מהרש"ם חלק ב קצה

ה"ק דברים הללו לא נתנו בחזרה וכו' ומבואר דלולא זאת הוי מצי הדר בי' אף שהי' אדם גדול והא דירושלמי פ"י דשביעית, הלכה ד' יאמר רב כד אנא אמר לב"ב ליתן מתנה לב"נ לית אנא חזר בי הרי מסיק דמדת חסידות עביד ודלא כמ"ש הרב מטשארטקוב דכיון דאיכא מדח"ס שוב נקנה מדינא וליתא כדמוכח מש"ס גיטין הנ"ל. ובש"ס דב"מ (דף מ"ח ע"ב) רחבי' יהבו לי' זוזי אמלתא לסוף אייקר אתא לקמי' דר"י א"ל זו הב להו ואי לא קבל עליך מש"פ מוכח ג"כ דדינו ככל אדם ואי מקבל מש"פ מיפטר ולא נקנה בקנין גמור ובגיטין (דף י"ד) שם ר"ש הו"ל אשרתא דסרבלי במחוזא א"ל לריב"ח כו' א"ל ניקני מינך א"ל אין לסוף אישתמיט להו כו' א"ל שפיר עבדת דלא שוית נפשך עבד לוה כו' מוכח דבדיבור לא נתחייב. ובב"ק (דף ק"ד ע"ב) ר"א הוי מסיק זוזי ברריב"ח א"ל לר"ס בהדי דאתית אייתינהו ניהלו כו' מי כתב לך התקבלתי כו' זיל ניקנינהו לך אגב ארעא ואת כתיב לו התקבלתי כי הא דר"פ הוי מסיק כו' אקנינהו ניהלי' לרשב"א אגב אסופא דביתי' כו' ובתוס' שם (דף ע' סוע"א) הוכיחו מזה דגם במלוה מהני הרשאה אע"ג, דאא"מ דשאב"ר ע"ש וכ"ה ברא"ש ונימוק"י וש"פ ומוכח דאין חילוק בין גדולי הדור לאחרים ובפרט דכל טעמא דאא"מ דשאב"ר משום דלא סמ"ד כדאי' בב"מ (דף ט"ז) וא"כ הרי י"ל דבאדם גדול מהני ובע"כ כמ"ש ומזה תשובה ניצחת למ"ש בתשו' מהרי"ט בשניות חח"מ סי' ס"ט דגבי ת"ח אדם מקנה דשלב"ל דמסתמא דעתו בחיוב ומדברי תוס' וש"פ הנ"ל מוכח דאין חילוק וכבר השגתי, עליו בחיבורי לחו"מ סי' ר"ט מכח ראי' אחרת ולא הרגשתי אז בראי' זו והמעיין במהרי"ט ימצא שכ"כ רק דרך סניף לשאר טעמים הקודמים כדרך בעלי תשובות כמ"ש מהרי"ט בעצמו ח"א סי' קכ"ב באמצע התשו' בראיות מהש"ס שאין לסמוך על טעם שהוא דרך סניף ע"ש וע' בש"ך חו"מ סי' מ"ו ס"ק קי"ט וסי' פ"א סק"ד וכמה דוכתי וע' תשו' ח"צ סי' ע"ג עוד בזה. ומ"ש הרב הגאון אבד"ק הרימלוב ראי' מגיטין (דף ל"ז) דרבנן מסרו מילייהו להדדי כבר דחה בעצמו דבפרוזבל הקילו ואני מוסיף שהרי גם בשאב"ר דלא חל קנין כלל מהני התם וע' בירושלמי פ"ח דשביעית הלכה ד' הא לך דינר זה והבא לי לקט היום וכו' קל הקילו בשביעית וכו' ובמרה"פ שם ביאר דגם בדשאב"ר מהני בזה ע"ש ותבין ולכן הדבר ברור כמ"ש ואף שמצינו בירו' פ"י דשביעית ה"ב בסופה דפריך ולמדין מידת הדין מפרוזבל אשכח תני הוא מדת הדין וכו' וע"ש בפ"מ מ"מ ודאי בכמ"ד מצינו דאין למדין מפרוזבל דהקילו שם יותר וע' בר"ן פ"ד דגיטין בהא דמזכה לו קרקע כ"ש אף שנמשך ממנו חובה דג"ז מקולי פרוזבל וה"נ י"ל בזה

