מהרש"ם חלק ב קפב

[י"ב] ומעתה נתנה ראש ונשובה נחקורה בדין חשש ב' משום גזירת מינקת מה דינה של אשה זו וטרם בואי לבאר מה שנלע"ד לדינא אציע מה שנתחדש בעזה"י מידי עיונו במקור דיני' אלו ומראש צורים אראנו לבאר ד' הש"ס וראשונים ואתנהלה לעטי אולי אבנה גם אנכי לברר דינא דנד"ד. והנה מקור דיני' אלו בש"ס דיבמות (דף מ"ב) לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוצא ומפרש טעמא דמעוברת משום דחסא שממעכו בשעת תשמיש] אי הכי דידי' נמי דידי' חייס עליה א"ה של חבירו נמי חייס עלי' [שאין אדם מתכוין להרוג נפש] אלא סתם מעוברת למניקה קיימא (לשי' רמב"ם לא גריס אלא] דלמא איעברה ואיעכר חלבה וקטלה לברה ברעב א"ה דידי' נמי דידי' ממסמסא לי' בביצים וחלב הא של חבירו לא יהיב לה בעל ואשה בושה לבא לתבוע ליורשי' בשביל בנה וימות ברעב והנה הרמב"ם והסמ"ג כ' טעמא דמעוברת משום דחסא ותמהו כולם שהוא נגד הש"ס והכ"מ כ' דלא גרס אלא ואכתי לא הונח בזה דהא מ"מ הש"ס דחי לטעמא דדחסא ומפרש טעמא אחרינא ולפי טעם האחר שוב א"צ לטעם דדחסא וגם קשה למחוק גי' שלפנינו דגרס אלא ומשמע דהדר משינויא קמא ועתו"ס חולין (דף נ"ה) ותוס' נדה (דף מ"ו) ורשב"ם ב"ב (דף מ"ד) דלפעמי' הדר בי' גם אי לא נקט אלא וע' בשו"ת שב"י ח"א סי' צ"ה וסי' צ"ז ובשו"ת בני אהובה בסופו ונלע"ד ליישב אופן ראשון כבר נדפס בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' צ"ט לכן לא נדפס פה] באופן ב' דהא התוס' בכתובות שם (דף ע"ח ע"ב) כתבו דבנתנה בנה למניקה אין טעם האיסור משום גזירה רק דשמא תחזור בה ומה שהקשה מהרש"א בזה כבר תי' כל האחרוני' וע' בשו"ת בנ"א שם ג"כ בזה ובאמת דקיי"ל בכמה דוכתי דאין לחוש לחזרה וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' קכ"ב סק"ד בשם הבעה"ת גבי ביטול שליחות וע' בקצה"ח סי' קי"ב גבי כתב דאקני אם יכול לחזור בו שדחה דברי הש"ך שם דאף דיכול לחזור מ"מ אין לחוש לכך ואוקמי' אחזקה יעו"ש אבל אני הוכחתי במק"א מדברי הר"ן בכתובות ר"פ אע"פ בהא דקני אי צריך אמלוכי בי' דהיכי דיכול לחזור בו מכל הדבר שפיר חיישי' שמא חזר בו יעו"ש היטב ותבין

וגם י"ל דאף דאין לחוש שמא חזר, מ"מ יש לחוש שמא תחזור וכהא דקיי"ל שמא מת ל"ח שמא ימות חיישי' ומבואר בתוס' קידושין (דף מ"ה) דגם שמא יקדש חיישי' וע' נו"ב מ"ק יו"ד ס' נ"ה נ"ו ונהי די"ל דעומדת להתקדש ודמי למיתה מ"מ הרי ברשב"א יבמות (דף קי"ט) מבואר דגם שמא תפיל חיישי' וה"נ בזה [וע' גיטין (דף ל"ג) אבל י"ל דה"ס לא הוי בכה"ג] אך דמ"מ אם השליש מעות על מסמוס ביצי' וחלב לולד מהראוי להתיר וע' בשו"ת הגאון רח"כ סוס"י י"ד בשם תשו' המג"ש בזה ואף דיש לחוש לגניבה ואבידה וכדומה מ"מ עכ"פ לא שכיח וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' קכ"א סקס"א דכמו דאונס ל"ש ה"ה גניבה ואבידה והוכיח כן מהש"ס ר"פ המפקיד וכ"ה בסמ"ע סי' ר"ג