מ בשמו אבל מ"מ בנ"ד שנתן לה להחליף שפיר י"ל כדברי רו"מ שנקנה לה מה שבידה והוי כבר שלה ואין לו עלי' רק חוב שתתן לו מטבעות קטנות בעד, זה ועמש"ל בזה. ובראשית השקפה הי' נ"ל דאם הי' ב' מטבעות של ב' זעקסיר גם בשעה שהיו שניהם אדוקים חלו הקידושין דכיון דמה שבידה הוי שלה והוא אמר הא"מ לי במטבע זו הרי כיון דמבואר בש"ס דכתובות (דף ק"ט) קרי אינשי לתרי פלגא דיקלי דיקלא וע' בח"מ סי' רנ"ג סכ"ב וסמ"ע שם א"כ ה"נ נקראים ב' חצאי מטבע מטבע וא"כ י"ל שפיר דקידשה בחצי ב' המטבעות שבידה דשני החצאים הם נקראים מטבע ומנ"ל דהי' כוונתה לקדשה בכולם ושוב י"ל דהו"ל לרפות ידי' כיון דהקידושין חלים בשעה ששניהם אדוקים ול"ש טעמא של הגאון רע"א ז"ל כמובן

אבל כפי הנראה הי' בנ"ד מטבע א' של ב' זעקסיר וא"כ א"א לומר כן כמובן ואמנם בעיקר דברי רע"א לכאורה הי' נראה דלא הוצרך לזה אלא להסוברים דבלא באו לידה בתורת פקדון דלא מיחייבה באחריות מקודשת מספק משום דהו"ל למישדיי' אבל להרמב"ם שסובר דבכל גווני שתיקה לאחר מ"מ ל"ה קידושין כלל משום דלאו ד"ג א"כ אין מקום לדון כלל משום דהו"ל לרפות ידי' די"ל דלא ידעה הדין וסברה דגם בכה"ג תתחייב אם גם הוא ירפה ידי' אבל באמת ז"א דהמעיין במהרי"ט ח"ב אהע"ז סי' ל"ח נראה להדיא דבכה"ג שמרפה ידי' והוא נשאר ביד המקדש בוודאי ליכא דטעי בהכי כיון שלא יאבד כלל על ידה ובעכצ"ל כסברת רע"א דכיון דאין הקידושין חלים אז לא הו"ל לחוש לזה כלל ואחר שרפה ידיו שוב י"ל דנתייראה להשליכו שלא תתחייב באחריות אמנם לענ"ד יש לשדות בזה נרגא עפ"י דעת הב"י וחמ"ח רס"י כ"ז דס"ל דלשון הרי את מקודשת אינה נאמנת לומר שלא הבינה כיון דהוא ידוע לכל ומעתה שוב כאן דלאו כולי נשי ד"ג א"כ מנא ידעא דאין הקידושין חלים כל זמן ששניהם אדוקים ושוב יש להוכיח שפיר שנתרצית דאל"כ הו"ל לרפות ידי' בשעה ששניהם אדוקין כיון ששמעה והבינה שמקדשה בזה ואולם יש לדון דהנה הפ"י שם הקשה בהא דפריך רב, אמאי אטו נשי ד"ג הרי מ"מ הוי רק ספיקא דדלמא ד"ג א"כ מהראוי שיהי' עכ"פ קידושי ספק גם אליבא דרב אחאי ומאי פריך ותי' דכיון דדבר זה אין ידוע לעדים אם האשה ד"ג או לא א"כ שוב הוי מקדש בלא עדים וע"ש בקו"א ג"כ בזה. ומעתה שפיר נוכל לומר דבנ"ד כיון דאי ד"ג לא חלו הקידושין דבשעה שהיו שניהם אדוקין לא הוצרכה להקפיד כיון דאין הקידושין חלים מאי אמרת דלמא לאו ד"ג הרי כיון דעכ"פ ספיקא הויא שוב הוי מקדש בלא עדים. ואמנם להסוברים דיש לחוש לדברי ר"ה בר"י דבאתי לידה בתורת קידושין הו"ל למישדיי' כיון דלא נתחייבה באחריותן יש לדון דהא השומר אינו מתחייב באחריות עד שיקבל עליו השמירה ושיסתלק בעה"ב משמירתו וע' בחו"מ סי' רצ"א ס"ה וא"כ כל זמן שהי' שניהם אדוקין לא חל עלי' השמירה וכיון שאח"כ א"ל שנותנו בתורת קידושין ואם היא אינה מתרצית בהקידושין הרי בידה לחזור עדיין גם מגוף חיוב השמירה וא"כ שוב הו"ל למישדיי' א"ו דנתרצית והו"ל עכ"פ ספק קידושין כיון דלהפוסקים הנ"ל דוקא בבא לידה בפקדון ל"ה קידושין א"כ ה"נ בכה"ג הרי לא בא לידה עדיין בתורת פקדון כלל. ובשלמא לשי' הרמב"ם דס"ל דכיון דנשי לאו ד"ג ל"ה אפי' ספק קידושין א"כ י"ל דגם בכה"ג לאו ד"ג וסברה דגם בכה"ג תתחייב אבל להפוסקים הנ"ל נראה לכאורה הדבר ברור כמ"ש ומעתה כיון דבש"ע ואחרוני' פסקו דהוי ספק קידושין היכי דאתי לידה בתורת קידושין א"כ גם בנידון דשניהם אדוקים הוי ספק קידושין ותמהני על הגאון רע"א ז"ל שלא הרגיש בזה. ולפמ"ש הר"ן שם דלא תלוי בעיקר הדין רק אי טעי אינשי בהכי א"כ י"ל בזה וע' ברשב"א וריטב"א שם בזה אבל לענ"ד בזה גם הר"ן מודה

