מהרש"ם חלק ב קצט

(יד) ומצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' נ"י שהבאתי דבריו לעיל אות ח' בענין מלקד"ה וסיים וז"ל, אבל י"ל דאביו שאני שאסור לסתור דבריו אלא שאין זה הגון שאלו קדמה מצות אביו לנדרו י"ל כן אבל עכשיו שקדם נדרו אם הנדר אין לו היתר מחמת עצמו מפני מצות אביו א"א להיות לו היתר ודומה לא"ל אביו לעבור על ד"ת וכו' ועוד שמ"ש להתיישב בד"ז אם מצוה לקיים דברי אביו ואם לא וכ"ש לאחר מיתתו וכו' ומ"מ בנדר דרבנן גם עד"ר יש להתיר בזה משום מצות אביו דודאי קצת מצוה יש בזה וסימן לדבר מצות יונדב בן רכב לבניו וכה"ג השיב הרשב"א עכ"ל ומבואר דס"ל דמצוה מדרבנן עכ"פ יש בדבר ולכן מהני רק לנדר דרבנן וכעין מ"ש התשב"ץ גופי' שהביא הב"י באה"ע סוס"י מ"ב ורמ"א שם והרי התם הי' הצוואה שידבר עם אחי אשתו ואינו נוגע לגופו ומבואר היפוך ד' מהרי"ק ומהרמ"ל הנ"ל (וכן מצאתי בתשו' ריב"ש סי' קכ"ז באמצע התשו' באמר האב שיגרש אשתו שכ' דהוי כא"ל לעבור על ד"ת דאסור לגרש ע"ש ומוכח דבלא"ה הי' מחויב לשמוע לאביו וע' הגהת מל"מ פ"י מגירושין הכ"א בזה) וי"ל דמהרי"ק כתב שם ד"ז רק לסניף לשאר טעמים כדרך בעלי תשובות כמש"ל אות ה' מכמ"ק בזה אבל מהד"מ ומהרמ"ל נראה דס"ל כן להלכה ובמחכ"ת לא הביאו ד' התשב"ץ וריב"ש הנ"ל [וי"ל דמהרמיל לשי' דס"ל דאיסור גירושין רק מדח"ס כמ"ש בהגהת מל"מ פ"י שגירושין שם בשמו וא"כ בע"כ גם הכיבוד בכה"ג הוי רק מדח"ס ולכן מהני מה שאסור קצת לגרש לבטל חיוב כיבוד כזה אבל כבר דחה שם במל"מ דבריו ודו"ק]. אבל לענ"ד גם לשי' מהרי"ק יש לפקפק בדינו של מהרמ"ל דהתם שציוה לטובת בנו הקטן י"ל דהוי כנוגע לעצמו כיון שרוצה בטובת בנו וגם אחר מותו נהנה מזה וכדאשכחן בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) שרה גופה ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם ואף דבברכות (דף י"ח) מייתי מעיקרא קרא דאיוב יכבדו בניו ולא ידע הרי הש"ס מסיק שם דידעו בהי ואני בעניי לא זכיתי להבין ס"ד דהש"ס בזה שהרי מאמר זה אמר איוב שם בסברו דאין תחה"מ וכדאי' בש"ס דב"ב (דף ט"ז ע"א) דאיוב כפר בתחה"מ וכיון שלא האמין בהשארת הנפש ודאי דאינם יודעים במיתתן מאומה משא"כ לפי האמת והאמונה שיש השארת הנפש ודאי דיודעים ועתו"ס סוטה (דף ל"ד ע"ב) ד"ה אבותי ודבריהם צ"ע כמ"ש הגאון רי"ב בהגהותיו שם וע' זהר שמות (דף ט"ז) בעובדא דהאי קברא דאתרגיש משום דהלקו לברי' דגנבי' עכו"ם דידעין בצערא ע"ש ומכ"ש בצדיקים שהעידו עליהם בירושלמי פ"ז דע"ז ה"א אין בינינו לצדיקים אלא דיבור פה ופ"מ פי' שכל החושים אינם מתבטלים אצלם רק חוש הדיבור ע"ש ואף דודאי איננו נוגע לגופו ממש וכמ"ש בתשובה א' מהא דיומא (דף כ"ב) התם נמי לא איפריעו מגופי' וגם הבאתי ל"ט) וט"ז יו"ד סי' רכ"א סקכ"ה ועוד כמה דוכתי מ"מ מאן יימר דבכה"ג ל"ש כיבוד ולא דמי לנידון מהרי"ק שלא נגע הדבר אליו כלל אם ישא בנו אשה זו או אחרת כפי רצונו וע' נו"ב מ"ת חא"ע סי' מ"ה