מהרש"ם חלק ב ר

הנכסים כשאסרן האב עליו בהנאה. ומ"ש עוד הג' הנ"ל מכתובות (דף נ"ו) גבי תקנת אושא דהכותב כל נכסיו לבנו אינו חייב לזון אביו דהוי משל בן י"ל דהתם כבר כתבם ונתנם לבנו משא"כ כשחל המצוה ברגע ראשונה בשעה שבא הדבר לרשות הבן וז"פ וז"ז מ"ש עוד מהא דנדרים (דף פ"ט) הריני נזירה לכשאנשא או לכשאתגרש דבתר אמירה אזלי' ומירושלמי גיטין פרק מי שאחזו ורשב"א גבי אמר ה"ז תרומה למחר ואחזו קורדייקוס אין לו שום דמיון כלל ועקצה"ח סי' קפ"ח סק"ב דמשמת פקע רשותו וע' תשו' רד"ך בית כ"ו חדר ה' דגם בנדר לצדקה והקדש גם לשי' הרי"ף בב"ק דס"ל דאמל"ג כמסלה"ד מ"מ בשכ"מ שנתן ממונו לצדקה לאחר מיתה לא חל הנדר כלל דאחר שמת אינו ממונו כלל דתיכף כשמת נעשה של יורשים וראי' מב"ק (דף ק"ד ע"ב) התקבלתי דר"א לאו כלום הוא אלא שחז"ל תקנו דדברי שכ"מ ככומ"ס שלא תטרוף דעתו והיכי דלא תקנו אין חילוק בין הדיוט לצדקה והקדש ע"ש ועמ"ש המרדכי פי"נ הובא לקמן אות כ"ח וא"כ ה"נ י"ל דלענין כיבוד כן הוא אבל ראייתי הנ"ל הוא ראי' נכונה וברורה לענ"ד

(יז) עוד יש לדון בזה דגם אי נימא דהוי משל בן מ"מ כבר כ' הריטב"א והר"ן רפ"ק דקידושין ליישב עובדא דבן דמא דמייתי בש"ס שם שלא רצה להקיץ אביו בשביל ריוח שלו אף דמשל בן ליכא חיוב משום דזה דוקא במקום הפסד מכיסו אבל התם הי' רק מניעת הריוח ובכה"ג גם משל בן חייב בכיבוד וכ"פ הרמ"א סי' ר"מ שם וא"כ ה"נ בנ"ד הרי ממון הירושה שציוה האב עליו הוי רק מניעת ריוח כיון דחל בשעה שמת אביהם והנכסים באים לרשות הבן וכה"ג קיי"ל בביטול חמץ דל"מ אחז"א וקודם זמנו הוי ברשותו ול"מ ביטול בלב ואפ"ה מהני וחל הביטול ברגע כניסת זמן איסורו וע' במש"ז סי' תל"ו סוסק"ז בזה ותבין וה"נ בנ"ד חל הכיבוד מיד ברגע תחלת זכיית היורשים בנחלת אביהם. אבל העירני חתני הרב מוה' שמעון נ"י מתשו' מהר"ם מלובלין הנ"ל בדין נתינת שטר חליצה בחנם והביא שם ג"כ מהר"ן הנ"ל וחילק דדוקא היכי דצריך הבן לעשות מעשה לצערו ולהקיצו משנתו אסור במקום מניעות ריוח ועוד דכיון דאיכא תקנת הקהלות לחלוק בנכסים הוי כהיזק ע"ש ועפ"ז יש לדון ג"כ בנ"ד דכיון שיעברו על מצות אביהם בשוא"ת והריוח מזומן ונקנה להא מדינא גם הריטב"א ור"ן מודים דאין מחויבים לבזבז ממונם שזכתה להם תורה אבל הנה חילוק א' של מהרמ"ל הוא תמוה שהרי הר"ן שם הוכיח כתי' ב' שחילק בין הפסד ובין מניעת ריוח מהא דקאמר הש"ס דפריך למ"ד משל אב מהא דנאמר כבר את אביך ונא' כבד את ד' מהונך מה להלן בחסרון כיס כו' ומשני דנ"מ לביטול מלאכה והתם קאי לענין כיבוד בעלמא ולא לענין לצערו ומה"ט הוכיח הר"ן מזה כתי' ב' ולא כתי' א' שתי' לחלק בין לכבדו ובן לצערו ע"ש ותבין. וגם חילוק ב' הוא תמוה דגם בעובדא דדמא הרי כיון שכבר נתנו לו בעד פרתו סך גדול כזה כבר הי' מזומן בידו ואולי י"ל דכיון דהי' ביד הקונים לחזור בהם מהמקח לא הוי בידו משא"כ התם שכבר זכה בחלק