(ו) ומעתה נפנה אל הספק השני אי איכא בזה משום מלקד"ה והנה הרבנים הנ"ל תמכו יסודותיהם ע"ד הסמ"ע וש"ך סי' רנ"ב דאם ציוה להיורשים גם בלא השליש מהני והרב הגאון מו"ה יצחק אהרן איטינגא ז"ל מלבוב דחה דבריהם דגם זה ל"מ לשי' ר"ת וסייעתו דס"ל דבעי' שהושלש לשם כך והשיג מזה ע"ד הסמ"ע וש"כ שהביאו בפשי' דעת רא"ה וריטב"א וכבר קדמו בנה"מ בזה והנה הרב הג' מטשארטקוב ז"ל האריך להוכיח דגם ר"ת וסייעתו מודים לדעת רמב"ן וריטב"א דהיכי דציוה ליורשים בדרך ציווי מהני גם בלא השליש. ובמחכ"ת נעלם ממנו תשו' הריב"ש סי' ר"ז דמפורש דלשי' ר"ת וסייעתו היכי דלא השליש גם בדרך ציווי ליורשים ליכא משום מלקד"ה ע"ש וע' תשו' נו"ב מ"ת חא"ע סי' מ"ה שהבין ג"כ דפליגי אלא דמשמע שהחליטו בש"ע כדעת הריטב"א ע"ש ואולם אני תמה גם על הגאון מלבוב ז"ל שלא הביא דברי ריב"ש הנ"ל שהרי העלה שם דגם לשי' רמב"ן וריטב"א היינו רק בשכ"מ גם היכי דלא בתורת מתנת שכ"מ מ"מ מלקד"ה אבל בבריא המצוה גם בדרך ציווי ליכא משום מלקד"ה וז"ל הריב"ש ואפי' לדברי הרמב"ן שכתב דאפי' לא מסר ליד שליש מלק"ד כל שאמר ליורשים תנו או עשו כו"כ וכו' מ"מ צריך הרב לומר דבבריא שצוה ומת שצריך שימסור ליד שליש וכ"נ מלשונו דבשכ"מ בלבד אמר וכו' דאלת"ה בההוא דפ' שפחתו כו' למה אמרו מי שאמר בשעת מיתתו פ' שפחתו אם היינו אומרים כן אפי' בבריא שצוה ומת וכו' א"ו חילוקו של ר"ת ז"ל מוכרח בבריא שצוה ומת שא"א בו מלקד"ה אלא במוסר ליד שליח וכו' אבל הבריא שמצוה בדיבור לבד נראה ברור שאין דיבורו כלום ואין מצוה כלל לקיים דיבורו כשמת שכיון שאין דבריו כומ"ס אינו אלא כמהתל ומפליג בדברים וכו' עכ"ל וכה"ג כתב הרשב"א כתובות (ד' ג') בהא דאפקעינהו ובט"ז א"ע סי' קל"ד סק"ד בשם רשב"א ומ"מ ועתו"ס גיטין (דף ט' ע"א) ד"ה ואינו חוזר בעבד וכו' דמסתמא דעתו כמו שיאמרו חכמים וא"כ לשי' הסוברים דגם בבריא המצוה מח"מ דינו כמתנת ברי ליכא בי' גם מלקד"ה לכ"ע בלא השליש וגם הרמב"ן וריטב"א מודים בזה וגם יש להוכיח כן מהא דגניבא יוצא בקולר וכו' שהביאו התוס' בב"ב (דף קמ"ט סוע"א) דתיקשי לשי' הרמב"ן ובעכצ"ל כהריב"ש ע"ש ודו"ק. אבל מ"ש עוד הגאון מלבוב ז"ל דבנ"ד ליכא לשון ציווי כלל לענ"ד צדקו דברי הרה"ג גאלניצא דכל לשון הצוואה שסידר איך יתנהגו וסיים שמובטח בצדקת בניו שקיימו הכל בלא שינוי מבואר שצוה להם לעשות כן ואף שהוא דרך בקשה מהני וכמ"ש הרמ"א ס' ר"נ סכ"א בהג"ה בשם תה"ד ואני מוסיף דהמעיין בתה"ד שם ימצא שהביא ראי' ממ"ש בעקדת יצחק קח נא את בנך וכו' הרי דגם לשון בקשה הוי ציווי גמור ובפרט דבתחלה כתב שמסדר איך יתנהגו ויתחלקו ולא הזכיר לשון בקשה ואף שהוא לשון מתפעל שיתחלקו נראה פשוט דגם בכה"ג מהני והוי לשון ציווי וכמ"ש התוס' בב"ב (דף קמ"ט ע"א) ד"ה דקא מגמרו וכו' דאין לחלק בין אמרה תנתן או אמר תנו