סק"ז וסי' רצ"ד סק"ג וא"כ אין מהראוי לחוש לכך ואמנם נראה לפמ"ש התוס' בקידושין (דף י"א ע"א) בשם הר"מ מנרבונה ליישב הא דקאמר שם דארוסה אינה אוכלת בתרומה עד שתכנוס לחופה משום דעולא דשמא ימזגו לה כוס כו' ובכתובות (דף נ"ז) מבואר דמשהגיע זמן נישואין עד שתכנוס לחופה הוי הטעם משום סמפון ודוקא קודם שהגיע זמן הוי טעמא מדעולא ותי' דמומין לא שכיחי ולא הי' גוזרין משום סמפון רק כיון דגזרו בתחלת הזמן עד שיגיע משום דעולא שוב האריכו הזמן משיגיע גיע עד שתכנוס לחופה משום סמפון הואיל וכבר הוצרכו לגזור עד הגעת הזמן משום דעולא יעוש"ה ולכאורה י"ל דה"נ כיון שכבר גזרו במעוברת דלא תנשא עד שתלד שוב גזרו גם אח"כ משום מלתא דל"ש אך ז"א כיון דגם טעם מעוברת הוי רק משום דלמניקה קיימא א"כ שוב אין לגזור כלל משום מלתא דל"ש אבל י"ל דהא עיקר טעמא דל"ח לדחסא הוא משום דאין אדם מתכוין להרוג נפש כמ"ש רש"י שם והנה בכתובות (דף ק"ב) מבואר דאין מניחין הבן אצל יורשיו משום דחיישי' משום ריוח ממון יהרגוהו ומעשה הי' ושחטוהו בע"פ ע"ש וא"כ א"ש דכיון דאם תלד יצטרך ליתן למינקת ולהשליש מעות למסמוס שוב יש לחוש משום ריוח ממון יהרגנו בדחיסה וא"ל דמהיכי תיתי יחוש שתלד ותצטרך להניקה הרי שמא תפול לזה אמר דסתם מעוברת למינקת קיימא ושוב יחוש לזה ויהרגנו וכיון דכבר הוצרכו לאסור כל זמן העיבור שוב האריכו הזמן גם משום חשש דלא שכיח ואסרו כל זמן הנקה וא"ש דברי רמב"ם דגם למסקנא בעכצ"ל טעם דדחסא ולא גרס אלא דלא הדר משינויא קמא ושני הטעמים משולבים יחד וא"ש ודו"ק

הג"ה. במש"ל מתשו' הנו"ב שכ' לחלק בהא דחיישי' לשמא ימות ול"ח לשמא מת ומהרשב"א יבמות (דף קי"ט) ע"ע בחי' הר"ן לנדה (דף ל"ו ע"ב) שכ' להדיא לחלק דל"ח רק לשמא ימות כיון שסופו למות וכן לשמא יבקע הנוד דסופו של נוד להבקע ע"ש ע"ז (דף כ"ג רע"א) ורש"י שם ד"ה רבינא דדילמא כבר רבעה ל"ח וע"ש (דף כ"ב ע"ב) בגמ' אלא רובע ונרבע ליחוש וצ"ע וע' תוס' גיטין (דף י"ז) רע"ב דלשמא תזנה איכא למיחש טפי מלשמא זנתה אף דזנות לא שכיח ועמ"ש בדע"ת סי' נ"ז אות י"א בזה]

(יג) אך דלכאורה עלה בלבי להביא סתירה לדעת הרמב"ם שסובר דגם למסקנא קיימא טעמא דדחסא דהא הרמב"ן והרשב"א הקשו בהא דדחיק הש"ס לעיל למצוא טעם לאיסור נישואין תוך ג' חדשים משום הבחנה והא הול"ל משום ספק איסור מעוברת דשמא כבר מעוברת היא ואסור לישא אותה ותי' דמשום ספק מעוברת אין לחוש ע"ש ולשי' רמב"ם דהוי משום סכנת הולד א"כ גם מספק יש להחמיר דהוי ספק נפשות ובשלמא משום דלהנקה קיימא הוי רק גורם בעלמא ומספק שרי אבל לשי' רמב"ם קשה, ונראה ליישב ומקודם אבאר ליישב קושי' הרב מטשארטקוב שהביא הנו"ב במה"ק חא"ע סי' ס"ט והרעיש בה העולם בהא דכ' התוס' ביבמות (דף ל"ז ע"א) שהקשו דאמאי סגי בג"ח ניחוש דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' וליבעי ג' חדשים וג' ימים דאם תנשא מיד אחר