ירושתו מדין התקנה ומכ"ש בנ"ד שזכו מד"ת אבל כבר כ' הב"י ובכ"מ פ"ו מממרים ה"ז דגם משל בן עכ"פ מקיים מצות כיבוד וכן העלה הפ"י בחי' לקידושין (דף ל"ב סוע"א) וא"כ ה"נ בנ"ד נהי שנאמר שאינם עוברים אבל מ"מ אם יקיימו יהי' בכלל מצות כיבוד ולדינא כבר העליתי דבנ"ד מחויבי' בזה דהוי כממון אב או דהוי בכלל מוראו וקלונו אם יעברו על דבריו. וע' בפסקי מהרי"א סי' צ"ט אחר שהוכיח דגם דרך בקשה הוי צוואה כמש"ל מדברי רמ"א סי' ר"נ סכ"א ובסוף סיים דלא ברירא לי' להוציא ממון ואי לדידי ציית יקיים מצות אביו וכו' ומשמע דלא הוי מצות כיבוד ממש דהוי משל בן אבל י"ל משום דהתם תלה דבריו אם יזדמן לה זיוג הגון אז יתן לה א"כ תחול צוואתו אחר שכבר באו לידו נכסי ירושתו ובתנאי אם יזדמן ולכן הוי משל בן משא"כ בנ"ד גם י"ל דכונת תה"ד באמת משום מ"ע דכיבוד אלא דכיון דאין כופין לכן כתב בלשון ואי לדידי ציית וכו' ונהי שהי' מסופק קצת אם לשון בקשה הוי בגדר ציווי מ"מ לענין כיבוד גם בגי"ד בעלמא שרצונו בכך מהני ובמק"א ביארתי בזה כוונת תוסי"ש כתובות (דף מ' ע"א) ד"ה אי אמרה לא בעינא שהקשו מהא דאיצטריך קרא דאין עשה דכיבוד דוחה שבת הא אי אמר לא בעינא לכיבוד מי איתא לעשה ותי' וז"ל דהתם מיד כשציוה האב הוי עשה לעשות מצותו עכ"ל ואינו מובן ולפמ"ש הכונה דגם אם מלמדין אותו לומר לא בעינא וכמ"ש רש"י בכתובות שם מ"מ כיון שידוע שרוצה בכך איכא מצוה. וי"ל דהתם דנוגע לחילול שבת אמדי' דעתו שאינו רוצה כלל וכעין מ"ש הרמב"ם פ"ב מגירושין בהא דכופין עד שיאמר רוצה אני. וקצרתי וע' רדב"ז ח"א סי' תקכ"ד בענין זה

יח) אך דיש לבאר אם לגבי יתומי הבן זצ"ל שהם עדיין קטנים אם נוכל לחייבם משום מצות כיבוד והנה הגאון פהרימלוב נ"י הביא מהתוס' ב"ק (דף קי"א ע"ב) ד"ה רב חסדא וכו' דמוכח דלהלכה גם בקטנים איכא משום כיבוד וחזר ופקפק אולי שא"ה דאיכא קלון וכבר הבאתי מתוס' כתובות פ"ו שכתבו דגבי פריעת ב"ח דאין נפרעין מנכסי קטנים משום דלאו בני מצוה ובדליכא אחריות נכסים גם בגדולים אין כופין דכיבוד הוי שכרה בצידה והא דהניח להם, דבר מסוים משום דאיכא קלון אבל משום כיבוד לא. א"כ מבואר דקטנים פטורים בכל גווני מכיבוד אבל לפמש"ל דאם האב מצוה בפירוש איכא קלון אם אין מקיימים א"כ שפיר י"ל דחל החיוב גם על הקטנים אך דבנ"ד היתומים הם נכדי הרה"ק זצ"ל ונודע דעת מהרי"ק דאין חייבי' בכיבוד וגם לשי' רמ"א נראה דרק קצת מצוה איכא וכמ"ש בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קכ"ט ראי' מרמב"ם פ"ה מממרים ה"ג וע' במהרש"א ח"א סוטה (דף מ"ט) שכתב בפשי' כדעת מהרי"ק וע' בשב"י ח"ב סי' צ"ד ועקרי הד"ט סי' כ"ו ובמטה אפרים דיני קדיש שער ד' אות ו' באורך מכמה דוכתי בזה וע' בס' י"ש סוס"י ר"מ שהעלה דכיון דכיבוד בני בנים מסתעף מכח אביהם וכיון שמת ליכא מצוה לכ"ע וכמ"ש הרמב"ן שרש ב' בדין כיבוד אחיו הגדול כה"ג וע' רשב"ם ב"ב (דף