מהרש"ם חלק ב קצח

מדידהו משמע וע"ע בש"ס ב"ב (דף קכ"ג ע"א) ורשב"א ד"ה ואי לאו וכו' אבל בנ"ד שאמר סדר חלוקה שיתחלקו ביניהם כפי צוואתו וציוה להבנים שלא יקחו יותר לא יצאו מרשותו הנכסים כלל לכ"ע מלקד"ה גם בלא השליש אבל לא מצאתי לזה ראי'. ועכ"פ לצי"ש ודאי מחויבים בזה ובפרט לפמש"ל אות ט' בסופו בשם רשד"ם לכ"ע מצוה עליהם לקד"ה ע"ש ובאם שהמטלטלין הם בכלים וברשות בנים הגדולים יש לדון לענין חלק היתומים דמוציאי' בס"ס ואף שכתבתי לעיל אות ב' דהוי גם בחזקתם מ"מ מוציאים עפ"י ס"ס או רובא בכה"ג וכמ"ש בשו"ת מהרשד"ם תחו"מ סי' כ"ט בסופו ובעקרי הד"ט חא"ח סי' כ"א הנ"ל

(יב) ובעיקר דין מלקד"ה שהבאתי לעיל אות ח' בשם תשב"ץ שתמה מאיזו טעם הוא ובתוס' כתובות (דף פ"ו) כתב בפשי' דהוי רק מדרבנן מצאתי בשו"ת שו"מ להג' מלבוב ז"ל מ"ה ח"א סי' ח' שהביא בשם מהר"י אבן שועב פ' ויחי שהביא בשם הרמב"ן דעשרה דברים נלמדו מצוואת יעקב לבניו ואחד מהם במ"ש ויעשו לו בניו כן כאשר ציום נשמע דמלקד"ה. ומבואר דהוי מדאורייתא וע"ז כתב דהרמב"ן לשיטתו דס"ל דגם בלא הושלש מלקד"ה אבל לשי' ר"ת קשה (וגם העירני חתנו נ"י דהא לפמש"ל אות ה' בשם ריב"ש דבבריא גם הרמב"ן מודה ורק בשכ"מ דדבריו ככומ"ס דמי ס"ל כן א"כ הרי זהו רק מדרבנן לכ"ע] וצ"ל דהתם משום כבוד אביו שאני. עוד העיר מהירושלמי שהובא בתוס' מ"ק (ד' כ') דאין למדין מקודם מ"ת והנה במ"ש מתוס' מ"ק (ד' כ') כבר כתבתי במק"א מדברי הש"ש על השאלות אות מ' שהביא ראיות מכתובות (דף נ"ז ע"ב) ויבמות (דף ס"ד ע"א) וזבחים (דף ק"ח ע"ב) דלא קיי"ל כהירושלמי הנ"ל ואני הבאתי מפרקי דר"א פי"ז דיליף באמת מקרא דויעש לאביו אבל ז"י דין אבילות וברש"י נזיר (דף ט"ו ע"ב) ד"ה אלו וכו' כתב דאסמכוה רבנן אהך קרא וע' ברי"ף ורא"ש פ"ב דברכות סי' ט"ו ומעיו"ט שם אות ה' והא דבש"ס דילן לא יליף אבילות מויעש לאביו י"ל דשא"ה דעביד מלתא יתירתא בחניטה ובכי' מ' יום ג"כ א"כ אין ראי'. והבאתי מהירושלמי פ"א דסנהדרין ה"ד ובמרה"פ שם שהעלה דפליגי אמוראי אי ילפי' מקודם מ"ת וע' פסחים (דף ו' ע"ב) מ"ט דרשב"ג כו' דכתי' החדש הזה לכם ובשבועות (ד' ל"ח) יליף שבועה בנק"ח מאברהם ובב"מ (דף נ') מוטב שישליך וכו' מתמר כו' ובב"ב (דף קע"ג ע"ב) מנין לערב כו' מיהודה וכל דין אין מערבין שמחה בשמחה הביאו בתוס' מועד קטן (דף ח' ע"ב) בשם ירושלמי דיליף ממלא שבוע זאת וע' בט"ז א"ח סי' תקע"ד סק"ב בהא דאסור לשמש בשני רעבון וע' יומא (ד' כ"ו ע"ב) אנן מאברהם ניקום ונגמר והעליתי דלאו כללא הוא ובמקום דאיכא טעם וסברא ילפי' ובזה מיושב קושי' הח"ס יו"ד סי' של"א וסי' שמ"ו אות ח' מתוס' מ"ק ח') הנ"ל וע"ש בתוס' שכתבו וטעם נראה קצת וכו' וי"ל דבאו ליישב סתירה הנ"ל ואכמ"ל וע' חו' (דף צ"א) דיליף שלא יצא ת"ח יחידי בלילה מדכתי' לך נא ראה וכו' אבל מ"ש השו"מ די"ל דכבוד אביו שאני דבריו נכונים וע' רמב"ן