מהרש"ם חלק ב קסח

שגם הלמ"ד מתיבת ליכי נפסק הגג של הל' באמצעה אבל נשאר קו דק של דיו המחברה

ובכ"ז הי' נלע"ד דאחר שנתן השליח הגט ליד האשה יתקנו האותיות הנמחקות ויחזור ויתננו השליח ליד האשה וע' בג"פ סי' קכ"ה סקכ"ו באורך ובפת"ש שם סקל"ב ותבין אבל כעת כבר נקרע הגט ע"י שליחות הפאסט ואם יבא עוד לידו בלא קרע בהאותיות באופן שיהי' כשר לנתינה יוכל לעשות כמ"ש

סימן רב להרב המאה"ג וכו' מו"ה אברהם יהודא ארשיטצער נ"י מו"ץ דק' טארנא

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בראובן שהחזיק כמה שנים בעסק קניית חתיכות הנושרים מן הפערקאל בפאבריק של ישראל מהמתחדשים הולכי קדימה בעיר פעסט ועוד חותנו החזיק בזה והוא המציא המסחר הזה למחזיק הפאבריק ומקודם לא ידעו כלל ממסחר הזה כי לא נחשבו לכלום וזלולו בהם למכרם לעניי העיר בזול גדול ומאז המציא חותן ראובן נהג כמה שנים לקנותם על משקל הקילא ושלחם לביתו וב"ב טרחו ויגעו להכין אותם באופן הראוי למכירה ובמותו השאיר חזקתו לבתו וגם היא ישבה בעיר פעסט ובעלי הפאבריק באו בברית לכל שנה לבל ימכרו יותר לשום אדם זולתה וכל חיותם מזה ועתה קם עליהם שמעון ופעל בתחבולות ע"י אחיו ושותפו של הפאבריקאנט היושב בוויען והוסיף קצת על דמי המקח וקנה שלשים מעטר מחתיכות הנ"ל ונתן לאחותו וגיסו שיעסקו במכירותם ופסק לחיותם של ראובן ואשתו עכת"ד השאלה