ג ובהיותי בזה עלה בלבי ליישב ד' הרמב"ם פ"ה מאישות שפסק בעובדא דקידשה בציפתא דאסא דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא מהני רק דמ"מ מקודשת מספק משום שמא ש"פ במדי ותמהו כולם דנהי דלא ס"ל כר"ה בדר"י אבל עכ"פ הרי מוכח מהש"ס דבזה אין לחוש שמא ש"פ במדי וכמ"ש הרא"ש וש"פ דאל"כ אמאי לא קאמר הש"ס הך טעמא. והנראה בזה דהנה הרא"ש כ' שם בטעמא דל"ח שמא ש"פ במדי משום דהרי חזר בו במה שאמר תתקדש בד' זוזים וחזינן דלא רצה לקדשה בפחות מש"פ ולכאורה הוא תמוה דהא קיי"ל בכל התורה תכ"ד כדיבור דמי חוץ מקידושין וגירושין דאפי' חזר תכ"ד לא מהני וא"כ מאי מהני חזרתו. ושוב מצאתי במקנה בקו"א שהעיר ג"כ בזה והעיקר נראה דדוקא היכי דחזינן דחוזר בו לא מהני בקידושין אבל הכא אנן אמרי' דאיגלאי מלתא למפרע שגם מתחלה לא נתכוין לקדשה בפחות מש"פ וכ"מ בר"ן שם והנה בש"ס פ"ק דב"מ (דף י') מבואר בהא דד' אמות ש"א קונית לו דכיון דגלי דעתי' דבנפילה ניחא לי דליקני ולא בד' אמות לא קני ומבואר בנימוק"י דדוקא בקנין דרבנן מהני כוונתו שלא לקנות אבל בקנין של תורה לא מהני כוונתו לבטל הקנין וע"ש באס"ז ג"כ בזה ומעתה גם בהא דקידושין פחות מש"פ אי נימא דמדאורייתא חיישו" שמא ש"פ במדי והוי קידושין של תורה א"כ אף שמתכוין שלא לקדשה בזה היא מקודשת אבל אי נימא דהוי רק קידושין דרבנן י"ל דאם מכוין שלא לקנות אינה מקודשת. וכבר נודע דעת הרמב"ם פ"ט מטו"מ דסד"א לחומרא היא רק מדרבנן אבל באיסור כרת כ' הכ"מ דהוי מה"ת להחמיר וא"כ באיסור א"א הוי מה"ת להחמיר ולכן י"ל דלהרמב"ם דקידושי ספק דשמא ש"פ במדי הוי מה"ת וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין בהא דנתן הוא ואמרה היא ע"ש בשם הרי"ף בזה גם י"ל לשי' רש"י חולין (ד' קל"ד) הובא בפמ"ג בפתיחה להל' טרפות דבאיסור כרת לא מוקמי' אחזקה, ולכן הוי מה"ת ובש"ס דיבמות (דף קי"ט) מבואר דרבא סובר מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת ואף דמבואר ברש"י דדוקא במידי דהרחקה כבר כ' בתה"ד סי' ר"נ דמהש"ס שם (דף פ"ב) מוכח להיפוך וע' מל"מ פ"א מיו"ט וא"כ לדידי' גם באיסור כרת אזלי' מספק להקל מדאורייתא וכבר כ' הנו"ב מה"ק חא"ח סי' כ"א דאנן לא קיי"ל כרבא בזה. וא"כ א"ש דבש"ס מרא דשמעתא הוא רבא והוא אזיל, לשיטתו' דס"ל דגם באיסור תורה שיש בו כרת מדאורייתא להקל והוי רק קידושין דרבנן וא"כ שוב מהני כוונתו שלא לקדשה בזה אבל הרמב"ם לשיטתו דבאיסור כרת הוי סד"א לחומרא א"כ בקידושי תורה לא מהני כוונתו כלל ושפיר מקודשת מספק. וא"ש ודו"ק

ואולם בגוף הדבר אי רבא סובר בכל דוכתי שלא לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו כתבתי במק"א סתירה לזה מהש"ס דב"מ (דף נ"ו) דס"ל לרבא שם מיתה בעולם יעו"ש היטב והרי מיתה ב"ש קיל מכרת וכדמוכח בש"ס דפסחים (דף ל"ב ע"ב) וע' שבת (ד' כ"ה) וע' חולין (דף י"א) ועוד בכמ"ד ואכמ"ל וגם לפמ"ש הש"ש ש"א פ"ד להוכיח מחולין (ד' י') דרבא סובר בכ"מ דסד"א להחמיר מה"ת ע"ש א"כ נדחה תי' זה וכן הראני נכדי החריף ובקי כ' משה הכהן נ"י