עה"ת ר"פ ויחי בפסוק השבעה לי כו' וז"ל לא הי' יעקב חושד בנו הצדיק שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדבריך אבל עשה כן לחזק הענין בפני פרעה וכו' עכ"ל הרי שהזכיר רק כיבוד אב וקיום הבטחתו ואף דהרמב"ן גופי' ס"ל דגם בלא השליש מלקד"ה י"ל דהיינו בממונו דוקא או דהוי רק מדרבנן ודברי ר"י אבן שועב הם רק דרך אסמכתא. וע' תשו' שב"י ח"א סי'. קס"ח שהביא ראי' דאין חיוב לשמוע צוואת האב בשאר דבריו חוץ מממונו אחר מותו מדהוצרך יעקב להשביע את יוסף ומתחלה ביקש ממנו אל נא תקברני וכו' ובמח"כ נעלם ממנו דברי הרמב"ן הנ"ל וכבר הבאתי לעיל אות ו' דגם בדרך בקשה הוי ציווי וצדקו דברי רמב"ן. וע' במד"ר וישב פ' פ"ד ר"ת בשם וכו' נהג בו בכבוד כמורא האב על הבן ויאמר הנני וכו' אף שא"ל יעקב בלשון בקשה לך נא ראה וכו' וע' דרשות הר"ן דרוש ו' דכל נסיון העקדה הי' בעבור שלא הי' דרך ציווי כלל ואעפ"כ עשה למלא רצונו ית"ש

(יג) ומעתה נפנה אל הספק השלישי אי איכא בזה משום כיבוד אב והבנים הנ"ל האריכו אי הירושה הוי כממון אב וא"צ לכבד אביו כלל והביאו ראיות דהוי כממון אב ויבואר להלן אך לכאורה יש לדון בזה מדברי מהרי"ק שרש קס"ד בדין נשבע לאביו שלא ישא אשה בלא רשותו ובסוף התשו' חקר אי איכא בזה מצות כיבוד והעלה דאין ביד אביו למחות בידו כלל חדא דהוי כמו משל בן וצערא דגופא עדיף מממון ועוד דאסור לישא אשה שאינו חפץ בה ועוד דע"כ לא פליגי אי משל אב או משל בן רק בדבר השייך האב בגווה כגון פרנסת האב שצריך לה אבל במלתא דלא שייך בגוו' אין ביד האב למחות ביד הבן כלל לא משום כבוד ולא משום מורא ע"ש ובד"מ סוס"י ר"מ רמז גם לטעם בקצרה ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' קל"ו האריך בדין יעקב שביקש מראובן בנו הגדול שיתן שטר חליצה לאחיו בחנם והוא אינו רוצה והאריך בפלוגתא דמשל אב או משל בן ובסוף התשו' העלה דדוקא בדבר הנוגע לגופו של אב איכא כיבוד אבל בזה שאינו נוגע לגופו אלא שרוצה בתקנת בנו הקטן שיפריזו לו נדוניא עי"ז אין זה בכלל כיבוד כלל והביא ראי' ממהרי"ק הנ"ל ע"ש וא"כ ה' בנ"ד י"ל דכיון שאינו נוגע לגופו בין בחייו בין במותו רק שרצה בתקנת בנותיו אין זה בכלל כיבוד כלל ולד"ז העירני חתני הרה"ג מו"ה שמעון באבד נ"י אבד"ק יאניב וכל הרבנים הנ"ל לא הרגישו בזה ובאמת שגם בשו"ת שב"י ח"א סי' קס"ח צידד בדין צותה לבני' שבאם יתהוה איזו סכסוך ביניהם קרובה פ' והעלה דל"ש בזה דין מלקד"ה וגם משום כיבוד אם י"ל דל"ש בצוואה דלא מצינו מכבדו במותו רק בהנך גווני המבוארים בש"ס כגון הי' אומר דבר שמועה מפיו וכו' בלא בצוואה ומ"ש שם ראי' מצוואת יעקב שהי' דרך בקשה כבר כתבתי בסוף אות י"ב דליתא אבל הביא שם עוד סיוע מירמי' ל"ה גבי בני יהונדב בן רכב ששיבח אתם הנביא על אשר שמעו בקול אביהם לבל ישתו יין כל ימיהם משמע שהוא רק מדת חסידות לפנים משוה"ד ואף די"ל דשא"ה