ג"ח ותלד לששה חדשים ויום א' ויש להסתפק שמא הוא בנו של ראשון ותי' דלא הי' משתהה כ"כ עד שלש ימים של הב' וע' במהרמ"ל שם דהכונה דעד שליש ימי עיבור של הב' דהיינו ב' חדשי' ובצירוף ג"ח של הבחנה בוודאי הי' ניכר אם הוא מן הראשון ואם אינו ניכר שוב ידוע שהוא מן השני והקשה הרב הנ"ל דהתינח לענין הבחנה אבל מ"מ איך מתייבמת אחר ג"כ ליבעי ג"ח וג"י דשמא לא נקלט עד ג"י ואחר ביאתו של יבם אחר מעוברת ופגע באשת אח שלא במקום מצוה וע' בנו"ב מ"ת סי' קל"ז קל"ח ושו"ת רע"א סי' צ' ושאר אחרוני' בזה. אבל נראה דהא הנו"ב שם כ' דרוב פעמים אינה מתעברת ביום המיתה או סמוך לו ובשו"ת רע"א שם כ' די"ל דרוב פעמים נקלט מיד אך דהאחרוני' כ' דא"א לסמוך בזה על הרוב דהיכי דאיכא לברורי מבררינן וכמ"ש בשו"ת הש"מ חא"ע סי' ס"א וראייתו שם כבר קדמו הגאון או"ח והובא בנו"ב מת סי' קל"ט. והנה כבר הבאתי לעיל סברת הישויע"ק דהא דצריך לברר היינו אם יבורר בירור גמור אבל היכי דגם אחר הבירור נצטרך לסמוך על הרוב שוב א"צ לברר כלל א"כ הרי בכל יבום יש לחוש שמא הוליד בן בזנות ואפ"ה פוטר מיבום ואפי' הבן ממזר כידוע רק דסמכי' ארובא דכשר הי' וכן אם תלד האשה הבן י"ל דלמא לאו אביו הוא היבם וצ"ל דאזלי' בת"ר א"כ כיון דבין כך וב"כ צ"ל מכח הרוב א"כ שוב א"צ לברר כלל וסמכי' ארובא דנקלט ביום א' וא"ש. וגם אם נאמר דלא כסברת אחרוני' הנ"ל י"ל דהא ביבמות (דף מ"ז) מבואר דשהוי מצוה לא משהינן וע' במג"א רס"י כ"ה ובתוס' פסחים (ד' י"א) כ' דמקום מצוה דמי לפסידא והוי לא אפשר א"כ בזה דאם נאמר שיברר וישהה עוד נ"י יפסיד זריזות המצוה ושמא ימות בינתים ויבטל מצות יבום וע' יבמות (ד' כ"ו ע"א) בסוגיא דיש זיקה דקסבר אסור לבטל מצות יבמין ודלמא אדמייבם חד מיית אידך וכו' ע"ש וה"נ בזה והא לפי הך צד דאזלי' בתר רובא הרי איכא מצות יבום בזה ויעברו על שיהוי של המצוה לכן א"צ לחוש ולברר משום המיעוט ואף דהתוי"ש יומא (ד' י"ד) כ' דדוקא לזמן מרובה ולא באותו יום מ"מ מוכח בש"ס דמ"ק (ד' י"ח) בהא דכותבין שטרי בירורין במועד דגם בב' ימים חיישי' למיתה דהא גם ביום אחרון של חה"מ מותר לכתוב ובע"כ כמ"ש וע' שעה"מ פ"ד מסוכה ורא"ש נדרים (דף ג') ומהש"ס הנ"ל מוכח כמ"ש, ודוקא באותו יום ל"ח (וע' בכ"מ פ"ג ממעשר שני דין ח' דמבואר דגם לאותו יום חיישי' שמא ימות וע' הג' מח"א על הרמב"ם בזה) וא"כ שוב ל"ש לומר בזה דאיכא לברורי וסמכי' ארובא וכיוצא בזה כ' הרשב"א בשבת (דף כ"ה) וריטב"א שם דאע"ג דהיכי דאפשר לקיים שניהם אין עדל"ת היינו אם אפשר לקיים היום אבל היכי דצריך להמתין למחר כיון דחביבה מצוה בשעתה שפיר עדל"ת ע"ש וביותר מבואר ברשב"א ביצה (ד' ח') דטעמא משום דאין מעבירין על המצות ובמק"א הבאתי סתירה לזה מהתוס' ריש יבמות וביארתי לחלק בזה ואכ"מ כי הבאתיו רק לדוגמא וא"כ מיושב קו' הרב הנ"ל דמיבום בלא"ה לק"מ ומעתה מיושב ק' הרמב"ן הנ"ל דגבי