וכפי הנראה לא עיין בתשו' מהרי"ק עצמו. אבל גם לשי' מהרמ"ל הנ"ל נראה דזה דוקא היכי דאינו פוקד ומצוה על ממונו אבל אם מצוה על ממונו גם הוא מודה דמחויב לקיים דמה לי שנוגע לגופו או לממונו [ע' בכנה"ג חו"מ סי' ס"א הגב"י אות ל"ו בשם רש"ך במי שצוה לבנו שלא ישא את קרובתי ומוכח דאיכא בזה משום כיבוד או"א] ועמש"ל באות שאח"ז בשם רע"א וגם הוא במחכת"ה לא ראה ד' ריב"ש והתשב"ץ ושב"י ושאר מקומות שהבאתי וע' בס' חסידים מן סי' תקס"א עד סי' תקס"ד דמבואר ג"כ היפוך ד' מהרי"ק ושב"י הנ"ל וג"ז הראני חתני הרב נ"י]

(טו) ומה שהאריכו הרבנים אם לאחר מיתתו מיקרי ממונו והרב מיאג' נ"י הביא מב"מ (דף ס"ב) בהא דהניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסוים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך אקרי כאן ונשיא בעמך וכו' בעושה מעשה עמך ומשני בעשה תשובה וכה"ג בב"ק (דף קי"ב) מהא דרשות יורש לאו כרשות לוקח כו' לברי' לא מזהיר וכו' ומבואר דמדינא זכה הבן ומ"מ משום כבוד אביהם חייבים להחזיר וא"ל דהתם משום דהוי בזיון לאביהם דא"כ מה פריך מנשיא בעמך הרי בבזיון גם בכה"ג מחויבים כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' ר"מ סקי"ז בדעת הטור ובע"כ דס"ל דהוי רק כבוד מכת"ד. והנה בגוף הדבר כבר קדמו בשו"ת רע"א סי' ס"ח שחקר שם ג"כ בדין צוואה אי איכא משום כיבוד לאח"מ אבל הוכיח מהב"י סי' שע"ו דאיכא מצות כיבוד ואפשר דהוי בכלל מורא שלא לעבור על צוואתו וזה שייך גם אחר מיתה ודוקא בסותר דבריו הוא רק בפניו דבזה ליכא גנאי שלא בפניו משא"כ בעובר על צוואתו ולכן במצוה לבניו ליתן ממון מירושתם צריכים לקיים והא דשקלו וטרו הפוסקים בדין מלקד"ה דדוקא במשליש היינו בלשון תנו דהוי לשון מתנה או בשאר יורשים או דנ"מ דמשום כיבוד אין כופים משא"כ משום מלקד"ה ואף די"ל דהוי משל בן כיון דירשו הממון והא דבמטלטלי דיתמי מצוה לפרוע חוב אביהם משום כבוד י"ל דהוא בצירוף קצת נעילת דלת אבל מתוס' כתובות (דף פ"ו) שכתבו דאין כופין משום דשכרה בצדה משמע דס"ל דהוי משל בן ויש לדחות וסיום דצל"ע לדינא די"ל דהא דהניח להם ריבית דבר מסוים הוי זילותא לאביו אבל משום כיבוד י"ל דלא מיחייבו וצ"ע עכת"ד והנה מ"ש די"ל דמשום כיבוד אין כופין לפמ"ש רע"א שם בעצמו לעיל דהוי בכלל מורא כבר כ' בתשו' מהר"ם מינץ סג"ל סי' ל"ב דעל מוראו כופין ונ"ל ראי' מהא דרמב"ם ויו"ד סי' רמ"א ס"ו כל המבזה וכו' מכין אותו מ"מ וע' בי"ש שם סק"ג וע' בי"ש ליו"ד סי' רמ"ג סק"ז שהעלה ג"כ בביאור ד' תוסי"ש כתובות (דף מ') דבכה"ג שעובר על דבריו ואינו מקיים הוי בזיון ול"מ מחילה על בזיונו וא"כ מפורש מש"ס הנ"ל דגם מממון ירושתו חייב וכבר כתב בר"ן בקידושין שם בתי' א' דלצערו צריך לאבד כל ממון שבעולם וגם כבר רבו מחו' הה"ג אבד"ק טשארטקוב ז"ל לדברי אס"ז ב"ק (דף ק"ח ע"ב) ד"ה האומר ושם כתב וז"ל האומר לבנו קונם שאת נהנית לי כו' בחייו ובמותו כיון שפי' דבריו אסור ליהנות מן הנכסים