מהרש"ם חלק ב רג

מ"א בשם רמב"ם בזה ומבואר בשבת (דף מ"ח ע"ב) דבכה"ג הוי חיבור ומוכח דהחוט של מתכות עיקר, אף דקבועי' בו א"ט ומרגליות עכ"ד. הנה גוף הראי' תה"ל גם אני הרגשתי בה מאז זה כמה ירחים טרם בא הענין לפני הג' הנ"ל אבל להיפוך דהא מוכח דכל זמן שלא נשברו הא"ט ומרגלית אינו טמא דהעיקר תלוי בא"ט ומרגלית והחוט בטל לגביהם, ודחיתי די"ל דשא"ה דהחוט הוא רק משמש להחוליות ולא נקרא על שמו כלל ואולם ע"פ פירושו של הג' הנ"ל וראייתו מהא דפי"ז מי"ג מוכרחים לומר דהא דנקט במתני' אם נשתברו החוליות והחוט קיים בפ"ע טמא רבותא קמ"ל דלא תימא דהוי ככלי שנשבר דבטלה תשמישו וטהור קמ"ל דאם החוט קיים בפ"ע טמא דהוי ככלי גם בלא החוליות אבל גם בעודן קיימות הכל טמא אבל מאי דפשי' לי' דאבנים טובות באים מהים לא ידעתי מנ"ל ובר"ה (דף כ"ג ע"א) איתא רק במרגלית שבאים מן הים גם י"ל דיש ג"כ במרגליות שאין באים מן, הים וזהו דעת הר"ש שהוצרך לומר טעמא מפני שהם כלי אבנים ועכ"פ לפי דעת הג' הנ"ל לא ידעתי איך הוכיח מזה דהחוט של מתכות עיקר דהא בדבר הגדל מן הים מהני אפי' חיבר חוט או משיחה שאינו עיקר כלל. ואולם לשי' הר"ש דא"ט ומרגלית דטהורים מפני סתם כלי אבנים יש להוכיח דהעיקר תלוי בגוף הכלי מהא דתנן התם לעיל כל תכשיטי נשים טמאין כו' קטליות נזמים וטבעות בין שיש עליו חותם כו' ובפי' הר"מ שם מבואר דבכלל קטליות הם גרעיני אודם פטדה וברקת שירכיבו בחוט של זהב או כסף ויעשו ממנו כבלים וכו' וחותם כמו שיעשו בקצת החותמות מספיר או מנופך ומה שדומה להם מן האבנים וכו' ע"ש ומבואר דאזלי' בתר עיקר הכלי ושם פי"א מ"ב כל כלי מתכות שיש לו שם בפ"ע טמא וכו' הרי דתלוי בשם ומוכח דנקרא הקטלא וטבעת על שם הכסף וזהב ולא על שם הא"ט הקבועים בהם וע' בפי' הרא"ש שם ורמב"ם פ"ט מכלים ה"א ושם ה"ג מפורש דהכל תלוי אם יש להמתכות שם העצם בפ"ע ולא שם לווי ובע"כ דהכא בקטליות של זהב וטבעות אף שקבועים בהם א"ט ומרגליות יש להם שם מתכות בפ"ע ואינם טפלים לא"ט כלל וכמ"ש. ואף דהראב"ד בהשגות שם סובר דאינו תלוי בקריאת שם מ"מ מלבד דעכ"פ לשי' רמב"ם מוכח כן ומהראב"ד לא נשמע להיפוך אף גם באמת העיקר כדעת רמב"ם שהרי בפי' הרא"ש שם הביא בשם ספרי דיליף לה מדכתיב דבר ריבה דברים התלוין בשמותיהם וכו' והיינו משום דתליא בדיבור וקריאת בני אדם את שמותיהן ובזה י"ל סתירת ד' רמב"ם שהבאתי לעיל דבטומאה דתליא בקריאת שם כדעת ספרי הנ"ל אזלי' בתר עיקר הטבעת מפני שנקרא על שמו משא"כ בשבת ולכן הדין ברור שהכל בכלל הצוואה. (ואף דבכל הנ"ל תלוי רק אם יש לו שם כלי בפ"ע מ"מ אם נקרא בשם כלי אבן ג"כ אינו ראוי לקב"ט כיון דתלוי בשם ובע"כ כמ"ש] וע"ע פי"ג דכלים מ"ו דתליא במה שהוא עיקר הכלי ולא במשמשיו והעיר בזה הרב מיאג' אבל אין הוכחה לנ"ד כמובן וקצרתי