שהי' עינוי נפש ואשר חטא על הנפש זה שציער א"ע מן היין אבל משמעות המקרא הוא דקאי גם על שאר דברים ולכן העלה שם דמדינא ליכא חיוב רק לפנים משוה"ד אך דמ"מ כופין על לפנים משוה"ד בדברים ע"ש וע"ש עוד ח"ב סי' צ"ה בסוף התשו' בזה והנה מ"ש ראי' מבני יונדב אם אמנם העירני תלמידי הרב מו"ה אברהם יהודא נ"י שמצינו כה"ג ברשב"ם ב"ב (דף נ"ז ע"ב) בהא דדריש קרא דכתיב ועוצם עיניו מראות ברע היכי דמי (דמשתבח בי' קרא וכו' דמשמע שאם לא יעצום עיניו אינו לא צדיק ולא רשע) אי בדאיכא דרכא אחריתא רשע הוא אי דליכא כו' אנוס הוא (ולמה מזקיקו הכתיב להעצים עיניו דמדמשתבח בי' קרא שמעינן דצריך לעצום עיניו) לעולם דליכא וכו' ואפ"ה מיבע"ל למינס נפשי' (והיינו דמשתבח בי' קרא דאי אניס נפשי' חסיד הוא). ע"ש ומבואר דבכה"ג דמשתבח בי' קרא ש"מ דהוא רק מדת חסידות אבל היינו בגווני דנקט קרא דרך שבח של חסידות וכמ"ש שם מי יגור לנו וכו' הוא מרומים ישכון וכו' וכדדריש במכות (ד' כ"ד) כל הנך מילי דנקט קרא התם בכה"ג משא"כ בזה שהביא הנביא עובדא שאירע והוכיח מזה את ישראל שאינם שומעים לקול אביהם שבשמים י"ל דהוי מדינא שאם הי' רק מצד חסידות אין מזה תוכחה לישראל ומצינו ברש"י תענית (דף ט"ו ע"א) בהא דתנינן ובקבלה הוא אומר וכו' דהא דלא קרי' לי' דברי קבלה דבכל מקום שהנביא מצוה ומזהיר את ישראל קרי לי' ד"ק ובכל דוכתא דלא איתפקיד נביא אלא כמספר והולך דיליף מיני' אגב אורחא לא קרינן לי' אלא קבלה (וע' תשו' חו"י סי' נ' שהעיר מחגיגה (ד' י"א) ונדה (ד' כ"ג) וע"ע ברש"י חולין (דף קל"ז ע"א) הרי דגם ממה שהוא דרך סיפור ילפינן מינה ובמ"ק (ד' כ"א ע"א) יליף מדכתי' ויקם איוב ויקרע כו' דקריעה מעומד ודחי דלמא מלתא יתירתא עביד דאלת"ה ויגז את ראשו ה"נ וכו' ובתוס' ניחא לי' לשנוי בדוחק מלומר שהי' מלתא יתירתא ובתוס' ב"ק (דף פ"ז ע"ב) ד"ה דכתיב כי טוב לו עמך וכו' דמדקאמר כי טוב עמך ש"מ שכך צריך לעשות ע"ש ובט"ז או"ח סי' תקע"ד סק"ב בדין שני רעבון כתב וז"ל דודאי קודם מ"ת ה' הכל מותר חוץ מז' מצות ב"נ אלא דיוסף נהג מדת חסידות מסברא דנפשי' אלא אנו רואים שהכתוב זכר מדה זה בתורה שלנו ש"מ דקבעו לדבר זה חובה שנלמוד מיוסף ממ"ת ואילך כמו שאר מצות עכ"ל ומכ"ש בזה שהנביא הוכיח את ישראל שיקחו מוסר מהם. ויש להעיר עוד מכמ"ק שרמזתי לעיל אות י"ב. אך לפמש"ל בשם מהרי"ק דבדבר שהאדם מצטער הוי כמשל בן דאינו מחויב בכיבוד א"כ ה"נ בבני יונדב הי' רק מד"ח [ויל"ע דהא בא"ל אביו לעבור על ד"ת א"צ לשמוע לו ולשי' ר"א הקפר אשר חטא על הנפש שציער א"ע מן היין איך שיבח הכתיב מה ששמוע אל מצות אביהם וצ"ל דהיכי דהי' מצות האב בכולל ושוא"ת חל שפיר וכדקיי"ל כה"ג בסי' רל"ט וי"ל עפמ"ש התוס' ב"ק (דף צ"א) ונזיר (דף ב' ע"ב) ע"ש ותבין] ועמש"ל אות י"ח שהם הי' בני בניו וא"כ לשי' מהרי"ק שביו"ד סוס"י ר"י ודאי צ"ל שהי' רק מדת חסידות: