מהרש"ם חלק ב רא

ניחוש שמא חזר בו והעלו דהתם פריך רק דהוי כמו חשש אטרוחי ב"ד בכדי ע"ש וע' באס"ז שם בשם כמה ראשונים בזה וע' קצה"ח סי' קי"ב סק"ב שם וסי' רנ"ג סק"ב וכה"ג כתב בכ"מ פ"ו מהל' ביכורים הי"ט דגם בעושה עיסה לחלק אין לחוש שמא תמלך רק היכי דחזי' שכבר נמלכה בקצתן ע"ש והנה בנ"ד אף שאינו כת"י של הרה"ק זצ"ל רק ציוה להרב ר' דוד נ"י לכתבה והוא חתם אבל מ"מ לפי טעם מהרי"ק דלא מקדים כו' שייך גם בנ"ד דה"נ אפשר שלא יגמור בדעתו לתת לבנותיו וירשו בניו ממילא הכל ובפרט דבנ"ד ידוע כי אנשיו משמשיו עמו בביתו תמיד ובכל עת הכתיבה בידם ובע"כ שרצה לכתוב בגמר דעתו ורצונו בהחלט מחשש חולי ומיתה ובכה"ג אין לחוש שמא חזר בו ובפרט שאמר להרב מוהר"ד שיניחנה בהמלתחה של ברזל ונמצאה שם ואם נמלך הי"ל להוציאה משם במשך ב' שנים והא דסי' ר"נ סכ"ה הנ"ל יפה כתב הגאון מוהרי"א ז"ל מלבוב דהתם דבעינן שיבא השטר ליד המקבל מחיים חיישי' שמא נמלך ולא נתן השטר ליד המקבל ורמז להא דא"ח סי' קנ"ג סי"ט וחו"מ סי' פ"א סי"ז בהג"ה וש"ך סקמ"ה משא"כ בנ"ד שהי' רק כמסדר עניניו וא"צ שיגיע ליד מקבל כמ"ש הסמ"ע סק"ס והרב מיאג' ז"ל הוסיף שהרי ברשב"ם וטור כתבו הטעם משום דאין שטר לאחר מיתה והעמיס שזהו ג"כ כונת רמב"ם וש"ע והאריך בזה אבל בפרישה מבואר דלטעם רמב"ם וטור אמרי' דשמא חזר בו ממחשבתו הראשונה ודלא כרשב"ם אבל לפמש"ל בשם מהרי"ק י"ל בכסי' דהיכא דבעי' שיגיע ליד מקבל ולא נמצא בידו של מקבל דמי לנפילה דאתרעי וחיישי' שמא נמלך בו משא"כ בנ"ד ועוד דהא בזוכה לאחד הרי לא חיישי' גם להאחרים שמא חזר בו משום דבגי"ד סגי כמ"ש הסמ"ע שם וא"כ בנ"ד שצוה גם לטובתו איך יתנהגו מיד ובימי השלשים וכדומה דבזה בודאי לא חזר בו וא"כ ה"נ במנת בנותיו וגם מטעם שא"ל שיניחנה במלתחה ונמצאה שם וכמש"ל וגם יפה הביא הרב מיאג' מתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תק"ו בדין ראובן שצוה בשמחת בנו ליתן לשמעון ולוי סך פ' ולא נתן להם הנאמן ואח"כ מת ראובן דאם שו"ל הם עניים דגם להסוברים דיכול לחזור בו מ"מ אנן לא טענינן ליתמי במלתא דלא שכיח וראובן זה עשיר גדול הי' והשיא כמה יתומים והחזיק ישיבות ונתן מתנת לעניים וכו' ובודאי לא חזר בו ולכן זכו בעלי המתנה וגובים מיתומים קטנים ע"ש הרי דהכל לפי מצב האיש אם יש לחוש שחזר בו וה"נ בנ"ד ואני מצאתי בתשו' מהרי"ל סי' ע"ה באמצע התשו' בדין הפקדון שהשלישה שרה ביד ר"ב ואמרה ליתן הפקדון אחר מיתתה לבתה לכשתנשא וז"ל ואע"ג דמצי ליהדר כל ימי חיי' מ"מ לא חזינן דהדרא בה וכו' עכ"ל ומבואר דאין לחוש שמא חזרה בה אבל י"ל דשא"ה שהשלישה ואמרה ליתן לבתה לכשתנשא דאם היתה חוזרת בה היתה נזהרת לומר להשליש שחזרה בה ואף דבסי' ר"נ שם גם בנתן שט"ח ליד שליש חיישי' שמא חזר היינו בלא אמר להשליש כלום בשעה שנתן בידו השט"ח על שם פ' משא"כ בזה אבל גם בנ"ד י"ל כזה כיון שעשאה דרך סידור והניחה במקום מיוחד ועמש"ל אות ג' בשם ריב"ש אך דלכאורה יש לתמוה לפ"ז