(כה) ובדין הכתר של הס"ת שהוא של זהב וקבועים בו א"ט כבר כתבתי מאז שהוא ג"כ בכלל החלוקה והבאתי מתשו' שב יעקב סי' כ"א והובא גם בפ"ת לחו"מ סי' רפ"א סקי"ב דכלי הס"ת אינם בכלל ספרים וממילא הם בכלל כלי זהב וכסף כיון דבידו למכרן כמ"ש המג"א סי' קנ"ג סקמ"ג ואפי' בס"ת דא"י למכרו הוי בעיא אי הוי בכלל נכסי ובריטב"א מגילה (דף כ"ז) העלה דהבעיא רק בהקדש אבל במכר בודאי ל"ה בכלל נכסי אבל אנן לא קיי"ל הכי כמ"ש בחו"מ סי' רמ"ח סי"א אבל בתשמישי ס"ת לכ"ע הוי בכלל נכסי וה"נ בנ"ד והדברים פשוטים

(כו) ועתה אבאר דין כלי כסף וזהב שיש להם בירושה מאבות אבותיהם ורוצים הבנים לשום אותם כשאר כלי כסף וזהב דעלמא כשער שבשוק והבנות רוצים חלק בגוף הכלים לפי מה ששוים הון רב מרוב חיבת הקודש וגם רבים מהחסידים היו קונים כלים כאלו בהון רב והנה בחו"מ סי' של"ב ס"ד בהג"ה הובאו דברי רא"ש ור"ן באמר לפועל ליתן חפץ בשכרו דיוכל ליתן דמיו וכ"ה בסי' רמ"א ס"ז בהג"ה אבל כבר כתב בתה"ד סי' שי"א והובא בקצה"ח ונה"מ שם דאם החפץ בעין צריך ליתן גוף החפץ והוכיח כן מש"ס דגיטין וע"ע בשו"ת ב"א חיו"ד סי' נ"ו באורך ועוד דבנ"ד מלשון הצוואה מוכח שציוה ליתן חלק בגוף הכלים ולא בשומא שהרי לענין המעשר ציוה לעשות שומא על הכלים ויתנו המעשר לטובתו במזומן והכלי כסף וזהב יתחלקו ביניהם ומוכח שהחלוקה תהי' על גוף הכלים ולא לשלם שומתן וע' כה"ג בתשו' ריב"ש סי' קצ"ג בענין אמר לה לגדלם ולהשיאן דכיון שגם הוא נתחייב על ב' בנות מסתמא נתכוין שתהא גם ידה כידו ע"ש אבל גם אי נימא דתליא בשומא מ"מ צריך לשום כפי שיווי כלי זו למכירה ולא כשאר כלי כסף וזהב ויש לדון בזה מהא דב"ק (דף ע"ח) ותשו' ח"צ סי' ק"כ ומל"מ פט"ז ממעה"ק וע' בשו"ת תפ"ל חא"ח סי' כ"ח שתמה מהרשב"א ואס"ז ב"ק שם דהקרן עכ"פ חייב וע"ע בס' רני ליעקב שבסו"ס מזבח כפרה לב"ק (דף ט') בזה ובסוף הספר בהגהות מזבח חדש מהג' מלבוב ז"ל ג"כ בזה והביא ד' הגמ"ר כתובות פ' אלמנה נזונית אות ש"ז וע"ע בשו"ת ב"ש אחרון תחו"מ בסופו תשו' ה"ג מקראקא בזה ובשו"ת גא"י חא"ח סי' ל"ד מהא דב"ב (דף קל"ז) ובס' נחי"ע להג' מליסא לסוכה (דף מ"א) והג"ה שם בזה ואני הבאתי במק"א דברי הש"ג פ"א דב"ב בזה וגם הבאתי מש"ס דמעילה (דף י"ט סוע"א) ורש"י ותוס' ד"ה מכדי וכו' דאפי' כחשה אין נפסד בכך כלום שהרי מקריבים אותו ויוצא בה וכו' ע"ש ותבין. וגם הבאתי מתשו' מהר"ם מרוטונבורג הישנות סי' תתרי"ד בדין ר' שציוה לש' להתפשר בעדו עם השר בעד ד' זקוקים והתפשר בעד ב' אם צריך להחזיר השאר והביא ראי' מב"ק הנ"ל ודחה דשא"ה דגנב המותר מן ההקדש וכתיב וגונב מבית האיש ולא משל הקדש אבל בנ"ד י"ל דצריך להחזר והביא ראי' מכתובות (דף צ"א ע"ב) דכה"ג צריך להחזיר המותר ע"ש וי"ל מזה לנידון הנ"ל וענה"מ סי' קמ"ח ושו"ת נאו"ד סוס"י מ"ו וע"ע נה"מ סי' ר"ז סק"ח בדין דבר השוה לדידי' ואינו שוה לאחרים וקצרתי בכ"ז יען כי בנ"ד הדבר פשוט שיש להם חלק בגוף הכלים וכמ"ש. וע' בד"מ חו"מ סוס"י רמ"ח מ"ש בשם ר"ן פ' השולח בשם רמב"ן דהנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי מכל כלי אלא נוטל הכחוש וע' בט"ז סי' רמ"ה ובט"ז יו"ד סי' רס"ז סקכ"ז אבל אינו דומה לנ"ד דכאן נתן לשניהם