קל"א ע"א) ד"ה ה"ג [ועמש"ל מבני יונדב בן רכב שהי' אחר מותו ואפ"ה הוי מצוה] וא"ל דבנ"ד הרי יורשים רק מכח אביהם דז"א די"ל מכח אבוה דאבא קא אתינן וכדאיתא בב"ב (דף קנ"ט) ועתוס' ב"ק (דף ק"ח ע"ב) ד"ה לבניו דאף שאין לאביהם כלום שצריך להחזיר גזילה אפ"ה בניו יורשים מכח אבוה דאבא וה"נ בזה ולכן אין מקום לחייב את היתומים משום כיבוד (ויש לדון בזה מהא דבני יונדב בן רכב שהבאתי לעיל אות י"ג ומבואר שם שהי' רק נכדיו ואפ"ה קיימו מצוה וצ"ע על מהרי"ק ורמ"א] גם לכשיגדלו ובפרט דאי נימא דבקטנותם פטורים א"כ גם לאחר שיגדלו יהי' פטורים משום כיבוד כיון שכבר זכו בנחלתם שוב הוי אח"כ משל בן דפטורים וכמש"ל באות י"ז בדעת תה"ד כה"ג ועמש"ל אות פיו בהא דכתובות (דף נ"ו) כה"ג אבל מ"מ לכשיגדלו יהי' חייבים לצי"ש וכמש"ל אות י"א וגם לפמש"ל אות י"ג בשם שב"י דבכל גווני יש לכוף בדברים משום לפנים משוה"ד יש לדון דלגבי חלק הקטנים ל"ש זה דיתומים לאו בני עשיות הישר והטוב נינהו כמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' ס"ט וסי' תכ"ז דאפי' אם יש להם אפטרופס אין לחייבם בזה וע' בש"ך ח"מ סי' ק"ג סקי"א ותומים שם סק"ח ונהי דבקטנים שאינם יתומים מוכח בהא דסי' קע"ה סמ"ז דשייך בהו דרבמ"צ וכ"ה דע"ת הריב"ש גופי' סי' תק"א אבל מ"מ ביתומים פטורים דדמו להקדש וכמ"ש הריב"ש סי' תק"ז הנ"ל וע' בש"ך סי' קע"ה סקמ"ד (וע' חולין (דף קמ"א ע"ב) קטן לאו בר דרכי שלום הוא אבל י"ל דעשיות הישר והטוב חמור טפי) וגם לכשיגדלו יהיו פטורים דהוי כבר משל בן וכמש"ל ובפרט שהם רק בני בניו וכמש"ל אבל מ"מ לצי"ש מכח ס"ס יהי' חייבים לכשיגדלו דלפי צד הס"ס לא זכו בזה כלל ומעיקרא הי' חייבים בזה כמובן

(יט) ומעתה אבא לבאר מה שפקפקו קצת בכל הצוואה מהא דסי' ר"נ סכ"ה מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו אע"פ שהוא בעדים וקנו מידו כו' ה"ז אינה כלום שמא כתבה ונמלך וכו' וה"נ בנ"ד. הנה כבר כתבתי במכתבי הראשון והבאתי מתשו' מהרי"ק שרש קנ"ט ענף ד' בדין כתב הנמצא אצלו שהכלים שייכים להקדש והעיר שם דניחוש שמא הי' בדעתו להקדיש ולא הקדיש והביא מב"מ (ד' כ') סמפון היוצא מת"י מלוה אינו אלא כמשחק ופסול ודחה דשא"ה דאיכא למימר ספרא אתרמי לי' וכתב או דלמא אתא ביה"ש ופרע לי' כדאי' בש"ס שם ומוכח דאי לאו ה"ט לא חיישי' לזה וא"כ בכת"י ל"ש זה ובודאי גמר לאקנויי דאל"כ למאי כתבי' ולא מקדים אינש פורענות לנפשי' והרי בגט אע"ג די"ל דספרא אתרמי לי' אמרי דלא מקדים פורעניות לנפשי' דאפשר שתתפייס אשתו יצטרך לכתוב גט וה"נ אפשר שלא יגמור בדעתו להקדישו וגם הביא ראי' מירושלמי דמע"ש שהובא בתוס' יבמות (ד' קט"ו ע"ב) דלא חיישי' שמא נמלך בו והא דבב"מ (ד' י"ח) חיישי' שמא כתובים הי' ונמלך שלא ליתנם שא"ה דאתרעי בנפילה עכת"ד שם וגם הבאתי מהתוס' כ"ב (ד' קי"ד סוע"א) ד"ה ניחוש דלמא הדר ב' שהקשו דא"כ בכל מתנת ש"מ