והנה רו"מ צידד דצריך להחזיר לראשון מה שקנה כבר כדין פוסק חיותו של חבירו ומכ"ש דאסור לקנות להלאה והביא מכמה שו"ת המדברים בענין זה והנה כבר הארכתי בענין זה בחיבורי משפט שלו' בקת"ע לסי' רל"ז ומיגמר בעתיקא וכו' ואולם בנ"ד שבעל הפאבריק ישראל הרי כל דיני חזקה לא תקנו בשל ישראל כלל כמ"ש בתשו' מהר"ם ב"ב בסופו וכ"ה ברדב"ז ח"א סי' קנ"ט ואף אם בנ"ד הוא בכלל מחללי שבת בפרהסיא שדינו כמומר וכעכו"ם ובפמ"ג א"ח סי' קנ"ו בא"א שם צידד דכל אותן שמורידין ולא מעלין אף די"ל דאסור לאבד ממונו מ"מ דוקא לאבדו אבל לוקח לעצמו י"ל דשרי וגם מתשו' הרא"ש וסמ"ע ח"מ סוס"י רפ"ה מבואר דהאוכל נבלות להכעיס כיון שמורידין את גופו מכ"ש שממונו הוא הפקר ע"ש אבל בש"ך חו"מ סי' שפ"ח סקס"ג מפורש דגם ליטול לעצמו אסור להאוסרים לאבד ממנו ושכן עיקר לדינא ויש לתמוה על הפמ"ג שלא הזכיר מזה ואני מצאתי בהשגת הראב"ד פ"ב מעכו"ם הל' ה' דגם במומר לעכו"ם אסור לאבד ממונו בידים כמו במסור וסיים וז"ל אם נשא עכו"ם ואין לו זרע כשר ודאי מותר לאבדו בידים או ליטול לעצמו ע"ש ומוכח דגבי מומר שיש לו זרע כשר גם ליטול לעצמו אסור וע"ש בכ"מ שגם הרמב"ם מודה להראב"ד וע"ש במג"ע וע' בתוס' ע"ז (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אני כו' שכתבו בפשי' דמומר דמי למסור דאסור לאבד ממונו ביד דלמא נפיק מיני' זרעא מעליא וע"ש מ"ש אח"כ לחלק בין מומר לתיאבון ובין להכעיס וע"ש בסוה"ד בדין אבידת מסור ולא הובא בש"ע וע"ש בריטב"א שכתב דבמומר משרש נחש יצא צפעוני ואין לחוש דלמא נפיק מיני' זרעא מעליא ובחו"מ סי' רס"ו ס"ב מבואר דמחלל שבת בפרהסיא אין מחזירין לו אבידה ומ"מ אין ממונו כהפקר בחייו כדמוכח מתשו' רש"י שבמרדכי ורמ"א סי' רפ"ג וד"ז מבואר היטב בתשו' מהר"ם מינץ סג"ל סי' ע"ד באמצע התשו' דהא דבשלחו יד בנכסי מומר בחייו זכה היינו דלאחר מותו מהני מה שזכה בהם בחייו יעוש"ה וע' תשו' פ"י להמג"ש ח"ב א"ע סי' ע' בשם תשו' מהרי"ו ובמה שהשיג עליו וע' בתוס' וש"ג סופ"ג דפסחים עוד בזה. וא"כ עכ"פ לא תקנו חז"ל תקנתם במומר ואפס מקום לדון מדין מערופיא וכדומה זולת מצד דדבמ"צ דל"ש במטלטלין ומדין עני המהפך בחררה כיון דליכא פיסוק דמים להלאה ובכל שנה קוצבים מקח מחדש כבר הבאתי במשפ"ש סי' רל"ז ס"ב בשם רש"ל ושא"י ומ"ב בדין מלמד דאחר זמן שנקצב ביניהם כיון שצריך לעשות שכירות חדש שרי לאחר להשכיר א"ע ובפרט בדבר שלא נמצא לקנות במק"א דדמי למציאה דלשי' כמ"פ ל"ש דין עהמבח"ר כלל. וגם בטרח הרבה אם הוא לא המציא הדבר אין לאסור עליו וע' משפט שלו' בקת"ע לסי' רל"ז אות ב' וג'

אך דמ"מ היכי שהמציא הוא הדבר וגם טרח הרבה נראה מדברי מהרי"ט בחי' לקידושין (דף נ"ט) וח"ס ח"מ סי' ע"ט דגם בישראל דמי להא דמרחיקין ממצורת הדג וא"כ לשי' המ"ב מוצאין בדיינים אבל במק"ח סי' תמ"ח סוסק"ה חולק על המ"ב בזה

ועוד דאף שאביהם טרח והמציא המסחר ההוא וזכה בו מ"מ הרי הוא רק איסורא שחל על הבא להשיג גבולו ואין בו קה"ג כי הוא דשלב"ל וא"ב ממש וא"כ הרי מבואר בחו"מ סוס"י רע"ו דא"י להוריש זכות כזה ואף דהש"ך כתב דדוקא כשהוא ביד אחרים הרי בשל"ה וקצה"ח ס"ל דבכל גווני א"י להוריש וע' תשו' עבה"ג סי' מ"ט בזה וע' שו"מ מ"ג ח"ג סי' ה' בשם מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' ה' ומעשה חייא וכנה"ג כהשל"ה וקצה"ח ומאז הבאתי ראי' לזה מהתוס' ב"ב (דף קמ"ח ע"א) ד"ה שכ"מ כו' ואע"ג דיורש יורש נמי דירת הבית וכו' היינו לפי שיורש גם הבית וכו' ומבואר דאי לאו ירושת גוף הבית לא הי' יורש זכות הדירה שא"ב ממש ואחר זמן רב מצאתי במח"א הל' טה"נ סי' א' שהעיר בזה ונ"ל עוד ראי' מרש"י עירובין (דף ע' ע"א) דהוה ומית וכו' דכי מית אין ליורשים שם כלום וק' האיכא זכות השימוש לשבת זה ובע"כ כמ"ש וע' תשו' מהר"מ אלשיך סי' י' דאם קנה רק בכסף דאין לו זכות קה"ג אלא למש"פ הוי דבר שא"ב ממש ואין בידו למכרו לאחר ע"ש וה"נ בנ"ד ולכן לענ"ד הדין עם הרב ר"מ אפטער נ"י בזה שאין להוציא מיד שמעון וגם אין בידינו ע"פ דתה"ק למחות בידו ונכון הדבר להתאמץ לפשר ביניהם. אבל באם שבכל שנה הי' השוואה במקח א' כמקודם בלא שינוי ודאי דאסור להשיג גבולו מדין עני המבח"ר כמ"ש רו"מ מדברי זל"א ח"מ אות ע' בשם תשו' חק"ל