(כז) אגב אבאר במה שיש לדון בנ"ד שהיתה הצוואה בפני ע"א לבד ומבואר בשו"ת שב"י ח"ב סי' קפ"ט דאין בהצוואה ממש ודלא כמבי"ט וע"ש דגם בגי"ד לקיים צוואה א' י"ל דטעתה בדין אבל י"ל דשא"ה שהי' הוכחה שבקשה לוותר מעט ע"ש ותבין אבל הדבר פשוט דזהו באין מאמינים להעד משא"כ בנ"ד וע' תשו' מהר"ם מינץ סי' ס"ו שכ' בפשי' דצוואה א"צ עדים ע"ש וכ"ה בסמ"ע סי' רנ"ג סק"א וע' תשו' בר"א חו"מ סי' ה'

(כח) ובדין הצדקה שציווה לטובתו כבר הבאתי לעיל אות ט"ז בשם תשו' רד"ך דהנדר לא חל אחר מיתה ורמזתי שם לדברי מרדכי פי"נ וע"ע במרדכי פ' מי שמת ס' תרכ"ד דמפורש דכיון דאמר שיתנו אח"מ והוא נעשה חפשי אז והממון אינו שלו אין הציווי חל כלל וא"כ ה"נ בנ"ד וע"ע בקה"י לכ"א סי' תקנ"ט בשם תשו' כר"ש שהעלה ג"כ כן ובעיקר דין אמל"ג בצדקה יעוין תשו' רלב"ח סי' ד' ובשו"ת ב"א חיו"ד סי' נ"ה וע' תשו' רמ"א סי' מ"ח במ"ש הב"י דעניים קנו בדיבור דמ"מ יתבטל ע"י שכלל גם הדיוט ויעוין במל"מ פי"א ממכירה בשם רמ"פ להיפוך וע' בשע"מ סי' ר"ז ונו"ב מ"ת ח"מ סי' מ"ה וקצה"ח סי' ר"י בשם מרדכי והיכי דהוי ספיקא דדינא ע' ש"ך יו"ד סי' רנ"ח סקי"ד וע' ח"ס יו"ד סי' ר"מ וסי' ש"ט ובתחו"מ סי' קע"ג וסי' ר"ה והיכי דנוגע לאיסור וממון ע' תומים קת"כ סי' קכ"ז ונה"מ שם דין ב' ובש"ך סוף הל' ריבית וע' נדה (דף כ"ה ע"א) ושם (ד' כ"ט ע"א) ורש"י ד"ה בכור וע' מהרי"ט בשניות חיו"ד סי' מ' וה"נ דאי נימא דאיכא כיבוד הוי סד"א. ויען כי לא נשאלתי בזה אקצר

(כט) והנה מה שהאריך הרב מיאג' מכח מה שגי"ד בחליו שהי' מהראוי לעשות מה עבור האלמנה אבל אין כחו מספיק עפ"י דברי מהרמ"מ סי' ס"ו יעוין בתשו' הש"מ סי' ק"ד שכ' ג"כ דאם ציוה אח"כ לקיים ודאי מהני כדין מתנות שכ"מ אבל בתשו' ריב"ש סי' ר"ז מוכח דאם הצוואה הראשונה אין לה תוקף גם הגי"ד שאח"כ ל"מ ועתו"ס ב"ב (דף קע"ה ע"א) ד"ה ורב וכו' יעו"ש בסוה"ד ובגליון תמהני מירושלמי פ"ו דגיטין הל' ה' ודחיתי דשא"ה שלא אמר בחובו וע' חו"מ סי' רנ"ג ס"ח והרב מיאג' הביא ממהרי"ק וב"י סי' ר"נ מחודש ט"ז ודחה דהתם הי' מתנת ש"מ במקצת דבעי קנין כיון שלא הזכירה מיתה אבל בנ"ד יש לפקפק בכל הגי"ד דשמא מפני שלא הי' בצוואה ממש אמר שהי' מהראוי לחשוב לעשות מה לטובת האלמנה ואין לו כח לזה

(ל) מ"ש הרב מיאג' מדין תקנת גדול הדור דהבד"ה הנה בתוס' ב"ב (דף קט"ו ע"ב) ד"ה אפילו ונימוק"י