וגם לשי' הרמב"ן כן הוא שהרי בר"ן פ"ק דגיטין במשנה דהאומר תנו וכו' הביא ראיות הרמב"ן דגם בלא השליש מהני מתוספתא דב"ב תנתן שדה פ' לפ' וכו' וכופין היורשים לקדב"ה וע"ז תי הרמב"ן דכיון שהי' דרך ציווי גם בלא השליש מלקד"ה ע"ש והרי התם אמר תנתן כו' ולא אמר תנו ואפ"ה הוי ציווי וכ"ה להדיא בריב"ש סי' ר"ז שם וכבר הבאתי דברי מהרי"ל בתשו' דבלשון תנתן הוי טפי מצוה מח"מ וה"נ בנ"ד וע' בתשו' מהרי"ק שורש צ"ז בדין שטר שותפות שכתבו בו שאם יצטרך להוסיף מעות בחנות כו' שכל א' כו' יוסף וכו' וכל הרווחה כו' יקח כל א' וכו' ורצה א' לדקדק מדלא כתבו שמחויב להוסיף דהוי רק רשות והביא מהרי"ק מב"מ (ד' ק"ד) אם אוביר ולא אעביד אשלם וכו' אנא אקום ואטר כו' ובכתובות (דף נ"א) אפרקינך ולא כתב אתחייב וכן בכמה מקומות בתלמוד וה"נ אע"ג דלא כתיב בשטרא שיהא מחויב להוסיף כמאן דכתיב דמי דהכי משמע ממילא וכן יש להוכיח מתוך השטר דע"כ יתחייבו כו' דאי אמרת שאין הדבר מוטל עליהם בחיוב אא"כ ירצו א"כ למה הוצרך לכתוב בשר כו' פשי' שאם ירצו שניהם מי יעכב בידם וכו' יעו"ש וה"נ בנ"ד הוי לשון חיוב בסתמא אף שבנ"ד ליכא הוכחה שני' שכתב מהרי"ק דהא גם דרך בקשה יתכן לכתוב יען שבטח בצדקת בניו שימלאו רצונו מ"מ כבר כתב מהרי"ק דגם בסתמא משמע לשון חיוב. ובפרט שכבר כתבתי דגם דרך בקשה הוי ציווי וכה העירני בני הרב החריף מו"ה צבי נ"י מתוס' כתובות (דף ד' ע"א) ד"ה אבל דברים של צנעה נוהג פי' חובה לעשות כן וכו' וה"נ שכתב יתנהגו הוי לשון חיוב

ז) ומ"ש עוד הגאון מלבוב ז"ל דהא בעינן שיצוה בפניהם כמ"ש הריטב"א וב"י ובמהרי"ט ח"א סי' כ"ב ובנ"ד הרי כתב שלא בפניהם ולכ"ע לא מהני ראיתי להרה"ג מיגאלניצא שהשיג עליו מתוס' ב"ב (דף קמ"ט ע"ב) סוד"ה דקא מגמרי וכו' שהוכיחו דגם בשטר מלקד"ה וגם הוכיחו מלשון מהרי"ט שכתב וז"ל אבל לדברי הרמב"ן יש להסתפק אם נאמר דוקא כתב אמרי' מל"ק שמצוה ליורשים וכו' אבל מצוה לאחרים שאינם יורשים לא עכ"ל הרי דנקט דבכתב מלק"ד. והנה מ"ש מדברי מהרי"ט ללו נזכר שם מקודם במהרי"ט שום רמז שיועיל כתב וגם ברמב"ן אין רמז מזה ולדבריו מדוע נקט מהרי"ט כאין ענין כתב ולכן נ"ל דכונת מהרי"ט שיש להסתפק בדברי הרמב"ן אם דוקא כתב רמב"ן דבעינן לענין מל"ק שיצוה ליורשיו אבל מצוה לאחרים חרים לא או לאו דוקא וה"ה במצוה לאחרים. וגם מ"ש ראי' מהתוס' ב"ב מלבד די"ל דהתוס' הרי לא ס"ל כהרמב"ן וריטב"א הנ"ל כלל אף גם הרי י"ל דהתוס' מיירי שכתב השטר בפניהם רק שלא אמר פא"פ וע' במרדכי סו"פ יש נוחלין בשם רשב"ם דס"ל ג"כ דבשטר ליכא משום מלקד"ה אבל היינו בשטר דרך קנין ע"ש ותבין וע' בתשו' רע"א סי' ק"נ שצידד בעצמו דגם בכותב כן לבנו ושלח לידו המכתב דהכתיבה כדיבור דמי לזה אבל בלא ציוה בפניו רק שמסרו לו כתב חתום שיקראנו אחר מותו מנין לנו עכ"ד וא"כ י"ל דמ"ש התוס' דגם בשטר מלקד"ה היינו בכתב בשטר אעשנו ב"ח ושלח הכתב ליד היורש בחייו דבכה"ג כתיבה כדיבור דמי וע' בפ"ת לחו"מ סי' רנ"ב שהביא ג"כ דברי רע"א ואני תמה על הרבנים הנ"ל שלא הזכירו מזה. ועוד אני תמה שהרי מבואר בתשו' רמ"א סוס"י מ"ח בענין הצוואה שעשה ראובן בחליו בשטר בלא קנין וציוה ליתן סך מה לעניי א"י ונכתבה בלשון מתנת בריא והב"י צידד לקיימה דתלינן דט"ס הוא וגם משום דלצדקה מהני דיבור לבד והרמ"א