סימן רג להרב המאה"ג וכו' מו"ה אפרים אויערבויך נ"י אבד"ק הארחוב ברוסיא

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בכפר א' שעמדו שם אנשי חיל ביום ו' י"ג ניסן העבר ואכלו לחם לבן חמץ וזרקו הפירורין ע"ג המצות שהיו מונחים בהתיבה ואמר איש א' עובר אורח להאשה בעלת הבית שכבר אירע לו כזאת והורה לו הרב שיקח כל מצה וינער אותה היטב היטב ואח"כ המה מותרים עשתה כן האשה וגם עיינה היטב בהנקבים שבמצות וניערה כל מצה בפ"ע היטב ואח"כ דכו אותם במדוכה לקמח ועשתה תבשילין לפסח אבל בעלה בהיותו בעיר שאל לכת"ר והורה לו ג"כ לנערם אבל שלא לבשלם בתבשיל והאשה כיחשה בפני בעלה ובישלתן ג"כ ועתה באו אחה"פ לשאול על הכלים עכת"ד שאלתו

והנה מ"ש רו"מ דגם אם נשאר איזו פירור בנקבים י"ל דנתבטלו קודם פסח ברוב כדין יבש ביבש והביא מדברי מג"א ס' תמ"ז סקי"א דלשי' הרשב"א אסור לקיימו בפסח ובפמ"ג בא"א שם צידד להקל דאינו חו"נ בעודו יבש ובאמת שהפמ"ג עצמו סיים וז"ל שוב האיר ה' עיני והבנתי וכ' ומוכח דחזר בו משום חששא דשמא יבשלם ויתן טעם ואף שסיים דג"ז צ"ע מ"מ לא מלאו לבו להקל גם במקום הפסד כיון דגם בשאר איסורים רק במקום הפסד שרי אבל במש"ז סי' נ"ג סק"ב במ"ש בשם ע"ש נראה להקל ומ"מ צ"ע אבל אני מצאתי בב"י סי' תס"ז שהביא בשם כלבו וז"ל כרי חטים שנפל עליו דלף מים מעט במקומות מועטים ואפי' אותם החטים שנפל עליהם הדלף מעורבים בכל הכרי בטלים הם ברוב וא"צ לבערם בפסח ובביטול בעלמא סגי להו אפי' לכתחלה ואע"פ שהחמץ אוסר בכ"ש ה"מ כשהוא בעינו ולענין לאכלו בפסח ולא נתבטל קודם ז"א אבל מאי שנתבטל קודם הפסח ברוב א"ח וניעור ואפי' לכתחלה מותר וכ"כ הראב"ד בתשו' מ"מ ראוי להחמיר באכילתו שאין הפסד בשהייתו והוא מב"מ ויש לו מתירין עכ"ל והן אמת שהב"י הביא שם אח"ז בשם א"ח בשם הרשב"א דגן שנפלו עליו מים כתב הרשב"א אפי' נגבו ואח"כ נתערבו ברוב אסור לקיימם בפסח והביא ראייות לדבריו עכ"ל ונראה דהרשב"א לשיטתו אזיל דגם בשאר איסורים לא נהפך האיסור להיתר וגם הרי הרשב"א סובר דחו"נ אבל הראב"ד וכלבו ס"ל כהרא"ש אלא דמבואר טעמם משום דס"ל דאינו חו"נ גם ביבש אבל לדידן דקיי"ל דביבש חו"נ י"ל דגם לקיימו אסור ועוד די"ל

דהראב"ד לשיטתו אזיל דס"ל דאיסור משהו דחמץ אינו אלא באכילה כיי