במ"ש בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קס"ז בדין ראובן שהי' חולה ואמר לאיש אחד כתוב מה שאומר לך ולקח נייר וכתב מה שא"ל ראובן בזה"ל ל' דינרים להקדש וכ"ה דינרים לאמי וכו' נראה שמתנה זו בטלה הוא וכו' לפי שא"ל כתוב ושכ"מ שאמר כתבו ותנו לפ' ומת מתנתו בטלה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ ועוד שלא אמר תנו וכו' ע"ש והרי לפי הנ"ל בכה"ג אין לחוש שמא חזר בו וצ"ל דהתם שלא הי' דרך סידור עניניו רק א"ל בסתם כתוב מסתמא כונתו דרך שטר ולמסרו ליד מקבל משא"כ היכי שמתחלה סידר עניניו בהצנע לבל יודע ליורשיו שלא לגרום צער כנודע ונדבר מתחלה שהוא מטמינה במקום מיוחד

(כ) עוד יש לדין בזה עפמ"ש בשו"ת לחם רב סוס"י ר"א מדברי מהרי"ק שרש צ"ד ותשו' ריב"ש סי' ת"פ דגם בצוואה א"א מוציא דבריו לבטלה ודוקא מתנת שכ"מ דהוי רק תקנתא דרבנן ומבטלינן מספק ולכן אמרי' דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר משא"כ בירושה דאורייתא ע"ש ועפ"ז יש לדון דבנ"ד דקאתינן עלה משום מ"ע דכיבוד דאורייתא אין לנו לחוש שמא חזר בו וכמ"ש כה"ג התוס' בגיטין (ד' ל"ג) גבי נזיר השותה יין דחזקה שלא ישאל וע"ע בקה"י לשון ב"א סי' תקנ"ז מ"ש בשם מהרא"ן ששון בישוב ד' הריב"ש בזה. ויש לדון בזה מדברי הר"ן בכתובות ר"פ אע"פ בהא דצריך לאמלוכי בי' שחילק בין היכי דיכול לחזור בו מכל הדבר או רק מן השטר וע"ש בשם הראב"ד דאם א"ל כתבו לה בשעת נישואין כיון שגילה דעתו שלא יכתבו עתה חוששין שמא חזר בו בינתים אבל אין מכ"ז ראי' דבכל הנהו תליא בכתיבת השטר ונתינה ליד מקבל משא"כ בנ"ד וע"ע בש"ך חו"מ סי' קכ"ב סק"ד ובשע"מ סוס"י כ"ב ויל"ע בסמ"ע סי' קצ"ה סקי"א בשם מהרי"ו וי"ל וקצרתי וע' במרדכי סופי"נ בתשו' ר"ג שהביא מהא דנמצא דייתיקי קשורה על ירכו ה"ז אינה כלום והא דייתיקי כמאמר פיו וכשלוחו דמי ואמרי' כיון דמית פקע זכותו ואין שטר לאח"מ אע"ג דידעי' דניחא לי' במאי דכתיב בגוי' ורשב"ם דחה דבשטר לא תקינו שיהי' ככומ"ס דכל טעמא שלא תטרוף דעתה וזהו בצוואה בע"פ אבל בשטר סבור המת ובטוח שיתקיים וליכא טירוף דעת הלכך אין שטר לאח"מ ע"ש היטב. ומבואר דעת שניהם דאין הטעם התם משום שמא חזר בו אח"כ רק דהתם כיון דהי' כונתו בהדייתיקי דרך מתנה ל"מ דאין שטר לאח"מ משא"כ בנ"ד לענין מצות כיבוד אין לחוש שמא חזר בו מסתמא ונ"ל עוד דממקומו הוא מוכרע והוא מתשו' מהר"ם ומרדכי שם שהבאתי לעיל אות ב' שהמציא תקנה לסלק בנו העני שיאמר לבנו פ' כו"כ וכו' ולשי' רמ"פ ורמ"א בד"מ הכונה בקנין רק דמ"מ יוכל לחזור בו ע"ש וקשה אכתי אין זה תקנה שיאמר בני העני אח"כ שמא חזר בו ובע"כ דאין לחוש בכה"ג לחזרה וזהו ראי' ברורה וע' תשו' חת"ס חח"מ סי' קל"ז שכתב בפשי' דבפנקס צוואה שנמצא הוי כדייתיקי על ירכו ולענ"ד כמ"ש