ואע"פ שאסור ליהנות מהם אפ"ה שלו הן ומשום כבוד אביו שמצוה לכבדו גם במותו אסור לו למוכרם בפירוש דאיכא חוהיש ע"כ יניח חלקו וכו' ובענין שלא יהי' בו חילול כבוד אביו כיצד יעשה וכו' הר' יהונתן ז"ל עכ"ל. ואם כי דבריו צע"ג מהש"ס דנדרים דדייק מינה דאדם אוסר נכסיו לכשיצאו מרשותו ולשי' הר"י הרי משום כבוד אביו נגעו בה מ"מ עכ"פ חזינן דעתו ז"ל דבכה"ג אף דהממון שלו מ"מ מחויב בכבוד אביו ובע"כ דס"ל דהוי כבזיון אם אינו מקיים דבריו ועפ"ז נראה דא"צ למה שהוכיח הרב מיאג' דגם מכבוד בעלמא מחויב בזה עפ"י דברי הט"ז הנ"ל ויש מקום לפקפק בדבריו עפ"ד התוס' בכתובות (דף פ"ו סוע"א) ד"ה פריעת כו' ואין כופין כו' משום דהוה מצוה שמתן שכרה בצדה וכו' והא כו' וכל דבר המסוים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם התם אם לא הי' מחזירים איכא קלון אביהם הלכך חייבי' לשלם אבל משום כבוד לחודי' לא עכ"ל. הרי מבואר דחילקו בזה בין כבוד לקלון והתם איכא קלון וע' במח"א הל' ריבית סי' ח' בזה והא דלא הקשו בלא"ה משום דהוי משל בן משום דאיכא פלוגתא בזה ולכן הקשו לכ"ע אבל לפמ"ש היכי דעובר על צוואתו הוי ג"כ בכלל קלון א"כ בוודאי חייב גם בממון ירושתו וכמ"ש

(טז) ובעיקר הדין אם בנ"ד בממון ירושה מיקרי משל אב או משל בן נ"ל ראי' מהא דכתובות (דף פ"ו ע"ב) נדר ושבועה אין לו עליך כו' א"י להשביעה כו' אבל יורשיו משביעין אותה וכו' נדר ושבועה אין לי ולא ליורשו עליך וכו' א"י להשביעה לא הוא ולא יורשיו וכו' ובר"ן שם וז"ל אשמעינן דס"ל לתנא דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופי' ה"נ מהני על יורשי לוה ועל הבאים מכחו משום דיורש כרעי' דאבוה הוא והרי הוא כאלו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא וכו' עכ"ל. וע' באס"ז שם בביאור יותר בשם הריטב"א וז"ל ואע"פ שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ההוא בדלא הימני' לוה עלייהו אבל כי הימני' הוי תנאי שבממון וקיים ואין בזה משום מודה שחב לאחרים שאינו נאמן דההוא כי הימני' למלוה עדיין לא באו הנכסים לרשותם של אלו ועל נכסיו הוא דכתב נאמנות וכו' אבל הגאונים כולם הסכימו דלגבי יורשי' מהני נאמנות אבל לא לגבי לקוחות דבשלמא יורש כרעי' דאבוהו והרי כאלו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא משא"כ בלקוחות וכו' עכ"ל. ומבואר דכיון שמצוה על נכסיו בעודן ברשותו שפיר מחויב היורש בזה והוי כבשל אב וה"נ בנ"ד לענין כיבוד וכה ראיתי בתשו' הרב הגאון אבד"ק הרימלוב ז"ל שהביא ג"כ ראי' לזה מהא דנדרים (דף מ"ב ומ"ז) דאוסר פירותיו על חבירו לכשיצאו, מרשותו ואף דשא"ה דאמר בחיי ובמותי דחל הקונם בחייו ולא פקע וכמ"ש הב"ח וש"ך ס' רט"ז סקי"ט אבל הביא מירושלמי פ"ט דב"ק ה"ח ופ"מ דמפורש דגם במותו לבד חל אבל כבר הרגיש בצי"ר שם ותי' דברי הב"ח וש"ך וביאר ד' ירושלמי בע"א וע' בשו"ת שו"מ מ"ד ח"ג סי' ק"נ מ"ש ג"כ בזה. וע' בש"ג ב"ב פי"נ שחקר איך יוכל הבן לירש