(כא) ומעתה נפנה אל הראש הרביעי אם גם כלי כסף וזהב שקבוע בהם אבנים טובות בכלל לשון כלי כסף וזהב סתם והנה כבר הביא בב"י א"ע סי' ק"ט בשם תשו' הרא"ש דאם כתב סתם בגדים מסתמא נכנס בכלל כל מה שנכנס בכלל בגדים וכ"ה בתשו' מהרי"ו סי' קמ"ה והובא בקה"י לשון ב"א סי' שט"ז וכבר נודע מ"ש הרשב"ם ב"ב (ד' ל') דאין לבטל משמעות לשון פשוט כפי דעת השומעים גם להוציא ממון וע' חו"מ סי' מ"ב סעי' ו' בהגה ותשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט והיכי דמסופקים בלשון ב"א אזי למדין מלשון תורה וחכמים וכמ"ש התוס' ביבמות (דף ע"א) וע"ז (ד' כ"ז) וכמה דוכת' ובפרט היכי דנכתב השטר בלשה"ק למדין לגמרי מלשון תורה וכמ"ש הש"ך ביו"ד רס"י רי"ז בשם רי"ו וגם כבר הבאתי לעיל אות ד' בשם דברי ריבות דיש להכניס גם דברים המסופקין בכלל המתנה ע"ש וע"ע תשו' מהרשד"ם חח"מ סי' שמ"ז בזה ומכ"ש שיש להכניס מה שהוא בכלל בלשון תורה ואפי', מה שיש לו שם לווי העלה במהרי"ק שרש כ' דהוי בכלל סתמא ואם אמנם שיש סתירה במהרי"ק ממ"ש בעצמו לעיל שרש ז' אבל י"ל דהכא דאיכא גם כלי כסף וזהב לבד שוב הוי גם מה שיש לו שם לווי בכלל וכמ"ש כה"ג בתוס' קידושין (דף י"ג ע"ב) ד"ה חדא כו' דניהו דיבם לא מיקרי אחר מ"מ הוי בכלל כל אדם ע"ש אבל בנ"ד נראה ברור דהוי בכלל סתם כלי זהב וכסף וראי' לזה מחשן לאיפוד שהי' קבוע בהם אבנים טובות יקרות מאוד עד שנתנו בעד א' מהן שמונים ריבוא בקידושין (דף ל"א) ובע"ז (ד' כ"ד) ובתוס' הביאו בשם ירושלמי דפאה שהיתה רק אבן ישפה וע' בש"ס דע"ז (ד' ח' ע"ב) דאבן טובה חשובה ממרגלית. ואבן שהם שהוא נופך חשובה משאר אבנים טובות ובש"ס דב"ב (ד' ע"ה) גרוע מכולן זהב ע"ש ואעפי"כ נקרא בש"ס דיומא כמה פעמים בשם בגדי זהב וז"ל הרמב"ם פ"ח מכהמ"ק ה"א. בגכ"ה ג' מינים וכו' ובגדי זהב וכו' ושם הל' ב' בגדי זהב הם בגדי כ"ג והם וכו' וחשן וכו' הרי דנקרא בכל מקום בשם בגדי זהב וע' בתוס' נזיר (דף נ"ד ע"ב) במ"ש להוכיח דתכשיטי כלי מתכות בכלל בגדים דכתי' אלה הבגדים וקחשיב ציץ וכ"ה ברשב"א ב"ב (ד'. כ') ותשו' רשב"א ח"ב סי' קפ"ג אבל צע"ג דבקרא לא כתב ציץ ואדרבא בבעל הטורים פ' תצוה ואב"ע שם הוכיחו מזה דציץ לא מיקרי בגד וכ"ה במג"ע על הרמב"ם פ"ז, מנזירות ע"ש וע"ע בתשו' רשב"א שהובא בב"י בבדה"ב ליו"ד סוס"י רכ"ח שכתב בפשי' דתכשיטין אינם בכלל בגדים בלשון ב"א ואינו סותר לתשו' רשב"א דלעיל דהתם מחלק בין לשון תורה ללשון ב"א בזה ע"ש ועכ"פ מפורש דחשן ואיפוד נקרא בכל מקום בגדי זהב ובע"כ דתלוי בעיקר הבגד ולא בהקבוע בו גם ראי' מבראשית כ"ד פסוק כ"ב נזם זהב בקע משקלו ובב"ר ורא"מ שהי' בו אבן יקרה משקלו בקע ואפ"ה נקרא נזם זהב והא דאיתא ביומא (ד' ע"ב) דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מתכשיט כלי היינו לענין גז"ש וגם בזה הרי משני התם דנים גופו מגופו הרי דהוי בכלל גופו ובסוכה (דף ה' ע"א) אין דנים כלי מהכשר כלי ופירש"י דהזר אינו רק תיקון כלי לקשטו היינו נמי לענין גז"ש [וע' תשו' מהרשד"ם חא"ע סי' קפ"ב ומהרי"ט ח"א סי' ע"ה אבל אין מדבריהם ראי' לנ"ד] (וע' מד"ר איכה יועם כו' הכתם הטוב שהי' גופו דומה לא"ט ומרגלית וכו' וע'